ג'נט ילן / צילום: בלומברג
בדברה בלונדון לפני כמה ימים, ובתשובה לשאלה לגבי מידת היציבות של המערכת הפיננסית, השיבה ג'נט ילן, יו"רית הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארה"ב) שמערך הרגולציה שנבנה לאחר המשבר של 2008 הביא לכך שמוסדות פיננסים נהיו הרבה יותר "בטוחים ואיתנים".
ואז הוסיפה הגברת ילן את המשפטים הבאים: "האם אגיד שלעולם לא יהיה משבר פיננסי נוסף? לא, זה כנראה יהיה מרחיק לכת מדי. אולם אני כן חושבת שאנחנו בטוחים הרבה יותר, ואני מקווה שהוא (המשבר הבא, פ.ל.) לא יהיה בימי חיינו ואינני מאמינה שהוא יהיה".
דברי ילן עוררו תגובות נזעמות רבות. רבים השוו את הנימה הבטוחה - שלא לומר שחצנית - של דבריה עם נאומים בעלי נימה דומה שקודמיה של ילן נשאו, בשנים שקדמו למשבר. אחרים ציינו שהבעיה איננה השחצנות עצמה, אלא היותה מושתתת בתפיסות עולם ותיאוריות כלכליות שהמשבר הקודם הפריך והוכיח שהן לוקות בחסר - ולכן מסוכנות כבסיס לניהול המדיניות המוניטרית של היום.
משם הדרך קצרה להוקעת העיוורון הכללי של כלכלנים במוסדות ממשלתיים ורב-לאומיים - עיוורון שמקורו גם כן בהיות אותם כלכלנים שבויים באותן תפיסות שגויות. כך לדוגמה, הכריז ארגון ה-OECD באוגוסט 2007, כאשר השווקים הפיננסיים רעדו ומשבר הנדל"ן היה כבר בעיצומו (אך חומרתו הוכחשה בתוקף על ידי קובעי המדיניות) כי "המצב הכלכלי הנוכחי הוא, מבחינות רבות, טוב יותר מזה שחווינו מזה שנים", ולכן הצפי הוא "לצמיחה ממושכת בכלכלות ה-OECD, שתושתת על מגמה חזקה של יצירת משרות וירידה באבטלה".
אולי זה נראה זול ולא רציני לתקוף את השגיאות שנעשו בעבר על ידי חזאים, מנתחים וקובעי מדיניות, מפני שכל זה הוא חוכמה שלאחר מעשה. אבל הרבה יותר חשוב ממה שאמרו וכתבו הן שתי שאלות יסוד: מדוע חשבו מה שחשבו אז, והאם הופקו לקחים ממה שקרה בהמשך?
כאמור, הסיבה הבסיסית לכישלון הקולוסלי של מקצוע הכלכלה לחזות את המשבר הגדול של 2007-09, הייתה מפני שכמעט כל הכלכלנים המובילים היו שקועים בתפיסות שגויות ובתיאוריות חסרות יסוד. במשפט אחד: התפיסה השלטת לא התייחסה בצורה נכונה - אם בכלל - למערכת הפיננסית ולחשיבות של חוב כגורם בעל משקל כבד בפעילות הפיננסית והשפעתה על הפעילות הריאלית.
תפיסות שגויות אלה ועיוורון זה הביאו את יו"ר הפד 'האגדי' דאז, אלן גרינספן, לטעון כי "אין בועת נדל"ן" ולזלזל בצורך לפקח על המערכת הבנקאית בצורה ראויה. ההמשך, כפי שאומרים, הוא היסטוריה.
אבל היום, כעבור עשור מפרוץ המשבר וקרוב לתשע שנים מאז הופעלה מדיניות של "הקלה כמותית" - שפירושה הרחבה מסיבית של מאזני הבנקים המרכזיים על ידי הדפסת כסף - הממסד הכלכלי-פיננסי עדיין מסרב לנטוש אותן תפיסות שגויות. המקצוע, ברובו, מסרב להכיר שהמשבר הקודם נוצר על ידי עודף חוב - אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שהתרופה המרכזית המוצעת לשיפור המצב היא הוספת עוד ועוד חוב?
כלומר, לב הבעיה בקביעת המדיניות המוניטרית והכלכלית היום היא שהקובעים מקובעים בדו*גמות ואינם פתוחים לדיון ענייני. הם ממשיכים לדבוק בדעה שההתאוששות החלשה של העולם המפותח מהמשבר משקף ביקושים בלתי מספיקים, ולכן עליהם ליצור באופן מלאכותי ביקושים נוספים - גם הם מלאכותיים.
דוגמה בולטת לכך היא רכישת כלי רכב בהיקף אדיר, הודות להספקת מימון זול לכמעט כל זב ומצורע. התוצאה הבלתי נמנעת מפיזור אשראי סאב-פריים לרוכשי הרכב היא שיעור הולך וגדל של חדלות פירעון אצל הלווים, קריסת המחירים בשוק רכבי יד שנייה ויצירת מלאים גדולים אצל היצרנים והמשווקים (כל זה בארה"ב - אצלינו, כמובן, תסריט כזה לא יעלה על הדעת...).
במילים פשוטות, ראשי המערכת הפיננסית - הלא הם הנגידים של הבנקים המרכזיים - הפכו לכוהני דת כוזבת המפמפמים מנטרות ודוגמות כתחליף למדיניות המכירה בעובדות ומתמודדת עם המציאות כפי שהיא, ולא נשענת על מודלים שהוכחו כבלתי נכונים.
חוסר היכולת של המדיניות הננקטת על ידי הבנקים המרכזיים להביא להתאוששות אמיתית של הכלכלות המפותחות, הביא לכך שהעולם מאס במנטרות הנבובות ומפיזור הבטחות שלא ניתן לממשן. הולכת ונשחקת האמינות של כת הנגידים ודתם וזהו גורם חשוב - אם לא החשוב ביותר - בצמיחת הפופוליזם והקיצוניות במדינות רבות בעולם המפותח.
ומבחינה מעשית? לכל מי שמכיר את הרקורד האומלל של הכרזות שחצניות מצד מנהיגים שבטוחים בעצמם, די באמירה המטופשת של ילן - מבלי לרדת לעומק הוויכוח סביב מעשיה ומחדליה - להפעיל כל פעמוני האזעקה ולהתחיל להתכונן למשבר הבא.
במיוחד לאוזניים ישראליות, כאשר כהן דת ומנהיג נערץ קובע שדבר שהוא מבחינה שכלית והגיונית בלתי נמנע בכל זאת לא יכול להתרחש - "היו לא תהיה" - המסקנות מתבקשות מאליהן.
■ הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי.