פורטוגל, תחנת הרכבת בפורטו / צילום: זהרה רון
אף פעם לא חשבתי שאהיה במערכת יחסים אינטימית כל-כך עם נהר. הקצב שלו, הריח שלו, הצבעים שלו, הנוכחות שלו. הנהר הוא ישות חיה, כל הזמן משתנה. בבוקר, בערב, בצהריים. בלילה. בזריחה, בשקיעה. בסכר. בגשר. כשיש רוח, כשאין רוח. כשאין רוח, יש השתקפויות במים, ארצות-מראה חלופיות, מהופכות. כשהרוח נושבת בחוזקה, פני המים מתקמטים וההשתקפויות הופכות למעין ציור מודרני, בלילה אקספרסיבית של צבעים. זה ממכר.
הפלגה של שבוע על נהר הדוארו בפורטוגל. לא משעמם, שבוע שלם לשוט בנהר?, שאלו חבריי ודורשי טובתי לפני שנסעתי. אז זהו, שלא. ממש לא. לכאורה, קטע קצר בנהר, הפלגה איטית של בסך הכול 160 קילומטר הלוך וחזור, מתוך ה-900 שעושה הדוארו ממוצאו בספרד ועד שהוא נשפך אל הים בעיר פורטו שבפורטוגל. אבל הנהר חי, משתנה כל הזמן, ואיתו גם הנוף.
חלק מהזמן הנהר זורם באפיק צר והררי, עם קניונים משני הצדדים. אחר כך הוא נפתח לעמק רחב, מכוסה בטרסות של גפנים. המון-המון גפנים. ביניהם כפרים קטנים על צלע הר, לפעמים כמה בתים בודדים עם צריח של כנסייה ולעיתים בית אחד בודד, מסויד לבן עם גג רעפים. ואז לפתע מופיעה עיר. עיר שלמה, עם בתים וגשרים ומכוניות ומסעדות, ובלילה האורות מנצנצים כמו יהלומים על המים. בקטעים אחרים של הנהר שטים בטבע ממש, בקניון צר עם צוקים מזדקרים, ביער פראי, ובקטעים אחרים - אדמות צחיחות כמעט.
הנהר היפנט אותי. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו מרגע שקמתי ועד שנרדמתי. לא חייבים לעלות לסיפון כדי ליהנות מהנוף. לכל התאים יש חלון גדול, מעין קיר זכוכית, המשקיף לנהר. אפשר לשכב במיטה ולתת לעולם לזרום על פניך.
הקצב הפנימי מואט. נכנסים לקצב הרגוע של זריחות ושקיעות, קצת כמו בחופשות בסיני, להבדיל. מאוד תרפויטי.
לפעמים אתה הולך לישון ברציף של עיר או עיירה, וכשאתה פוקח עיניים מציצים אליך יער, או עדת שחפים. בזמן שישנת, הספינה הרימה עוגן והמשיכה הלאה. פעם אחת התעוררתי לחוויה קלסטרופובית - התבוננתי בחלון, שלפני שנרדמתי אירח זהרורים במים, ועכשיו לא היה כלום. קיר בטון אפור, כאילו נכלאה האונייה כולה בצינוק נטול גירויים.
על קירות הבטון נזלו קילוחי מים. קולות חריקה וגרירה נשמעו, וקירות הבטון החלו לנוע, או ליתר דיוק - הספינה התחילה לעלות. ככה זה כשאתה בתוך סכר. תוך עשר דקות עלינו בחזרה אל פני המים, והעולם שב לקדמותו.
הסכר הזה הוא אחד מחמישה סכרים על הדוארו. באחד מהם, ההפרש בגובה המים לפני ואחרי הסכר הוא כ-30 מטר, ואותו לא כדאי לעבור בשינה. עדיף לעמוד על הסיפון העליון בזמן שהמים מציפים את המעבר והספינה כולה מטפסת 30 מטר לגובה בתוך חלל צר, שנראה כמו תא בטון. הפורטוגלים גאים מאוד במערכת הסכרים הזאת, ובצדק.
יין זורם בעורקים
אבל שלא תקבלו רושם מוטעה. בטיול הזה לא יושבים כל הזמן ומסתכלים על המים. בכל יום עוצרת הספינה בערים ובעיירות לאורך הנתיב, מצטיידת בירקות ובפירות טריים ושאר מצרכים, ונופשי השיט יוצאים לתור את המקומות שלאורך הדרך. אחר כך חוזרים לאכול ולישון במלון הצף. המסלול מגוון מאוד, כמו הנוף בנהר. הטיולים כוללים ערים ועיירות, מוזיאונים, שמורת טבע ואפילו קפיצה קטנה לספרד הסמוכה.
