פיצוץ צינור הגז הישראלי-מצרי / צילום: רויטרס
התוכניות ליצוא גז ישראלי לטורקיה, לירדן ו/או למצרים, נראות על הנייר כעסקאות חלומיות. אבל לפני שממהרים לטפח ציפיות, כדאי להקדיש כמה דקות ללימוד לקחי העבר הלא-רחוק של עסקאות כאלה. בשבועות האחרונים נחשפים פרטים רבים על אחת מפרשיות השחיתות הגדולות ביותר שהיו כאן בעשור האחרון - עסקת יבוא הגז ממצרים, באמצעות חברת EMG שהקימו יוסי מימן ושותפו המצרי חוסיין סאלם.
הפרשה הזו מלמדת, שעל גז זול שהושג שלא ביושר ואף בשחיתות - משלמים בסופו של דבר ביוקר. היא מלמדת אותנו, שאין ערך להסכמים בין ממשלת ישראל למצרים ולהתחייבויות מצריות לערוב לאספקת גז. היא מלמדת שממשלת ישראל לא תסייע לצרכני החשמל שלה - אם תחשוב שבכך היא עלולה לסכן את יחסיה האסטרטגיים.
חברת EMG פשטה את הרגל לאחר שחברות גז מצריות ממשלתיות, הפסיקו לפתע לספק לה גז ב-2012. התביעות שהגישה החברה נגד ממשלת מצרים ונגד חברות ממשלתיות, נידונות במספר מקומות בעולם, ובחלק מהם כבר ניתנו פסקי-דין לטובת EMG במאות-מיליוני דולרים.
האם מצרים תשלם את הכסף? זו כבר שאלה אחרת.
בשנת 2011, בשיא פעילותה, החזיקה EMG בהסכמים לאספקת גז לצרכנים ישראליים - ובראשם חברת החשמל - בהיקף של כ-20 מיליארד דולר. העובדה שלחברה לא היה שום נכס, מלבד צינור גז והסכם סודי בלעדי ליבוא גז ממצרים, לא הפריעה לגופים מוסדיים בישראל לרכוש 4.2% ממניותיה, לפי שווי אגדי של 2.2 מיליארד דולר. בהתבסס על ההכנסות הצפויות מהסכמי הגז, הבנקים, בראשות דיסקונט, העניקו אשראי נדיב לקבוצת אמפל, החברה הציבורית של מימן, שהחזיקה ב-12% ממניות EMG.
הרומן הישראלי-מצרי הסתיים בפיצוץ, יותר נכון בסדרה של 12 פיצוצים, שאירעו במתקנים ובמקטעי צינור שונים לאורך מערכת הולכת הגז המצרית בסיני. בפיצוצים הראשונים, מיהרו המצרים לתקן את הנזק ולחדש את אספקת הגז, אבל חילופי השלטון במצרים שמו קץ לניסיונות התיקון.
באפריל 2012 ביטלו המצרים באופן חד-צדדי את הסכם הגז עם EMG, למרות "הסכם מטרייה" מדיני שנחתם ב-2005 בין שר התשתיות דאז בנימין-פואד בן-אליעזר למקבילו המצרי, שבו התחייבה ממשלת מצרים להבטיח את אספקת הגז לישראל.
לצרכן החשמל הישראלי עלתה ההרפתקה הזאת בין 15 ל-20 מיליארד שקל, כשרוב הסכום נדרש כדי להציל את חברת החשמל מפשיטת-רגל מיידית, לאחר שהחברה נותרה ללא גז, ונאלצה לרכוש במקומו סולר בעלות גבוהה בכמה מיליארדי דולרים. וכך ספגו צרכני החשמל התייקרות של 30% בתעריפי החשמל. גם חסכונות הפנסיה של אזרחי ישראל ספגו מחיקה של 350 מיליון שקל; ובנק דיסקונט עדיין נאבק לגבות חוב של 70 מיליון דולר מאמפל.
לפי פרסומים, שאף גורם ישראלי רשמי אינו מוכן לאשר או לגבות, הגישה חברת החשמל תביעה לבוררות, ואף זכתה בסכום של 1.7 מיליארד דולר כפיצוי - אך הניסיונות לממש את פסק-הדין לא מתנהלים במלוא המרץ, לאור חשיבותם האסטרטגית של יחסי ישראל ומצרים.
את השחיתות העמוקה שמאחורי העסקה בין EMG לשלטונות מצרים, ממחיש נתון אחד שנחשף בהליכי הבוררות: המחיר שבו הסכימה מצרים למכור את הגז ל-EMG - בין 0.75 ל-1.5 דולר ליחידת חום. מדובר במחיר הפסד. כלומר, מחיר שבו מסבסד הציבור המצרי את רווחי EMG וכל המקורבים הקשורים לחברה. זה גם היה הבסיס לאחד משני האישומים העיקריים במשפטו של נשיא מצרים חוסני מובארק, שזוכה בסופו של דבר מחמת הספק.
המחיר האפסי איפשר ל-EMG לזכות בהתמודדות במכרז הענק של חברת החשמל מול חברת ים-תטיס הישראלית ומאגר הגז הפלסטיני של BG. היזמים הישראלים שהרימו קול צעקה קיבלו בסופו של דבר מחצית מהיקף החוזה, אחרי שהתחייבו להשוות את הצעתם להצעה המצרית. ב-2009 המצרים העלו אמנם את מחיר הגז ל-3 דולר, אבל הציבור הישראלי המשיך ליהנות מהמחיר המופחת ששילמה חברת החשמל ליזמים הישראליים.
מהבחינה הזאת, לפחות, נהנו צרכני החשמל בארץ ביושר מהשחיתות ומהניסיון לעשוק את אזרחי מצרים. זו כנראה נקודת האור היחידה בכל הסיפור.