מיזם הטי-שירט / צילום: גבי גולדמן
בדרך לביקור בגלריית אמנות באום אל פאחם, רגע לפני הפנייה לכיוון העיר, ווייז אמרה לי בקולה הרובוטי והבוטח: "פנה ימינה לאום אל פחם". פחם, כמו מכרה פחם, כמו זה ששמים במנגל. ועוד לפני שהספקתי לשאול את עצמי אם שמעתי נכון, היא אישרה שוב, מבטאת את שם המקום בשני אופנים שונים. פעם אחת היה נדמה לי שהיא אפילו אומרת אום, כמו המנטרה ההודית. אצלי, נכון לאותו בוקר, התברר שהגרסה העברית של ווייז לא ממש מודעת לערבית, אבל האמת היא שאין לה במה להתבייש: גם אני לא יודעת ערבית, וכמוני, לפי סקר של מכון ון ליר, עוד כ-90% מהיהודים שחיים בארץ. נכון לשנת 2015, קבע הסקר, רק 10% מהיהודים העידו כי הם יודעים לדבר את השפה או מבינים אותה (המספרים צונחים לכ-2% כשזה נוגע לקריאה).
אבל יש תקווה: בשנתיים שחלפו מאז פרסום הסקר, ולאור הפופולריות הגוברת של לימוד השפה, סביר להניח שעוד כמה אלפי יהודים הצטרפו לנבחרת הדו-לשונית ושינו במעט את הסטטיסטיקה הזאת. יותר מ-25 מסגרות ללימוד השפה פועלות בימים אלו ברחבי הארץ, לצד מיזמי רשת ודפי פייסבוק המקדמים את ידיעת השפה. לצד אלה אפשר גם למצוא יוזמות ייחודיות, למשל, הקמפיין של עמותת יד ביד, שאנשיו הדפיסו לאחרונה חולצות טי עם הכיתוב "אנא בחכי ערבי", "אני מדבר ערבית" (המשפט נכון לשני המינים, למקרה שתהיתן/ם).
"הדפסנו תחילה אלף חולצות ונדפיס עוד", מספרת ד"ר מירב בן נון, חברה בקהילה הפועלת לחינוך דו-לשוני והמפעילה 6 מוסדות לימוד - גנים ובתי ספר. הגדול בהם הוא בית הספר הדו-לשוני בירושלים, שפועל כבר 20 שנים. השנה תחל פעילותו של בית ספר נוסף בבית ברל, בין טירה לכפר סבא, ואליו, כמו לאחרים, יש רשימת המתנה ארוכה.
- איך התגובות ברחוב כשאת מסתובבת עם חולצה ועליה כיתוב בערבית?
בן נון: "הרחוב מגיב. מסתכלים או שואלים מה אומר הכיתוב, יש מבטים. היו גם כאלה שאמרו לי שחולצה לבנה עם כיתוב שחור בערבית יכולה להתפרש ככיתוב של דאע"ש. אבל זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות: להפוך את השפה הערבית למשהו חיובי ולפרק גם את האסוציאציה הזאת".
"בעשור האחרון יש שגשוג של עמותות, אגודות ומוסדות שמקדמים את סוגיית השפה הערבית במרחב הציבורי", מוסיף פרופ' מוחמד אמארה, מרצה במכללת בית ברל, מומחה לבלשנות חברתית, נשיא האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה ויו"ר שותף בעמותת סיכוי. "בהרבה מקרים אלה יוזמות של ערבים ויהודים שעובדים יחד. אני טוען שזאת תגובה לאי מעש של הממשלה בנושא או לכך שהממשלה עושה דברים שיכולים להזיק".
- כמו מה?
"בדיוק הפוך ממה שקורה בשטח. שם שומעים איומים על השפה הערבית. בהצעת חוק הלאום, למשל, יש סעיף לביטול המעמד של השפה הערבית כשפה רשמית. לאחר לחץ ציבורי, ואני בעצמי כתבתי מאמרים בנושא, הוחלט להסיר את הסעיף".
