כאורך הגלות: הקהילה היהודית בברלין שוב בבעיה

תריסר גברים עטופים בטליתות עמדו על במת העץ בבית הכנסת בריקשטראסה, ברלין, ביום השני של ראש השנה תשע"ח. על הבמה לצדם עמדו שש נשים, ועזרת הנשים שבקומה הראשונה הייתה ריקה לחלוטין. תקיעות השופר ותפילות החזן הדהדו בבית הכנסת הכמעט-ריק, המעוטר בתקרות עץ צבעוניות ובוויטראז'ים גבוהים, וששופץ בהשקעה של מיליונים. צבעי הפסטל, העיטורים על הקירות והפרוכת אולי שוחזרו להיות כפי שהיו בעבר, אבל הקהילה היהודית החיה והמשגשגת שמילאה פעם את בית הכנסת הושמדה. אותה לא ניתן לשחזר.

אבל אפשר לנסות. במקום הקהילה המפוארת של ברלין, שהביאה לעולם את תקופת ההשכלה, את היהדות הרפורמית וחלק גדול מהתרבות העברית, קהילה יהודית חדשה קמה בבירת גרמניה. היא נוצרה על-ידי יוזמות ממשלתיות שנועדו להחיות את היהדות בגרמניה, על-ידי פעילות ארגונים פרטיים ובעזרת הגירה של יהודים לעיר. הסנאט של מדינת העיר ברלין משקיע בה תקציבים גדולים. גם נדבנים פרטיים, כמו המיליארדר רונאלד לאודר, תורמים כדי לתמוך בחיים יהודיים בברלין. ובכל זאת, לא קל לגייס מניין, אפילו בחגים.

שמש בית הכנסת, ששון אליזרוב, הוא חבר הקהילה היהודית של העיר, שרובה המכריע הוא יהודים שהגיעו לגרמניה מברית המועצות אחרי קריסתה. הממשלה הגרמנית ראתה בהם הזדמנות לבנות מחדש את הקהילות היהודיות שנמחקו בשואה, והציעה להם תנאים נדיבים אם יבחרו להגר לגרמניה, ולא לארצות הברית או לישראל. כ-180 אלף יהודים (כולל בני ובנות זוג) הגיעו מברית המועצות לשעבר, והם התווספו לקהילה היהודית הקיימת שמנתה כ-30 אלף יהודים בלבד, והייתה מורכבת בעיקר מיהודים ממזרח אירופה שהשתקעו בגרמניה אחרי השואה. גם אליזרוב הגיע לפני 25 שנה. הוא עובד בבית הקברות היהודי הגדול בוייסנזה ומדבר עברית שוטפת.

"אתה רואה את הגבר המבוגר שם?", הוא מצביע על קשיש גבוה שלוקח תפוח בדבש אחרי שהתפילה הסתיימה. "הוא היה נשיא הקהילה היהודית של מזרח גרמניה, זה היה בית הכנסת היחיד שלהם. ואתה רואה אותו?", הוא מצביע על אדם אחר, צעיר יותר. "זה החבר ה-200 של הקהילה היהודית של מזרח גרמניה. הוא היה האחרון. הם היו בסך הכול 200 חברים בקהילה".

למה ישראלים לא באים לכאן, אני שואל ואליזרוב צוחק: "כי הישראלים שבאים לברלין הם לא כאלה שהולכים לבית כנסת. אנחנו מנסים לחבר את הקהילה של הישראלים בברלין לקהילה היהודית, ועושים פה פעם בחודש פעילות לילדים ישראלים. לזה הם באים, אבל להתפלל לא".

הקהילה היהודית בברלין ידעה תהפוכות דרמטיות. היא הייתה הבסיס שממנו צמחה תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18; היא הייתה קרקע פורה לסמינרים לרבנים שנעו בין אורתודוקסיה מודרנית לבין הרפורמים; היא הייתה מקום מושבם של אנשי עסקים יהודים עשירים ושל פוליטיקאים יהודים שמילאו תפקידים מרכזיים בתנועות הסוציאל-דמוקרטיות והקומוניסטיות שצמחו בברלין. מבחינת תרבות, ברלין והקהילה היהודית שלה היו כר פורה לפילוסופיה ולהגות ומאוחר יותר - גם לתרבות עברית.

כל זה הסתיים, כמובן, עם עליית הנאצים לשלטון. בתחילה ברדיפה שיטתית, בחרמות, בהכרח למכור את העסקים ולברוח מגרמניה, ולאחר מכן בגירושים למחנות הריכוז ובהשמדה. קהילה של 160,000 בני אדם, שליש מיהדות גרמניה, נמחקה.

