גרמניה / צילום: רויטרס
מפלגת הימין האנטי-אסלאמית "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) יש שני מועמדים מובילים בבחירות הכלליות שיתקיימו ביום ראשון הבא (24.9): אליס ויידל וד"ר אלכסנדר גאולנד. היא צעירה (38), פוליטיקאית מתחילה, יועצת אסטרטגית לשעבר ולסבית גאה; הוא מבוגר (76), מומחה במשפט, פוליטיקאי משופשף שפרש ממפלגתה של אנגלה מרקל על רקע מדיניותה והיה מהחוג המייסד של המפלגה. היא נשלחת לרוב לייצג את המפלגה בראיונות לתקשורת הזרה והייתה זו שהופיעה בדיון הטלוויזיוני בין מנהיגי המפלגות הקטנות; הוא מסתבך באמירות בעלות ניחוח גזעני, כמו שקרה לפני כשבועיים כשקרא "להיפטר" משרה ממוצא טורקי ולסלק אותה חזרה לאנטליה.
בסוף השבוע שעבר נסעתי בשלוש רכבות מברלין לעיירה קטנה מדרום להרי ההרץ, אייסלבן, שהייתה פעם עיירת כורים, ומפורסמת בגרמניה בתור מקום לידתו של מרטין לותר, כדי לשמוע את ד"ר גאולנד מדבר בפני קהל מקומי, הרחק ממצלמות הטלוויזיה ועמוק במזרח-לשעבר של גרמניה. האזור מתמודד עם בעיות אבטלה, חינוך ונטישת צעירים ונחשב למקום שבו המפלגה יכולה לגייס תמיכה רבה. בבחירות שהתקיימו בשנה שעברה לפרלמנט מדינת המחוז סקסוניה-אנהלט, שבה שוכנת העיירה, אחד מכל ארבעה תושבים הצביע ל-AfD.
האווירה בכיכר השוק הקטנה והמשופעת של אייסלבן הייתה רגועה. כ-300 בני אדם עמדו למרגלות פסלו של לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית, ומול נגרר קטן שחזיתו נפתחה לעבר הקהל ובתוכו נאמו הפוליטיקאים. זה היה כינוס בחירות רק של ה-AfD, עם המועמד המוביל בתור הנואם המרכזי, אבל האווירה הייתה שונה מאוד מההפגנות הזועמות ומלאות האנרגיה שהמפלגה ארגנה בעבר נגד מרקל בברלין, למשל. גם היה נראה כאילו יש פחות גברים צעירים שריריים ומקועקעים - ניאו-נאצים ודומיהם. הקהל היה מבוגר עד מבוגר-מאוד. הקעקועים היו שם, אבל הם היו דהויים.
תהיה אשר תהיה התוצאה שתשיג "אלטרנטיבה לגרמניה" בבחירות - בין שרק תעבור את אחוז החסימה או שתהפוך להיות המפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג (הסקרים האחרונים מעניקים לה 11%), הבחירות של שנת 2017 כבר רשומות על שמה: AfD תהיה מפלגת הימין הפופוליסטית הראשונה להיכנס לפרלמנט הגרמני מאז מלחמת העולם השנייה. המפלגה, שהוקמה רק לפני ארבע שנים, זינקה בסקרים ובתמיכה הציבורית בה בשנתיים האחרונות, בשל עמדתה נגד אסלאם בגרמניה, נגד קבלת פליטים ומבקשי מקלט ונגד מרקל.
גאולנד עלה לדבר עם צרור ניירות ביד אחת ומשקפיים באחרת. עם מכנסי קורדרוי, ז'קט מטוויד וסוודר מתחתיו, מנהיג ה-AfD היה נראה כמו דמות טיפוסית של פרופסור גרמני קפדן - שונה מאוד מהקהל שמולו נאם. אבל גאולנד הוא פוליטיקאי מיומן, במשך 40 שנה היה חבר ופעיל במפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), שאותה עזב ב-2003 כדי לסייע לייסד את ה-AfD על רקע התנגדות למדיניות מרקל לחילוץ כספי של מדינות דרום-אירופה. אחרי כמה דקות שבהן דיבר על האליטות שמובילות את גרמניה לאבדון, ועל הזרים שמאיימים על עתידה של גרמניה מנגד, הקהל היה איתו.
"המדינה שלנו משתנה לכיוון שלילי, גרמניה שלנו הולכת ומידרדרת", הוא אמר, "גורמים מסוימים רוצים בכוונה לשנות את אופיה של המדינה שלנו... כולכם יודעים מה קרה בקלן (שבה מהגרים מצפון אפריקה ביצעו מאות מקרי תקיפה מינית בנשים שחגגו את כניסת השנה החדשה), אתם רואים את התקפות הטרור שמתרחשות... הגרמנים כבר אינם השליטים בארצם. בעתיד ניהפך כאן למיעוט".
את האצבע המאשימה הפנה שוב ושוב לכיוון אחד - הזרים. "בכל חודש עדיין מגיעים אלינו 13 אלף זרים, והם רוצים להישאר כאן, בתוכנו. לא מדובר בפליטים, מדובר במהגרי עבודה". אחד אחרי השני הציג גאולנד בפני הקהל שלושה מקרים שבהם היו מעורבים זרים, כולל מהגר אפריקאי "שחי על חשבוננו" בזמן שהרשויות מנסות לברר מאיפה הוא; ופליט מצ'צ'ניה שהורשע בהריגת אשתו, אך לא ברצח שלה.
לטענת גאולנד, זה היה בגלל שהנורמות התרבותיות של גרמניה משתנות ושהשופטים התחשבו ברקע של הפליט. "מה שקורה כאן זה איסלאמיפיקציה של מערכת המשפט", אמר.
ניאו-נאצים שלובי ידיים
אחרי הזרים מגיע תורה של מרקל לחטוף בנאומו של גאולנד; בעיקר המהלך של הקנצלרית בקיץ 2015 לפתוח את הגבולות למאות אלפי פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים, כדי למנוע אסון הומניטרי לאורך הנתיב הבלקני שבו צעדו אחרי שעברו מטורקיה ליוון. צעד שנוי במחלוקת זה, שאף מרקל עצמה הודתה כי היה כרוך בכמה משגים, היה מה שהביא לזינוק בתמיכה ב-AfD - שהתייצבה מהרגע הראשון נגד המהגרים. "אנחנו כאן כדי לומר למרקל", הוא אומר לקהל המשולב: "א*ת מה שאת חושבת שנצליח לעשות ("אנו יכולים לעשות זאת, Wir Schaffen Das" היה הציטוט המפורסם של הקנצלרית בחודשים הראשונים של משבר הפליטים, בהתייחסה לאפשרות קבלתם ושילובם בגרמניה) - אנחנו בכלל לא רוצים לעשות".
בזמן שגאולנד נאם הסתכלתי על הקהל. גבר עם קעקוע של עקרב על העורף וחולצה של מותג החביב על ניאו-נאצים (תור שטיינאר) עמד והקשיב בשילוב ידיים. מעליו היה תלוי שלט - "להגן על חוקי היסוד שלנו מפני מרקל".
הנאום מסתיים בצעקות "אה-אף-דה" רמות של כמה פעילי מפלגה מהשורה הראשונה, והוא יורד מהבמה לכיוון רכב מסחרי שדלתותיו פתוחות. על מושבי הרכב יושבים ומעשנים בחליפות כהות חלק מהנואמים הבאים בתור. אליס ויידל נמצאת באותו היום בכנס בברלין, כאן באייסלבן יש רק גברים. מאבטחים חסונים מוצבים ליד הבמה ושוטרים מפקחים על האירוע משני צדדים.
אני פונה אל גאולנד ומבקש לדבר קצרות. בינתיים, נואם אחר מתחיל לדבר ואנחנו פוסעים אל מאחורי הרכב, לאזור שבו שורר שקט יחסי. גאולנד מרכיב מכשיר שמיעה באוזנו השמאלית ומרכין את ראשו, כפי שעושים כשמעוניינים להתרכז. כך אנחנו מדברים במשך זמן מה, כשראשו מורכן כל הזמן.
לגבי ישראל, גאולנד מספר כי ביקר פעמיים בארץ במסגרת חברותו במפלגה הנוצרית-דמוקרטית, שבה היה בעל תפקיד בכיר בממשלת מדינת המחוז הסן, שבירתה היא העיר פרנקפורט; עיר שלה הסכם ערים תואמות עם תל-אביב. הוא אומר כי הוא מעריך את המדינה וסבור כי לישראלים שמגיעים לגרמניה, במספרים גוברים והולכים בשנים האחרונות, יש יכולת מלאה להשתלב בה, מה שאין למי שהגיעו בגל הפליטים ומבקשי המקלט האחרון.
אני שואל אותו על האשמות המפלגה באנטישמיות, ועל האזהרות של הקהילה היהודית שלא להצביע בעבור ה-AfD. "אני לא יודע למה אומרים שאנחנו אנטישמים", הוא משיב, "המצע של המפלגה שלנו כלל אינו אנטישמי, אין לנו שום דבר נגד יהודים, בפרסומים שלנו ובנאומים שלנו אין שמץ של שנאה כלפי יהודים". אבל חלק מהמצביעים שלכם, אני מצביע לכיוון הקהל, הם ניאו-נאצים. "אני לא יכול לחדור לראשם של המצביעים שלנו ולדעת אם הם ניאו-נאצים או לא", הוא אומר, "מה שבטוח הוא שאנחנו, המפלגה - אנחנו לא ניאו-נאצים".
אתה חוזר ואומר שהאסלאם אינו חלק מגרמניה, אני אומר לו, האם בעיניך היהדות היא חלק מגרמניה? וכאן, נראה שבשביל גאולנד יש מדרג מסוים: "לא הייתי אומר שהיהדות היא חלק מגרמניה, אבל בהחלט חיים יהודיים הם חלק מגרמניה ומההיסטוריה הגרמנית. האסלאם אינו כזה".
"לא יהססו לתקוף גם יהודים"
אני פוגש בקהל את דניאל שניידר, שמחלק עלונים של המפלגה. הוא חבר AfD ומועמד במקום לא מאוד ריאלי ברשימה של מדינת המחוז. הוא מספר שהוא פעיל במפלגה בשלוש השנים האחרונות ואז אומר בגילוי לב: "הסיבה העיקרית שהצטרפתי היא לא ההתנגדות לאירו או סיפור ההגירה, שאז עוד כלל לא היה על הפרק. פשוט רציתי להרגיש גאה במדינה שלי. נמאס לי להתבייש בדגל גרמניה ולהרגיש אשם. אני רוצה להיות פטריוט. אני רוצה שהמדינה תהיה מקום שבו פטריוטיות תוערך.
"אני לא מתכחש להיסטוריה הקשה של גרמניה, אני יודע מה קרה, אני רק חושב שאנחנו לא צריכים לשלם עליה בקליטת פליטים מוסלמים. במדינות אחרות זה ככה, לא? אצלכם בישראל מותר להרגיש גאה במדינה, לא? אז למה לא בגרמניה?".
פטריוטיות לגיטימית או לאומנות קיצונית: ל"אלטרנטיבה לגרמניה" יש בעיה עם הקהילה היהודית בגרמניה - ולהיפך. באופן רשמי, המפלגה מגדירה את עצמה כפרו-ישראלית, וראשיה אף טענו כי היא זו שתגן על הקהילה היהודית במדינה מפני מהגרים מוסלמים ש"מייבאים אנטישמיות לגרמניה". אבל הרטוריקה הקיצונית של המפלגה נגד זרים, ביחד עם אופי תומכיה ושורת התבטאויות שנויות במחלוקת בנוגע לשואה ולצורך בחופש ביטוי גם לניאו-נאצים, הביאו את ראשי הקהילה היהודית להזהיר באופן פומבי מפני הצבעה בשבילה בבחירות הקרובות.
ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, יוזף שוסטר, אמר בראיון ל"בילד" בקיץ האחרון כי מדובר במפלגה מסוכנת: "אין להם גבולות. אם הדבר יועיל להם, הם לא יהססו לתקוף גם יהודים".
אחת הסיבות לחשש של הקהילה מהמפלגה היו דבריו של אחד מבכיריה במזרח-לשעבר - ביורן הקה ((Hocke. בנאום שנשא הקה בפני חברי מפלגתו בדרזדן בינואר השנה, הוא החליט להתייחס לאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, שנבנתה סמוך לשער ברנדנבורג במרכז ברלין. הקה, שנחשב לחלק ממחנה קיצוני יותר ב-AfD, בחר את דבריו בקפידה: "אנחנו הגרמנים, העם היחידי שהציב 'אנדרטה של בושה' בלב הבירה שלנו". הוא הוסיף ואמר שעל הגרמנים לבצע "תפנית של 180 מעלות" בתרבות הזיכרון שלהם.
מעבר לסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות הדברים, הנאום חשף את המחנות הקיימים בתוך ה-AfD. מנהיגת המפלגה פראוקה פטרי, שניסתה להרחיק אותה מהשוליים הלאומניים לכיוון המרכז הפוליטי, גינתה באופן פומבי את דבריו של הקה ואף דרשה לפתוח בהליכים לסילוקו מהמפלגה. במאבק הפנימי שהתפתח מאז היא הפסידה, הקה הפך לכוכב של ה-AfD במזרח לשעבר, והיא פינתה את ראשות הרשימה בבחירות הקרובות לויידל ולגאולנד, שמצדו אינו אפולוגטי כמו אחרים במפלגתו בנוגע לפרשת הקה.
"מה הוא אמר בסך הכול?", אומר גאולנד ל-G, "הוא הגדיר את האנדרטה בברלין כמונומנט של בושה לאומית, והצביע על כך שמדינות אחרות דווקא בוחרות להציב סמלים לניצחונות שלהם - למשל שער הניצחון בפריז - ולאו דווקא לציין את התקופה שבה הם אמורים להתבייש. פרשנים אמרו את זה קודם. הוא לא חיווה את דעתו על זה, הוא לא אמר שלא היה צריך לבנות את האנדרטה, רק ציין עובדה".
האם לא היה צריך לבנות את האנדרטה? אני שואל אותו. "עכשיו היא בנויה - אז אין מה לדבר על זה יותר". האם זו הייתה טעות?, אני מקשה. "עכשיו היא שם, אז זה לא משנה", הוא אומר.
מעל לפני השטח, ומתחתיו?
לא כל היהודים בגרמניה נרתעים מה-AfD. סרגיי צ'רנוב, למשל, שהיגר לגרמניה כנער ביחד עם משפחתו ב-1992 אחרי קריסת ברית המועצות, והתקבל במדינה בשל היותו יהודי, רץ בבחירות הקרובות במקום ה-11 ברשימת המפלגה במדינת המחוז נידרזאקסן.
בניסיון להחיות את הקהילה היהודית במדינה ולסייע ליהודים במצוקה, אפשרה ממשלת גרמניה ליהודים מחבר המדינות לשעבר להשתקע במדינה. קרוב ל-200 אלף איש הגיעו לגרמניה, והתקבלו בזרועות פתוחות. הם הקימו קהילות בערים שבהן נחרבו קהילות יהודיות שלמות בשואה, וקיבלו על כך מימון נדיב מהמדינה. צ'רנוב, שאמו יהודייה ואביו רוסי ומגדיר עצמו כחילוני, הגיע בגיל 19 ונקלט היטב. הוא למד באוניברסיטה ועובד בתחום התרופות. הוא גר עם אשתו ושתי בנותיו בהאנובר.
לדבריו, הוא מעולם לא נתקל בגילויי אנטישמיות ב-AfD, אף שהודיע כבר בתחילת פעילותו בה כי יש לו "שורשים יהודיים". לדבריו, הוא מכיר לפחות שני יהודים נוספים במפלגה בתפקידים רשמיים - ביינה ובוויסבאדן. הוא סבור שמתחת לפני השטח, התמיכה ב"אלטרנטיבה לגרמניה" בקהילה היהודית גבוהה יותר מזו שמציגים ראשיה.
"אני יודע על קהילות יהודיות בבאדן-וירטמברג שבהן המליצו לחברים לבחור ב-AfD, אבל לשמור על זה בשקט", הוא אומר. "הקהילה היהודית פוחדת להיות מקושרת איתנו פומבית. הם לא פוחדים מאיתנו - הם פוחדים להיתפס כתומכים בנו". לדבריו, בין הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שהקהילות היהודיות ממומנות על-ידי ממשלות מדינות המחוז, והן פוחדות לאבד תקציבים אם יהיו מזוהות עם היריבים הפוליטיים של המפלגות הגדולות.
"זה עדיין בעייתי להודות שאתה תומך ב-AfD בתור יהודי", סבור גם גיאורג פז'דרסקי, ראש המפלגה במדינת ברלין, כשאנחנו נפגשים יומיים לאחר עצרת הבחירות במסעדה בבלנקנפלדה, פרבר צפוני של ברלין. פז'דרסקי ועמיתיו "התלבשו" על יריד מקומי שהתרחש בסוף השבוע שעבר ופתחו דוכן של המפלגה במסעדה בלב היריד. גם כאן הנוכחות דלילה, ורוב האנשים מעדיפים לאכול חתיכות חזיר וכרוב כבוש מדוכני מזון בשולחנות שמחוץ למסעדה. רק בודדים נכנסים כדי לשמוע נאומים של ראשי המפלגה או לקחת עלוני בחירות.
"המפלגות האחרות מנסות לצייר אותנו כגוף רדיקלי כדי להכחיד אותנו. חלק מזה הוא להאשים אותנו באנטישמיות", כך פז'דרסקי. "זה עבד להם טוב בעבר עם מפלגות ימין והם מנסים לעשות זאת גם היום. אם תסתכל על המצע שלנו, אם תראה את המדיניות שלנו - תראה שאנחנו רחוקים מאוד מאנטישמיות. להיפך, אנחנו מהמגנים החריפים ביותר של 'יום אל-קודס' בברלין (תהלוכה נגד ישראל המתקיימת מדי שנה במערב העיר). אנחנו הראשונים לגנות מקרים של תקיפת תלמידים יהודים על-ידי תלמידים מוסלמים, או מקרי תקיפה של ישראל ויהודים בברלין על-ידי מוסלמים. לצערי, ראשי הקהילה היהודית מאוד חריפים בהתבטאויותיהם נגדנו. אני נפגש עם יהודים שאומרים שהם תומכים בנו, אבל מעט מאוד, והם חוששים לצאת מהארון".
כדי להדוף טענות על אנטישמיות, פז'דרסקי, בן 65, קצין לשעבר בצבא שגדל במערב גרמניה לאב פולני ולאם גרמנייה, מספר שגם לו יש רקע יהודי. "אבי היה מוורשה ואביו היה חצי יהודי. אבי נשבה על-ידי הגרמנים עם כיבוש פולין ב-1939, בגיל 17. הוא הובא לגרמניה והוכרח לעבוד כעובד כפייה. את השנה וחצי האחרונות של המלחמה הוא העביר במחנות ריכוז בצפון גרמניה - קובר ושורף גופות. אולי בגלל זה", הוא מוסיף, "תמיד הרגשתי יותר כקורבן של הנאצים מאשר אשמה על מה שקרה במלחמת העולם השנייה".
"אני מעריץ את ישראל"
אף שהוא מגנה את דבריו של הקה נגד "אנדרטת הבושה" בברלין, ואומר כי "טוב שהיא נבנתה במקום שבו היא עומדת", פז'דרסקי נאמן לקו המפלגה שמבקש להשתחרר מתחושת האשמה הגרמנית. זה בדיוק הקו שמושך אליהם מצביעים ניאו-נאצים מחד ומרתיע יהודים רבים מלהצביע בעבורם מנגד. "נכון, היו לנו 12 שנים של ברבריות (בין השנים 1933 ל-1945) - אבל יש לנו גם תרבות עשירה לפני כן, כולל תרבות יהודית-גרמנית מפוארת. מה שקרה הוא כמובן חלק עצוב מההיסטוריה שלנו, אבל אנחנו לא יכולים למצות את ההיסטוריה שלנו רק לתקופה ההיא".