נהר הוא עורק חיים ושגשוג. כמו ליד נהרות אחרים בעולם, גם כאן כפרים, ערים ועיירות צמחו לגדותיו, גדלו והתפתחו וסחרו זו עם זו ועם מקומות רחוקים יותר. הגפנים שעל מדרונות ההרים הבשילו ליין, וזה נסע אל מעבר לים. הכסף חזר עם רווח, ואיתו צמחו שווקים ובתי מידות ויקבים ואחוזות יין, ערים גדולות וקטנות, ובהן גם ארמונות וגנים וכנסיות יפות. בקיצור, יש מה לראות.
לאורך המסלול כולו חרוצים ההרים בספירלות של טראסות ועליהן גפנים. עמק הדוארו הוא אחד האזורים הראשונים בעולם שקיבל מעמד של "אפלסיון" - אזור מוגדר ומוגבל בדומה לחבל שמפיין או קוניאק בצרפת - כבר ב-1730.
הדם הזורם בעורקיו של הדוארו הוא יין. כ-15 זני ענבים מגדלים בו, בעיקר פינו וקברנה, שמהם מייצרים את יין הפורט המפורסם של האזור.
בשנת 2000 השכילו הייננים להתאחד, ויצרו את דרך הפורטו, מסלול בעקבות יין הפורט. לאורכו משובצות עשרות אחוזות יין (קינטות, quintas), שמציעות חבילות תיור של תצפית גפנים, ביקור ביקב (ובחנות הצמודה לו) וטעימת יינות, לעיתים עם ארוחת צהריים או הופעה. בטיול הזה שותים הרבה יין - כמעט בכל יום מבקרים ביקב או באחוזת יין, ולכולם חנות צמודה שמוכרת יינות מצוינים בזיל הזול.
היהלום שבכתר הוא כמובן יין הפורט, שרבים מאיתנו מתייחסים אליו בטעות כאל יין קינוח, והנה מתברר שהוא בכלל אפריטיף. הפורט הלבן, הפחות מוכר ופחות מוערך, דווקא הוא משמש כדז'יסטיף. ובכלל, מי ידע שיש כל-כך הרבה סוגים של פורט - לבן ואדום, מבוגר וצעיר.
יותר מכול מזוהה יין הפורט עם ג'נטלמנים אנגליים, וזה לא במקרה. הסיבות לכך נעוצות במאות ה-17 וה-18. באותם ימים, נהגו האנגלים לייבא את היין שלהם מצרפת, אבל בשל מלחמה ביניהן יבוא היין מצרפת נאסר, והבריטים חיפשו מקום אחר לייבא ממנו יין. פורטוגל זכתה, אבל לזכייה היה גם מחיר - הכורח לייבא הכול מבריטניה בתמורה, מה שהקשה מאוד על התפתחות הכלכלה הפורטוגלית להרבה מאוד שנים.
פורטו, עיר עם אופי
הפורט חייב את שמו לעיר פורטו, שממנה השיטו אותו, וגם היא מצידה חייבת לו לא מעט, שכן בזכותו התעשרה וגדלה. עיר רבת קסם, שכדאי וראוי לבלות בה כמה ימים טובים. היא נהנית מצירוף של נוף וארכיטקטורה נהדרת, שילוב מוצלח של מבני בארוק מסולסלים לצד אדריכלות מודרנית, ואותו "משהו" שאין מנוס אלא לכנותו "אופי".
היופי של פורטו לא מתבטא רק במבני הציבור, הכנסיות והארמונות אלא גם בבתים הצבעוניים ובחזיתות המקושטות באריחי הקרמיקה הטיפוסיים, האז'ולז'ו. האריחים המסורתיים מעוטרים בצבעי כחול-לבן, והאריחים המודרניים בשלל צבעים ובדוגמאות גיאומטריות.
גולת הכותרת של הז'אנר היא תחנת הרכבת המדהימה של פורטו, סאו בנטו, מעין קתדרלה מודרנית מכוסה באריחי קרמיקה מצוירים ביד אמן. הציורים מתארים פרקים בהיסטוריה של פורטוגל, אירועים מכוננים וקרבות מפורסמים, המתוארים בדקדקנות מרשימה עד לפרסתו של אחרון הסוסים.
הפלגה לימי הביניים
המסע לאורך הנהר מביא את המטיילים גם למקומות מוכרים פחות, כמו למשל גימראייש (Guimaraes), עיר הבירה הראשונה של פורטוגל. המרכז ההיסטורי שלה הוכרז ב-2003 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, מה שעזר לעיר האלמונית לחדור לתודעת התיירות העולמית (וגם לקבל תקציבים לשיפוץ). אוהבי ערים ימי-ביניימיות ימותו על סמטאותיה הצרות ועל הקתדרלה היפהפייה שלה.
מטיילים יהודים חווים את פורטוגל ברובד נוסף: המסע בעקבות היהודים והאנוסים. מרתק ומרגש לגלות שרידים של חיים יהודיים, לעיתים במקומות מפתיעים ונידחים. כזהו למשל הכפר קסטלו רודריגו (Castelo Rodrigo), שעל גבול ספרד-פורטוגל. זהו כפר קטן, ששמר על צביון ימי ביניימי. מסמכי העיירה מ-1219 מלמדים שכבר באותם ימים היו יהודים במועצת העיירה, והיו רובע יהודי (חודרייה) ובית כנסת פעיל. את המקווה ניתן לראות עד היום.
כשהתחילו לנשב בספרד רוחות של קיצוניות וכפייה דתית, התחילו יותר ויותר יהודים להגר לפורטוגל. ב-1492, כשהחליטו המלכים הספרדיים איזבלה ופרדיננד שעל היהודים להמיר דתם לנצרות או לעזוב, הפכה ההגירה להמונית.
קסטילו רודריגו הייתה אחת מחמש נקודות מעבר בפורטוגל, שקלטו בבת אחת אוכלוסייה המונית של פליטים. מסמכי התקופה מגלים שהעיר הסמוכה רודריגו התמודדה עם יותר מ-30 אלף מהגרים. לקסטילו רודריגו הגיעו יותר מ-300, מספר עצום באותם ימים (גם כיום חיים בחלק העתיק של הכפר, בין החומות, רק כ-60 תושבים).
ב-1496 המצב החריף, כשהמלך הפורטוגלי מנואל הראשון נישא לנסיכה הספרדית איזבל, בתם של פרדיננד ואיזבלה. עד אז המלך היה ידוע כמגינה של הקהילה היהודית, אבל בלחץ אשתו פרסם צו גירוש ליהודי פורטוגל. המלך - שלא שש לאבד אוכלוסייה חזקה, עשירה ומשכילה - נתן ליהודים אפשרות להישאר בפורטוגל, בתנאי שיתנצרו. אלה שהסכימו, הפכו ל"נוצרים חדשים". עינה של האינקוויזיציה הייתה פקוחה עליהם במיוחד, כדי לוודא שהם אכן נוצרים אמיתיים ואינם מקיימים אורח חיים יהודי בסתר. הם נדרשו לחרוט צלב על משקוף ביתם (אנטיתיזה למזוזה), ועד היום אפשר לראות שלושה צלבים כאלה ברחוב פאטיו.
האינקוויזיציה לא טעתה. רבים מהם אכן קיימו בסתר את מצוות היהדות. דוגמה לכך שרדה במטבח הפורטוגלי עד היום - סוג של נקניק בשם אליירה (Alheiras), המכונה "הנקניק היהודי". הוא נראה בדיוק כמו נקניק החזיר המסורתי, אבל ממולא בעוף ובלחם.
כשחזרנו לאונייה, המתינה לנו מנה חגיגית של סלט אליירה. הנקניק המפורסם בבצק פילו על מצע ירקות. הייתה בכך מעין סגירת מעגל, שצאצאיהם של היהודים ההם שטים על הדוארו כבני חורין, נהנים ממנעמי פורטוגל, ובסוף המסע חוזרים בשלום הביתה, לארץ משלהם.
מידע מעשי
ספינת נהר היא לא המפלצת בעלת 11 הסיפונים של הקרוזים הגדולים. זו אונייה של שלוש קומות מקסימום, עם גדלים אינטימיים של חלל התכנסות וחדר אוכל. רמת המלון הצף היא של ארבעה כוכבים, והאוכל - לפחות במקרה של הספינה שלנו, Douro Spirit - היה טוב להפתיע. היין נמזג כמים והשירות היה מעולה. המקום מונגש לאנשים מבוגרים ולבעלי מוגבלויות, כולל מעלית בין הקומות.
קרוז תור מתמחה בטיולים מאורגנים המשלבים שיט באוניות קרוז ושיט בספינות נהר. סיורי החוף כלולים כבר במחיר הטיול והם מנצלים את זמני העגינה וההצטיידות של הספינה. הסיורים מתבצעים באוטובוס פרטי, עם מדריך מיומן דובר עברית. במקרה שלנו זו הייתה מדריכה מצוינת בשם יונית קמחי, עם הרבה ניסיון, ידע וחוש הומור. בטיול הזה חלקנו את האוטובוס עם קבוצה דוברת גרמנית ומדריכה נוספת בשפה זו. היו כאלה שזה הפריע להם. כדאי לברר מראש.
הטיולים הבאים לנהר הדוארו יוצאים בספטמבר ובאוקטובר, יכללו גם את ליסבון ויהיו ארוכים יותר. מחיר (לעשרה ימים, פנסיון מלא) - 3,198 אירו. יש גם טיולי שיט לארצות הבלטיות, למוסקבה וסנט פטרסבורג; לנהרות שונים באירופה (סיין, דנובה, ריין ועוד); שיט בפיורדים בנורווגיה, ואפילו על היאנג צה בסין. לפרטים נוספים: www.cruise.co.il