פרופ' יוליוס שפס הוא בן לאחת המשפחות היחידות שחזרו לגרמניה אחרי המלחמה. הוא גם נצר למשפחות שעיצבו את ההיסטוריה של יהודי גרמניה: משפחתו של משה מנדלסון, שהמעבר שלו לברלין מסמן את תחילת תקופת ההשכלה היהודית באירופה, התעשיין דויד פרידלנדר והרופא היהודי הברלינאי יוליוס שפס, שלחם במלחמת העולם הראשונה והיה גרמני גאה, אבל נשלח ב-1944 אל מותו בטרזיינשטאט. אביו של פרופ' שפס היה מרצה באוניברסיטת ארלנגן בבוואריה, וחזר לגרמניה כבר ב-1946. שנתיים לאחר מכן הביא למולדתו את שני בניו, שנולדו בגלות בשוודיה. טקס הבר מצווה שלו, הוא מציין, היה הראשון שהתקיים בקהילה יהודית בגרמניה אחרי המלחמה.

"הייתי בן שש כשחזרתי לגרמניה", הוא נזכר בשבוע שעבר, במשרדו במרכז משה מנדלסון לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת פוטסדאם, שאותו ייסד ושבראשו הוא עומד. "זו הייתה קהילה של שורדים: מצד אחד היו אחי ואני, שהיינו ילדים, ומצד שני היו כמה יהודים מעל גיל 90. באמצע לא היה אף אחד".

שפס למד גם הוא באוניברסיטת ארלנגן והתמקד בהיסטוריה ובציונות. לברלין הוא הגיע בתחילת שנות ה-60, כסטודנט ב"פריי אוניברסיטט" שבמערב ברלין, שהייתה מובלעת בתוך מזרח גרמניה. הוא השתלב מיד בקהילה היהודית בעיר, בהנהגתו של היינץ גלינסקי.

"למעשה", אומר פרופ' שפס, "זאת הייתה קהילה מאוד סגורה. היה מנהיג אחד, גלינסקי, והוא החליט הכול. במבט לאחור, אני חושב שהוא עשה עבודה טובה. הקהילה בנתה בתי ספר, כיתות גן ובית ספר מקצועי, היא גיבשה את המוסדות והחוקים שיאפשרו את החיים היהודים במערב ברלין. הייתי ברשימה של גלינסקי בכמה מערכות בחירות של הקהילה, והשתתפתי כמובן בישיבות הפרלמנט של הקהילה ובוועדות השונות".

כשהוא פורט על נימי האשמה הגרמניים, גלינסקי, ניצול שואה ששרד את אושוויץ וברגן-בלזן, בן למשפחה גרמנית מפולין, השיג תנאים מפליגים לחברי הקהילה.

"הקהילה מנתה אז בערך 6,000-5,000 חברים", מוסיף פרופ' שפס, "היו מעט מאוד משפחות גרמניות-יהודיות ורוב חברי הקהילה היו מפולין: אנשים ממחנות העקורים או מי שנשארו בגרמניה מסיבות עסקיות או אישיות".

לא רחוק מהם, מאחורי החומה, פעלה בברלין הקהילה היהודית של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית - מזרח גרמניה. "אף על פי שהייתה קטנה, מאוד אהבתי את הקהילה היהודית במזרח ברלין", מספר פרופ' שפס, "הם הזמינו אותי לתת הרצאות מדי פעם, ודיברתי על ציונות ועל הרצל. לא פעם היו אנשי שטאזי בקהל השומעים".

בדברי הימים המודרניים של הקהילה היהודית בברלין, זו של מזרח ברלין שיחקה תפקיד קריטי. הייתה זו החלטתה, באישור הרשויות של מזרח גרמניה בחודשים האחרונים לקיומה כמדינה עצמאית, לפתוח את השערים בפני פליטים יהודים מברית המועצות, שהביאה להגירה המסיבית של יהודים רוסיים לגרמניה. מאוחר יותר, אחרי האיחוד, גם גרמניה החליטה לפתוח את השערים בפני מהגרים יהודים.

"בהתחלה, הייתה תמיכה בצעד הזה בקהילה שלנו במערב ברלין", אמר פרופ' שפס. "השתתפנו במספר פגישות שבהן דנו איך לבצע את העניין, רצינו לעזור ליהודים במצוקה. מאוחר יותר, כשראינו מה קורה בקהילה, כיצד היא משתנה, אנשים הפכו לסקפטיים. לאט-לאט הקהילה הפכה מכזו הדוברת גרמנית לקהילה דוברת רוסית. זה לא רק מבחינת השפה, אלא גם מבחינת התרבות. פעם הייתה פה קהילה גרמנית-יהודית, עם דרך מחשבה מאוד מיוחדת, עם מסורת תרבותית. דיברו על היינה וגתה ושילר. היום זה משהו אחר".