לדבריו, ייתכן כי ללא תחושת האשמה שהגרמנים מרגישים על השואה, מרקל לא הייתה פותחת את הגבולות בפני הפליטים בקיץ 2015. "אנחנו הגרמנים נוטים להתנהג בצורה קיצונית - היינו קיצוניים פעם וגם עכשיו יש הרבה גרמנים שמתנהגים בצורה קיצונית, כשהם מוכנים שכל העולם ייכנס לגרמניה".
הוא אף מוסיף ואומר כי כחלק מהדיון החופשי שצריך להתקיים בגרמניה - חופש ביטוי במקום תקינות פוליטית - יש לבטל את האיסורים הקיימים בחוקי היסוד על הצגת סמלים נאצים או על הכחשת שואה. גם סעיף זה, שמציגים פוליטיקאים אחרים במפלגה, מושך אליה את הימין הקיצוני. "יש מדינות במערב, כמו ארצות-הברית, שבהן חופש הביטוי מאפשר להכחיש את השואה או ללכת ברחוב עם דגל שעליו צלב קרס. אני לחלוטין מגנה את זה, אבל לדעתי רק אם נאפשר לעשות זאת בגרמניה, נוכל להתמודד באמת עם המצב במדינה. כל עוד אנחנו מונעים את זה באמצעות חוקים, התחושה היא שהנאציזם יכול לחזור, שיש ממה לפחד. אני רוצה לגור בגרמניה שבה יהיה ברור שאין מקום לנאצים".
עיקר המצע של המפלגה, הוא מדגיש, אינו עוסק בתרבות הזיכרון או בחופש ביטוי, אלא בהתנגדות להגירה לגרמניה. לדבריו, עמדות המפלגה אינן גזעניות, מאחר שהן אינן עוסקות בגזע מסוים, אלא בעיקר מתנגדות לאסלאם. הוא רואה בדת זו את האשם למצב במזרח התיכון ולחוסר התוחלת של האינטגרציה של מהגרים מוסלמים בגרמניה. "בעיניי, האסלאם הוא מה שמונע התפתחות של המדינות בעולם הערבי", אומר פז'דרסקי. "האם יש בכל מדינות ערב זוכי פרס נובל בפיזיקה או כימיה? זה בגלל הדת, היא מונעת מהם להתפתח".
לאחר מחשבה הוא מוסיף: "אני מעריץ את ישראל. את מה שהצלחתם לעשות במזרח התיכון. את העובדה שאתם מצליחים להיות הדמוקרטיה היחידה באזור. ישראל הושפעה מאוד מיהודים-אירופים - אולי זו הסיבה שהיא כל-כך מצליחה".
הקרב על המקום השלישי | אנגלה מרקל צפויה לגבור על מרטין שולץ, אבל איזו קואליציה היא תוכל להרכיב?
היא כבר הספיקה לראות שלושה נשיאים אמריקאים, ארבעה נשיאים צרפתיים וארבעה ראשי ממשלות בריטיים הולכים ובאים, ואם לא יהיו הפתעות מרעישות של הרגע האחרון, אנגלה מרקל תמשיך לכהן כקנצלרית גרמניה גם אחרי הבחירות הקרובות. מרקל, שהפופולריות הכמעט-תמידית שלה התרסקה אחרי משבר הפליטים של קיץ 2015, נחלצה מהבעיות הפוליטיות בעזרת מה שאפיין אותה תמיד - עבודה קשה. היא אומנם הודיעה כי זנחה את הסיסמה שבה השתמשה בשיא משבר הפליטים - "אנחנו יכולים לעשות את זה" - אבל בקמפיין הבחירות היא התפארה בכך שאחרי עבודה מאומצת של הממשלה, גרמניה מוכנה כיום להתמודד עם אינטגרציית הפליטים שהגיעו; ו-23 מיליארד האירו שגרמניה הוציאה עד כה על הפרויקט בהחלט עזרו.