מול חוק הלאום ישנן בפרלמנט גם יוזמות הפוכות: למשל, יום השפה הערבית בכנסת, ביוזמתו של ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת). זו לא יוזמה שמגיעה בוואקום: פרופ' אמארה מציין כי מדובר, בין היתר, בתוצר ההשפעה של תהליכים גלובליים ומשפטיים, שעוסקים בשנים האחרונות בזכויות של ילידים בארצות שונות, ובמקרה הזה בשפה של מיעוטים. "בקנדה, למשל, הצרפתית הייתה שולית עד שהממשל קבע שלעיתים היא צריכה להיות השפה הראשונה", מסביר אמארה. "גם הערבים רוצים לממש את הערבית, שמוגדרת כרשמית בישראל, והם רוצים שיהודים ייחשפו לשפה כדי לאפשר זאת, כחלק מהזכות הקולקטיבית שלהם כקבוצה ילידית. צעיר ערבי בימינו יגיד: לא מעניין אותי להיות ישראלי, ערבי או פלסטיני, אני רוצה להיות שווה. מעגל הזהויות שהשתלט פעם על השיח כבר לא רלוונטי. זה שיח חדש, רב תרבותי של זכויות - בין היתר הזכות למימוש השפה".
נלחמים בסטריאוטיפים
אם אכן נכונה ההשוואה שיעשה עוד רגע גילעד סוויט (26), תושב ירושלים, מיוזמי בית הספר המקוון "מדרסה" - מעמדה של הערבית בישראל הולך לקפוץ משמעותית: "ערבית מדוברת הפכה בימינו להיות כמו טבעונות", הוא אומר. "זאת מודעות חברתית שמתפתחת ועולה. היום אומרים, 'אני לא טבעוני, אבל רוצה להיות', ובאותה מידה את שומעת אנשים שאומרים, 'אני עדיין לא מדבר ערבית מדוברת, אבל בקיץ אני בטוח אתחיל'".
- איך זה התחיל?
"ב-2014. לי היה ידע בערבית והתחברתי לחבר שהחליט להצטרף אליי לשיעורים שהעברתי בחינם בבית. בשלב מסוים אמרנו, למה שלא נצלם את השיעורים ונעלה לרשת? הרי זה גם ככה חינמי. עיצבנו אתר נחמד בוויקס והעלנו שיעורים ליוטיוב ומאז אנחנו גדלים בביקוש של 400% מדי שנה".
תוכנית הלימודים של מדרסה מחולקת לארבעה שלבים ללימוד ערבית מדוברת, למתחילים ולמתקדמים. בכל שלב יש שבעה שיעורים מצולמים בני חצי שעה, והם מלווים בחומרי עזר. כמו כן, מתקיימת פעילות בדף ובקבוצת פייסבוק ייעודיים, ולהם למעלה מ-18,000 עוקבים. המיזם נתמך בידי תומכים פרטיים וכן זכה במענק של מפעל הפיס. בשבועות הקרובים גם יצא לדרך קמפיין למימון המונים.
"בהתחלה אמרנו לא לכסף, אבל היום אנחנו צוות של גרפיקאי, צלם ועורך, ונהיינו עמותה כי ראינו שאנשים רוצים לתרום. המטרה היא לבנות קורס מקוון מלא לערבית מדוברת של 28 שיעורים".
- מה אתה אומר למי שמעוניין ללמוד את השפה, אבל חושש מהקושי?
"ערבית מדוברת נתפסת על ידי רבים כשפה בלי חוקיות, ויש לזה השלכות חברתיות. גם ערבים מתייחסים לערבית המדוברת כמשהו שבור ללא חוקים, וזה נכון שהיא מגוונת, עשירה ומשתנה מכפר לכפר, אפילו במרחק קילומטר. אבל זה ממש לא אומר שאין לה חוקים. אנחנו מחברים את החוקים הקיימים למשהו מאוד כיפי, צעיר, לא פוליטי ומאוד לא סטריאוטיפי".
- מי האנשים שלומדים דרככם?
"כל הקהל הישראלי. קל לחשוב שמי שלומדים ערבית הם שמאלנים שרוצים לדבר עם חברים ערבים בהפגנה, ישראלים שעושים ג'נטרפיקציה ביפו או מתנחלים שרוצים לדעת איך לדבר עם השכנים. אלה סטריאוטיפים, והם ממש לא נכונים, יש קשת גדולה של אנשים שלומדים במדרסה. לאירוע הראשון שעשינו הגיעו 200 איש: דתיים, חילונים, ימנים, אנשים בני 80 שסיפרו שזה היה חלום שלהם. חמישית מהמדינה הם ערבים, ואנחנו נמצאים באמצע המזרח התיכון, חצי מאיתנו מגיעים מבית שבו התקיימה מסורת של שפה ערבית. המצב שבו יהודים לא דוברים ערבית הוא מצב מוזר".