בעבר סיפר לי פרופ' שפס כי עזב את הקהילה לאחר שראה חילופי מהלומות במסגרת דיון שהתקיים בפרלמנט שלה, שבעשור האחרון חווה מאבקים בין ה"ותיקים" כמו שפס לבין ה"חדשים" יוצאי ברית המועצות - כמו ראש הקהילה גדעון יופה, שנולד בישראל להורים מלטוויה, אך עבר עם משפחתו לגרמניה כילד. בפגישה בשבוע שעבר אמר פרופ' שפס, כי היו כמה סיבות שהביאו להחלטה שלו: "הרגשתי שזו לא הקהילה שלי יותר. גם ראש הקהילה הוא לא ממש חבר שלי".

"בעבר, לקהילה היהודית של ברלין היה ערך מסוים בגרמניה, ערך תרבותי ופוליטי", הוא אומר. "היום, כל זה נעלם. זה הפך למועדון שמתעסק בענייני עצמו. הם מקבלים כסף מהמדינה, יותר מדי כסף לדעתי, וזהו. הגיל הממוצע של חבר בקהילה כיום הוא 57, שיעור הפטירה גבוה פי שבעה משיעורי הלידות. כיום יש 104 קהילות יהודיות בגרמניה. בעוד 20 שנה לדעתי יהיו רק חמש-שש".

מעבר לבעיה הדמוגרפית, על פעילות הקהילה היהודית מעיבה בעשור האחרון עננה כבדה של האשמות בשחיתות. יופה ועמיתיו אומנם ניצחו במאבק בין ה"חדשים" ל"ותיקים", אבל כעת הם נתקלים בהאשמות על זיוף הבחירות האחרונות, ובעבר נאלצו להתמודד עם חקירות שחיתות סביב עסקות נדל"ן ומזון. למרות כמה פניות, יופה ואנשיו לא הגיבו לבקשה לדבר עם G. בעבר הגיבו כי ההאשמות הללו הן אופייניות לאופוזיציה וכי אין שום פגם בדרך התנהלותם. לטענתם, הם נאלצים להתמודד עם חובות ובעיות שראשי הקהילה הקודמים יצרו.

"מדובר בקהילה שנלקחה בשבי על-ידי קבוצת אנשים מסוימת, שלא יודעת לנהל כמו שצריך ושאין לה את הערכים הדמוקרטיים הדרושים כדי לקדם את החיים היהודיים בברלין", אומר סרגיי לגודינסקי, ראש האופוזיציה בקהילה. "הם ביטלו את כל האיזונים והבלמים שקודמיהם בנו. הם הורסים בשיטתיות את המבנה שלה ואת מוסדותיה, כמו ועדת ביקורת שאינה פעילה ועוד. הפרלמנט לא מתפקד, מערכת המשפט הפנימית של הקהילה לא עובדת, ובית המשפט של הקהילה היהודית בגרמניה, שיכול היה לסייע מתוקף אחריותו על הקהילה בברלין, מסרב להתערב משום מה. הם מעדיפים שקט".

אף שנולד ברוסיה, בגלל גילו הצעיר יחסית (41), לגודינסקי נחשב כבר לדור השני של המהגרים היהודים מרוסיה. הוא למד משפטים ומינהל ציבורי באוניברסיטת גטינגן ובאוניברסיטת הרווארד, היה נציג ה-American Jewish Committee בברלין, והחליט להיכנס בהדרגה לחיים הפוליטיים היהודיים בעיר. בבחירות לפני כעשור הוא אף היה ברשימה של יופה. אחר כך הוא מספר כי נטש את הרשימה בגלל "חוסר מקצועיות של יופה ואנשיו". בבחירות האחרונות הוא רץ נגד רשימת ה"כוח" של יופה. לטענתו, הוא ניצח את הבחירות והתוצאות זויפו. הוא נאבק בשנתיים האחרונות במישור המשפטי כדי לבטל את הבחירות, אבל אומר שלא ייצא מזה שום דבר: "מערכת המשפט בגרמניה נותנת אוטונומיה לקהילות דתיות. אני לא יכול להתלונן על זיוף הבחירות במשטרה. הדרך הפתוחה בפניי היא זו של המוסדות הפנימיים של הקהילה, אבל הם נמצאים בשליטת המנצחים".

האינטרס, לפי התקשורת בברלין, שכבר אינה חוששת מהאשמות באנטישמיות וכותבת בביקורתיות על ההאשמות בשחיתות, הוא כסף. "אחד הדברים הראשונים שיופה עשה הוא לקבוע שראש הקהילה יקבל שכר, שעומד על 125 אלף אירו בשנה", אומר לגודינסקי. "קודמתו בתפקיד, ללה זיסקינד, עשתה זאת בהתנדבות, משום שיש לה די כסף". אבל המשכורת היא כסף קטן, הקהילה מקבלת הרבה יותר, כ-20 מיליון אירו בשנה, ממדינת ברלין ומהממשלה הפדרלית.