לפי הסקרים האחרונים, מרקל מובילה את המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU) לכ-38% תמיכה, לעומת 24% בלבד למפלגה הסוציאל-דמוקרטית היריבה בראשותו של מרטין שולץ. העמדה שממנה מתמודד שולץ, שכיהן כנשיא הפרלמנט האירופי, היא כמעט בלתי אפשרית - מפלגתו הייתה השותפה הזוטרה בקואליציה של מרקל, ואף שהוא עצמו לא כיהן כשר תחתיה, רוב בכירי המפלגה האחרים עשו זאת. למעשה, שתי המפלגות מנהלות יחד את המדינה - תחת שרביטה של מרקל - בשמונה מבין 12 השנים האחרונות. כפי שכתב ה"הנדלסבלאט" הגרמני ביום שלאחר העימות הטלוויזיוני היחיד בין השניים: "זה היה נראה יותר כאילו שולץ מתראיין לתפקיד בקבינט של מרקל, מאשר מתמודד נגדה".
אלא אם כן הסוציאל-דמוקרטים יקרסו באופן מוחלט ויידרדרו משמעותית בהיקף התמיכה בהם, הקרב האמיתי ביום הבחירות יהיה על המקום השלישי. מצד שמאל של המפה נמצאים ה"ירוקים" (8%), שלא הצליחו ליצור התלהבות ותמיכה נוספת בהם בבחירות הנוכחיות, ו"די לינקה" (9%) שדווקא יכולים להסתמן כהפתעת הבחירות - אם בוחרים רבים שנרתעים מהקואליציה הרחבה של מרקל ירצו לשלוח מסר מהדהד לגבי הצורך בשינוי. כ-40% מהבוחרים אמרו בסקרים אחרונים כי טרם החליטו למי יצביעו, כך שהתמונה הפוליטית בגרמניה יכולה להשתנות.
מצד ימין של המפה הפוליטית נמצאת המפלגה הליברלית (FDP), שקמה מהמתים אחרי שבבחירות הקודמות כלל לא נכנסה לפרלמנט ולפי הסקר האחרון זוכה ל-8%. וכמובן "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), שהוקמה על-ידי פורשים מה-CDU, חוזקה משמעותית על-ידי משבר הפליטים, וניצבת כרגע במקום השלישי בסקרים עם 11% תמיכה. שיעור תמיכה שכבר הגיע ל-14% בינואר, כחודש לאחר פיגוע הטרור בשוק חג המולד בברלין, שגבה את חייהם של 12 בני אדם, ביניהם הישראלית דליה אליקים ז"ל; אבל צנח מאז, בין השאר על רקע חילוקי דעות בתוך המפלגה, חילופי מנהיגים ופרשות אנטישמיות.
אם מתחשבים באחוזי התמיכה בה בלבד - מרקל, שמתמודדת על כהונה רביעית, זוכה לכ-60% תמיכה מהציבור הגרמני. אם היא תיבחר ותכהן תקופה מלאה כקנצלרית, מרקל תוכל להשוות את שיאו המודרני של הלמוט קוהל - מי שטיפח אותה במפלגה ועזב אותה אחרי שפנתה נגדו וגינתה פרשת שחיתות שבה היה מעורב. הוא כיהן במשך כ-16 שנה באופן רצוף, ומרקל תוכל להשלים כהונה של 17 שנה. הגרמנים (של היום) אוהבים את המנהיגים שלהם לטווח הארוך.
כלי התקשורת במדינה עוסקים בעיקר ביום שאחרי, ואיזו קואליציה תבנה מרקל. היא כבר הבהירה כי בכל מקרה לא תשתף פעולה עם ה-AfD או עם "די לינקה". שלוש האפשרויות הבולטות שעומדות על הפרק הן קואליציה רחבה נוספת, קואליציה עם ה-FDP, שותפיה הטבעיים (אם יהיה די במספר המושבים של שתי המפלגות), או קואליציה משולשת עם ה-FDP והירוקים, שנקראת "קואליציית ג'מייקה" על שם צבעי הדגל של האי הקריבי.