ללמוד דרך הרגליים
מוחמד עמאש, תושב ג'סר א זרקא, ממקימי "גשר לערבית", מיזם ללימוד השפה הערבית שנוסד לפני כ-6 שנים ביוזמה משותפת של אנשי הכפר, הרשות המקומית והמכון לחינוך דמוקרטי, מסביר שכדי לפתוח אנשים לשפה צריך לפתוח להם את הדלת הביתה: "מי שמגיע ללמוד את השפה הערבית אצלנו עושה זאת בסביבה דוברת ערבית. במשך 24 שעות התלמידים מתארחים בבתים של מקומיים, יוצאים לסיורים, מתארחים בחתונות בכפר. הם לא רק לומדים להגיד 'סבח אל ח'יר', 'סלאם עליכום' ו'מרחבא', אלא לומדים גם על מנהגים וערכים".
- מי האנשים שמגיעים אליכם לכפר כדי ללון וללמוד ערבית?
"בכיתה שמתקיימת כרגע יושבים אנשים בעלי השכלה גבוהה, מרצים באוניברסיטאות, פנסיונרים ובעלי מקצועות חופשיים. אחוז גדול מהסטודנטים בגילאי 60-40, יש גם סטודנטים בגילאי 40-30. הם מגיעים מכל הארץ, ממעלות תרשיחא בצפון עד דרומה מבאר שבע".
- למה הם מגיעים, לדעתך?
"ג'סר א זרקא זה היישוב הערבי היחידי על שפת הים, אז יש גם נוף, אטרקציה וטבע. אני חושב שהמקום מזמין את החבר'ה לא רק ללמוד את השפה, אלא גם להיות חלק בתהליך. אצלנו לא מייפים דברים או מעגלים פינות. אנחנו מסיירים עם הקבוצה ביישוב, מראים את הגבולות והשכנות ביננו לבין קיסריה ומעגן מיכאל. מדברים על הקושי שלנו וגם על התקוות. על דו-קיום".
קבלו את הערברית
גם המעצבת הגרפית לירון לביא טורקניץ' לא מבינה ערבית, אז במקום ללמוד את השפה היא בחרה פשוט לעצב אותה מחדש. לפני כ-6 שנים, במסגרת פרויקט הגמר שלה בשנקר, היא פצחה בפרויקט טיפוגרפי, הנשען על תזה של אמיל ז'וואל, חוקר רפואת עיניים צרפתי בן המאה ה-19, שהפך במרוצת השנים לעיוור ושהיה חבר קרוב של ממציא האספרנטו, לודוויג זמנהוף. ז'וואל, שחקר תנועת עיניים, טען שבמקרה של אותיות לטיניות, קורא/ת יכול/ה להסתפק רק בחצי העליון של האותיות כדי לזהות מילה. היא בדקה אם הרעיון הזה יכול לעבוד על האותיות בעברית וגילתה תוצאה הפוכה: החצי התחתון של האותיות בעברית זה כל מה שצריך בשביל להצליח לקרוא אותן. בשפה הערבית, מצאה המעצבת, די רק בחלק העליון. וכך נולדה הטיפוגרפיה העברו-ערבית החדשה, או כפי שהיא מכונה היום באינספור פרסומים בארץ ומעבר לים: ערברית.
"התחלתי לחבר את החצי התחתון של האותיות בעברית עם החצי העליון של האותיות בערבית ויצרתי 638 אותיות חדשות, המרכיבות את כל הצירופים האפשריים", היא מספרת. "אני עובדת על זה כבר הרבה זמן, אבל עכשיו זאת ההתפוצצות הגדולה של הפרויקט. פונים אליי כלי תקשורת כמו האינדינפנט וה-BBC ותוכניות רדיו בניו יורק. עכשיו, למשל, אני מחכה לטלפון לראיון עם עורכת של מגזין בלשנות באנגליה".
- אילו שאלות שואלים אותך בחו"ל?
