משה כחלון / צילום: יוסי אלוני
שר האוצר משה כחלון מגדיר את עצמו נציג החלשים הנלחם בחזקים. כחלון באמת מאמין שהוא נלחם בחזקים, אבל צריך לזכור שמנהיג כולנו הוא גם פוליטיקאי ממולח שיודע לעצור כשצריך, כלומר כשהכוח שעומד מולך חזק מדי. התנהלותו של כחלון כשר אוצר יכולה להיות מדד לא רע לעוצמתם של אישים וגופים שונים בישראל. "חזק" הוא מי שכחלון נלחם בו. "יותר מדי חזק" הוא מי שכחלון לא נלחם בו.
לפי מדד כחלון לעוצמה וכוח נמנים בקטגורית ה"חזקים" המשקיעים בדירות, הבנקאים, מכון התקנים, היבואנים ומפעל הפיס. רשימה מכובדת, אך מכובדת ממנה רשימת החברים בקטגוריית ה"יותר מדי חזקים" - שם נמצאים הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואנשי הקבע, ההסתדרות והעומד בראשה, שר הבריאות יעקב ליצמן והמפלגות החרדיות ויש שיוסיפו גם את קובי מימון, יצחק תשובה ויזמי הגז. המכנה המשותף לכל אלה שכחלון לא ניסה להילחם בהם אלא העדיף לפעול מולם בשיתוף-פעולה, בפייסנות, בהסכמה.
השבוע הודה החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו בהערה מודגשת בצהוב ובמודגש בדוחות הכספיים של מדינת ישראל ל-2016 שאין לו מושג כמה מיליארדים תעלה לקופת המדינה פנסיית הגישור שהובטחה לאנשי הקבע בצה"ל. כבר שנה וחצי שהצבא לא מעביר לחשכ"ל את הפרמטרים שיאפשרו לבצע תחשיב אקטוארי של הפנסיה התקציבית שמובטחת לאנשי הקבע מיום פרישתם המוקדמת ועד הגיעם לגיל הפנסיה.
הערה דומה נכתבה לפני שנה על ידי החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו שגם נקבה בשמו המפורש של האשם במחדל. חזקיהו הסתפק בתגובה רופסת יותר על שיתוף-הפעולה הנהדר בין האוצר לצה"ל.
ואיפה שר האוצר? כחלון הוא הרי האיש שחתום על ההסכם (מול שר הביטחון בוגי יעלון) שמחייב את צה"ל להעביר לחשכ"ל את כל הנתונים הרלבנטיים. האם שר הביטחון היה נותן לרמטכ"ל להתבזות מול האוצר כפי שמתבזה החשב הכללי כבר שנה וחצי מול הצבא?
חייבים להודות שלהסכם כחלון-יעלון היה גם הישג משמעותי אחד: קיבוע תקציב מערכת הביטחון לחמש שנים קדימה. סגרו על 60 מיליארד שקל לשנה, הוסיפו פה ושם איזה מיליארד וזהו. אין יותר קרבות תקציב. תהיו בטוחים שאלמלא ההסכם הזה מערכת הביטחון הייתה דורשת היום מיליארדים לטובת "היערכות בעקבות ההתפתחויות האחרונות בסוריה", למשל.
אבל גם בלי צה"ל הקרב על התקציב שייפתח בחודש הבא הולך להיות מכוער. תקציב 2018 כבר אושר יחד עם 2017 בסוף שנה שעברה אבל הממשלה השאירה מנגנוני התאמה ורזרבה של 3.5 מיליארד שקל שהממשלה תצטרך לחלק בספטמבר. אין סיכוי שהעוגה הזאת תצליח להשביע את רעבונם של הפוליטיקאים. קודם כול, כחלון עצמו שרוצה יותר מ-2 מיליארד שקל לטובת נטו משפחה, אחר כך נתניהו שרוצה 1.5 מיליארד שקל להגדלת הקצבאות לנכים, ונפתלי בנט שרוצה מאות מיליונים לקיצור חופשות במערכת החינוך, ומירי רגב שרוצה 50 מיליון שקל לחגיגות ה-70 למדינה - והרשימה עוד ארוכה.
ויש גם עניין קטן עם המשטרה והשב"ס. לשוטרים ולסוהרי השב"ס יש השוואת תנאי שכר למשרתי הקבע בצה"ל שמעוגנת בהחלטת ממשלה מ-1979. ב-2006 וב-2007 המדינה חילקה תוספת שכר נדיבה למשרתי הקבע בצה"ל אבל "שכחה" לתת אותה גם לשוטרים ולסוהרים.
חמישה גמלאים של המשטרה של השב"ס עתרו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. ב-24 ביוני פסק בית הדין לטובת השוטרים והסוהרים. הם יקבלו את תוספת השכר מעתה והלאה, בעלות של חצי מיליארד שקל בשנה והחזר רטרואקטיבי של תוספת השכר ששולמה למשרתי הקבע משנת 2006 - עוד 4.5 מיליארד שקל להערכת האוצר. סה"כ החשבון למשלמי המסים: 5 מיליארד שקל. כסף קטן.
המדינה החליטה להגיש ערעור אבל 30 אלף שוטרים סוהרים ובני משפחותיהם רודפים עכשיו אחרי כחלון כדי שהערעור לא יוגש והמיליארדים יחולקו, אם אפשר אז כשי לחג לרגל ראש השנה. מי אמר שקל להיות שר אוצר.
amiram-b@globes.co.il