שופטי בית המשפט העליון נעם סולברג, יורם דנציגר ואורי שהם דחו שלשום (ג') את עתירת אלומיי אגירה שאובה נגד הארכת הרישיון המותנה של פרויקט כוכב אגירה שאובה, והשיתו על העותרת הוצאות משפט של 100 אלף שקל. בעתירה ביקשה אלומיי לבטל את החלטת רשות החשמל לדחות את מועד הסגירה הפיננסית של הפרויקט בכוכב הירדן ולקבוע כי הרישיון המותנה שקיבלה כוכב בפברואר 2014 פקע.
כוכב אגירה שאובה נמצאת בבעלות תהל (40.5%), קבוצת האצ'יסטון ווטר (40.5%) וחברת טריפל אר (19%), בעוד אלומיי אגירה שאובה מוחזקת ב-75% על-ידי אלומיי קפיטל של שלמה נחמה, חמי רפאל ורן פרידריך.
המאבק על הרישיון נובע מהחלטת רשות החשמל להגביל את ייצור החשמל בטכנולוגיית אגירה שאובה ל-800 מגה-ואט. כוכב ואלומיי מתכננות כל אחת מתקן של 340 מגה-ואט, ולצד המתקן הנבנה בגלבוע מדובר בכושר ייצור כולל של 980 מגה-ואט. המשמעות היא שיש מקום לאחד משני הפרויקטים הניצים בלבד. עלות הקמת כל פרויקט נאמדת בכ-1.8 מיליארד שקל.
המועד המקורי לסגירה הפיננסית של כוכב היה אוגוסט 2016, אך רשות החשמל הסכימה לדחות אותו בחמישה חודשים, עד סוף ינואר השנה, כחלק מדחיה רוחבית בשוק החשמל של חמישה חודשים, בשל שינויים רבים שחלו ברשות במהלך 2015 ו-2016. עתירה שהגישה אלומיי בספטמבר שעבר נגד הדחייה נדחתה באמצע ינואר השנה.
השופט סולברג מתאר איך מאז מאי 2016 פנתה אלומיי כמה פעמים לרשות החשמל בבקשה להאריך את תקופת הקמת המתקן מ-72 חודשים מיום קבלת הרישיון המותנה ל-90 חודשים. "זאת, בשל דרישת הגורמים המממנים של כוכב, אשר התבססה בין היתר על עמדת קבלן ההקמה, לפיה אין די בתקופה הקבועה ברישיון המותנה לשם הקמת המתקן". הגורמים המממנים את הפרויקט הם בעיקר לאומי והפועלים, וקבלן ההקמה הוא קונסורציום של סינו-היידרו וחטיבת האנרגיה שרכשת ג'נרל אלקטריק מאלסטום.
עקב כך, בדיון שנערך ב-20 בפברואר השנה במליאת רשות החשמל, התקבלו כמה החלטות: הארכה של 12 חודשים להקמת המתקן, בצמוד לחילוט 1.5 מיליון דולר, המהווים 40% מהערבויות של כוכב; ארכה נוספת של 3 חודשים להקמה, הניתנת בשל גורמים שלבעל הרישיון לא היתה עליהם שליטה; וארכה של חודש וחצי בסגירה הפיננסית בשל גורמים שעליהם לא היתה לבעל הרישיון שליטה.
שתי ההארכות הקצרות יותר ניתנו בשל שינויים רגולטוריים שבוצעו בחצי השני של 2016, בסוגיות הנוגעות למימון, תפעול ומניעת מכירה לאחר, כלומר חובה של המתקן בכוכב הירדן למכור חשמל למנהל המערכת בלבד. סיבה נוספת היתה ההליך המשפטי הראשון של אלומיי, שיצר אי ודאות.
בהתייחסות כללית לטענת חוסר הסבירות שבה נקטה אלומיי, כותב השופט סולברג כי ההלכה הפסוקה היא שבשאלות רגולטוריות "ששקילתן מצריכה מומחיות מיוחדת", מתחם הסבירות רחב יותר ובהתאמה - התערבות בית המשפט המנהלי מצומצמת יותר. לכן לא ראה מקום להתערב בהחלטות רשות החשמל.
למרות דחיית העתירה והשתת הוצאות המשפט על אלומיי, כותב סולברג: "דומני כי יש ממש בטענות העותרת על העדר הנמקה מספקת בכל הנוגע למידע שהתקבל מקבלן ההקמה של הפרויקט". התרשמות זאת אינה נכונה לדרישת הגופים המממנים, שלגביה השתכנע.
בשולי הדברים יש לציין כי המאבק היה יכול להתייתר אם משק החשמל היה נסמך פחות על תחנות מונעות גז לגיבוי המערכת (פיקריות) ויותר על הטכנולוגיה היעילה של אגירה שאובה, אף שניתוח רשות החשמל העלה כי היא יקרה יותר בכ-20 מיליון שקל לשנה. אחד הכשלים בניתוח זה הוא ביצוע החישוב על פני 20 שנה, בעוד שתחנות כוח הידרו-אלקטריות בטכנולוגיית אגירה שאובה מחזיקות מעמד 50 שנה.
סיבה נוספת להקפאת התחום - למרות הצורך הרב באגירה כדי לעמוד ביעדי האנרגיה המתחדשת - היא הנחת רשות החשמל שבשנים הקרובות תתבצע פריצת דרך בתחום האגירה בסוללות. על פי קו מחשבה זה, ניתן להמתין כמה שנים עם הרחבת מכסת האגירה השאובה, עד להתבהרות התמונה בנוגע לטכנולוגיה החלופית.
לדברי גורם המצוי בתחום ואינו בעל עניין באלומיי, "בסוף יבנו את מנרה, אבל זה ייקח זמן. זה לא רע שיש לך 800 או 1,200 מגה-ואט שאתה ב-30 שניות זורק לתוך המערכת, במתקנים שהם לא רגישים להפגזות של חיזבאללה. אני מאמין שבתוך 3-4 שנים הם יוכלו לממש את ההשקעה שלהם (המוערכת ב-15-20 מיליון שקל, נ"י), בתנאי שלא תהיה פריצת דרך בתחום הסוללות".