"מתעניינים בתמונה הגדולה. למשל, איך השלטים נראים בישראל, כי זה לא מובן מאליו שיש פה שלטים בשלוש שפות. גם בהרצאות אני נתקלת בתגובות מעניינות, כמו למשל בכנס באיסטנבול, שבסופו ניגשו שני חבר'ה מתימן שאמרו שהפרויקט מרגש אותם. אין להם יחס לישראל, אבל הם הצליחו מאוד בקלות לקרוא את הערבית. היה לי משהו דומה גם עם מישהו מערב הסעודית בהרצאה בניו יורק. התגובות השליליות היחידות היו בכתבה שרויטרס עשו. הם הדפיסו מילים ולקחו אותן לרמאללה ושם שאלו אנשים מה הם חושבים. הייתי נורא לחוצה. התושבים שם אמרו שאין בעיה והם מצליחים לקרוא בקלות את המילים, אבל הם לא תומכים בפרויקט כי אני אמנית יהודייה ישראלית".
- איך הופכים את החלק המפרגן למשהו ישים?
"יש דברים שמתבשלים מול כל מיני מוסדות. עוד מוקדם לדבר על זה, יש הרבה רעיונות אבל יש גם הרבה אתגרים. אחד מהם הוא, למשל, בניסיון להפוך את זה לפונט שאנשים יכולים להקליד. מה שבעייתי הוא מה עושים עם אותיות האקסטרה: איפה שמים אותן במצב של מילה שבערבית יש לה חמש אותיות ובעברית יש לה שלוש אותיות. אני כמעצבת מוצאת לזה פתרון כל פעם פר קומפוזיציה, אבל בתוכנה זה יותר מורכב. יש, כמובן, גם אתגרים של ביורוקרטיה מול מוסדות ממשלתיים ועיריות, אף על-פי שיש פתיחות ורצון".
- בשנים שחלפו מאז הפרויקט, את רואה שינוי במודעות לשפה הערבית במרחב הישראלי?
"אני רואה את זה בתחומי האמנות והעיצוב, שם יותר אנשים רוצים לעסוק בשפה הערבית. אבל להגיד שכל בעל עסק בישראל רוצה לשים גם ערבית על השלט שלו? לא בטוחה בכלל. בתור מישהי שגרה בחיפה, נקודת הפתיחה שלי טובה יותר, כי אני נחשפת לערבית, אבל, לפני שבועיים הייתי ברמת השרון וצילמתי שלט ובו אין בכלל את שם הרחוב בערבית. וזה לא נדיר, לדעתי זה גם מסר. אני חושבת שזה אפילו לא מכוונה רעה, לעיתים זה נובע מחוסר תשומת לב או רצון לשלם למעצב, או בגלל אילוצים של זמן או מקום מצומצם לעיצוב השלט".
בשבועות הקרובים תטוס לביא טורקניץ' לקליפורניה, לכנס שייערך באוניברסיטת סטנפורד, שם תנתח על הבמה את השילוט במרחב בישראל מבחינה טיפוגרפית וחברתית.
"מעבר להיבט הפונקציונאלי של השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל יש גם היבט סימבולי, והוא בעיניי יותר חזק", אומר אורן הבר, עורך דף הפייסבוק "מעליש" ודוקטורנט בתוכנית לחינוך רב לשוני באוניברסיטת תל אביב. "הכוונה לשאלה איך זה נתפס בעיני חברי קבוצת המיעוט, אם הם רואים את השפה שלהם מוצגת בצורה שגויה או לא מוצגת בכלל במרחב הציבורי, ואם גם להם יש זכויות לשוניות".
העיסוק בזכויות הלשוניות של השפה הערבית בישראל הגיע עד לבג"ץ, במסגרת עתירה משותפת של האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה נגד 5 עיריות של ערים מעורבות, בדרישה שהשילוט העירוני ברחבי העיר יהיה גם בשפה הערבית. ביולי 2002 קבע בג"ץ בפסק דין תקדימי כי הערבית הנה שפה רשמית בישראל, ולכן חובה על העיריות בערים המעורבות לדאוג שהשילוט העירוני ייכתב הן בעברית והן בערבית.
"לקח הרבה שנים ליישם את בג"ץ עדאלה", מתייחס הבר, שבדף הפייסבוק שהוא מנהל מעלים המשתתפים שלטי רחוב ושילוט במוסדות שבהם האיות שגוי, הניסוח אבסורדי או שניכרת חוסר אחידות בשפה הערבית. "מאז פסק הדין רואים בכל מיני ערים שצצו מה שמכנים החוקרים בתחום 'שלטי בג"ץ', כלומר, שלטים שבאים לענות על הוראות הבג"ץ ותו לא".
- כמו שניכר מהפעילות בדף הפייסבוק שלך, הם לא עושים זאת בצורה מוצלחת מדי.
"בירושלים המצב טוב, אבל בערים אחרות יש הרבה שלטים שגויים וחוסר אחידות בתעתיק לערבית, אפילו באותו רחוב. תופעה נוספת היא השחתת שלטים: בירושלים צילמתי שלטים שבהם אנשים מכסים את הערבית במדבקות או בגרפיטי או מנסים למחוק את הערבית בצורה אחרת. ייתכן שזו דרך להתנגד לנוכחות השפה ערבית במרחב הציבורי".
מוסיקה בשתי שפות
השפה הערבית מגיעה בשנים האחרונות גם אל עולם המוזיקה הישראלי, לא רק בניסיונות חיפוש אחר שורשים אצל אמנים ותיקים, אלא כסמן לזרם עכשווי וצעיר. גל של מוזיקאים ערבים ישראלים פועלים בסצנת המוזיקה העצמאית ומחלחלים לאיטם אל הקהל הרחב, הדו-לשוני. ביטוי לכך אפשר לראות בפסטיבל אינדינגב, שיתקיים בסתיו הקרוב זו הפעם ה-11, ואשר בליין אפ שלו אפשר לסמן מספר הרכבים ערביםישראלים.
אחת מהן היא לונא אבו נסאר, יוצרת צעירה ילידת נצרת, שהוציאה השנה אלבום חדש בשם "מערבולת". קדמו לו האלבום "אספר לך", ששיר הנושא שלו אף נכנס לפלייליסט של גלגל"צ וכן גרסת כיסוי שביצעה אבו נסאר לשיר "ממשיך לנסוע", מתוך האלבום של אהוד בנאי והפליטים. הייחוד המבני ביצירתה הוא באלבומים שמשלבים שירים בעברית ובערבית, במינון זהה.
"בכלל לא תכננתי לכתוב בעברית, אפילו לא בערבית", היא מספרת. "במהלך הלימודים בבית ספר מיוזיק בתל אביב, התבקשנו לעשות אלבום כפרויקט גמר בחלוקה לצוותים. בצוות שלי החלטנו שאני זאת שאכתוב את השירים. לא היה לי ניסיון בכתיבה אז התחלתי לכתוב באנגלית. ואז עלתה השאלה למה לכתוב באנגלית, מאיזה מקום זה בא ולאיזה קהל זה פונה. המסקנה הייתה שזה הרגיש תלוש. אז החלטתי לכתוב בערבית, שהיא שפת אמי, ובעברית, שהיא שפה שדיברתי כל יום במרחב שהייתי בו ושלטתי בה מאוד. זאת הייתה שבירת שיניים בשבילי, כי מעולם לא כתבתי בשתי השפות. זה היה חדש לי באותה מידה".
- זה בא לידי ביטוי גם בקהל?
"כן. הקהל מורכב מיהודים וערבים. הצד הערבי יודע את שתי השפות והצד היהודי מבין רק חלק מהשירים, אלה שבעברית. תמיד יש מי שעושים שיעורי בית ומנסים ללמוד ערבית דרך השירים, אבל המצב הנתון הוא שתמיד יש צד שמבין פחות - דובר העברית, וצד שמבין הכול - דובר הערבית. אני משתדלת לעזור ולספר קצת על השירים".
- את מזהה מגמה של כתיבה דו-לשונית או פנייה לקהל דו-לשוני מסביבך?
"יש סצנה מאוד חזקה של יוצרים ערבים פלסטינים שיוצרים אינדי ערבי פלסטיני חדש. הרוב של זה לא מגיע לתחנות הרדיו, כי זה בערבית והם פועלים במעגלים אחרים שלא נמצאים בתעשייה הישראלית הרגילה. בזכות האינטרנט אנשים נחשפים אליהם, כבר לא צריך לסמוך על הערוצים המוכרים ולכן יש תנועה חזקה של יוצרים חדשים שעושים מוסיקה נפלאה בערבית, אני מאמינה שזה יימשך".
- את בחרת לא לתרגם את הטקסטים. למה?
"זאת שאלה פתוחה שאין לי תשובה אליה, גם לא מול עצמי. אני חושבת שמה שמונע ממני לתרגם את השירים זה שאני מרגישה שבתרגום השיר הולך לאיבוד. הם כתובים בערבית מדוברת, וברוב המקרים של השירים התרגום המילולי מוציא את העוקץ. זה הדדי גם במעבר מערבית לעברית ולא רק לצד אחד".