תדמית זו של הקהילה, סגורה ומדברת רוסית, היא אחד מהגורמים שמרתיעים ישראלים בברלין מהקשר עמה, אבל לא רק. מחקר בשם "ישראלים בברלין - קהילה בהתהוות" של שוקי שטאובר וגלעד פורטונה ממוסד שמואל נאמן בטכניון, בדק את המצב בקהילה הישראלית בעיר על סמך ראיונות עם עשרות ישראלים, והסיק כי הסיבות לחוסר הקשר הן "היעדר צורך בשירותי הדת והחינוך של הקהילה, הבדלי תרבות ומנטליות ומוניטין נמוך של הקהילה".

שני ציטוטים בולטים מהמחקר כנימוקים: "בעשרים השנים האחרונות הקהילה הפכה למוסד ענק לחלוקת ג'ובים... כל הזמן יש מאבקים בין המהגרים שבאו מרוסיה לבין הוותיקים שבאו מפולין... בתקשורת אוהבים את הקטע של היהודים המושחתים. כך אפשר להגיד דברים רעים על יהודים וגם להיות צודק"; "הקהילה בברלין סובייטית ומפחדת מכל התערבות חיצונית, ובכלל זה מהסיכון שהישראלים ישתלטו על הקהילה."

הסוגיה השנייה, היא שמעוררת עניין רב בקהילה היהודית ובישראלית. לפי הערכות, ישנם כ-25 עד 30 אלף ישראלים בברלין, שרובם הגדול יהודים מבחינת ההלכה. תיאורטית, הם יוכלו להצטרף לקהילה היהודית ולהשפיע עליה בצורה קריטית. "זה לא קורה כי הקהילה הישראלית בברלין והקהילה היהודית חיים ביקומים מקבילים", אומר פרופ' שפס, "הישראלים אינם מעוניינים ללכת לבתי הכנסת, יש להם מקומות משלהם, יש להם גם עיתון משלהם ("שפיץ", מגזין מצוין בעברית לישראלים בברלין) והם לא צריכים את מה שהקהילה מציעה". לגודינסקי מוסיף כי להערכתו, ישראלים אינם רוצים לשלם את המסים הנובעים מחברות בקהילה, במיוחד כשאינם מרגישים שהם נהנים משירותי הדת שלה - או משירותי בתי האבות שלה. כדי לשלוח ילדים לגן יהודי, מתברר, אין צורך להיות חבר קהילה.

מיכל הניג היא אחת מאלפי הישראלים שעברו לברלין בשנים האחרונות. עובדת סוציאלית בהכשרתה, היא הגיעה לעיר בחורף 2012, ושיקעה עצמה בלימודי גרמנית כשהיא מכריחה חברים גרמנים לדבר איתה רק בשפה זו, ומתוך הצורך שלה בוויזה הפכה במהרה למלווה של ישראלים המבקשים להגר לברלין, בביקוריהם במערכות הביורוקרטיה הגרמנית. כיועצת רילוקיישן, העובדת עם מהגרי עבודה ישראלים, היא כבר פגשה מאות ישראלים שעברו לברלין.

"אני חושבת שהרבה מהישראלים שמגיעים לכאן הם לא אנשים דתיים", אומרת הניג. "גדלנו במדינה שבה הדת היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו, אז אנחנו רוצים להשתחרר ולהתרחק מזה. בתור מי שלא צורכת שירותי דת, ובהתחשב בזה שאני לא דוברת רוסית - אין לי מה לחפש בקהילה. בנוסף, יש פה הרבה ישראלים שנמצאים על בסיס זמני ולא מחייב. אני נתקלת לפעמים באכזבה של ישראלים שמגיעים לברלין, שחושבים שהקהילה היהודית היא הקהילה הישראלית, אבל פתאום מגלים קבוצה אחרת לגמרי".

בית הכנסת בריקשטראסה נבנה ב-1904. הוא אחד משישה בתי כנסת פעילים של הקהילה, שמפעילה גם מקוואות, בתי ספר, בית אבות, דיור מוגן ועוד. הסיבה שלא נשרף כליל בליל הפוגרומים ב-1938 (שהנאצים כינו "ליל הבדולח") היא מיקומו הצמוד לבתים אחרים. הסנאט של ברלין והממשלה הפדרלית מימנו את שחזורו בכ-3 מיליון אירו. הוא נחשב לקונסרבטיבי-ליברלי וגם למשכנה של קרן לאודר, ששמה לה למטרה להחיות את הקהילות היהודיות בגרמניה ובמזרח אירופה. הקרן מממנת סוגים שונים של חינוך יהודי, וזו הסיבה שבמבנה הגדול מתפללים, בנפרד, גם חברי קהילת "קהל עדת ישראל" האדוקים יותר. רוב חברי הקהילה הקטנה הם רוסים לשעבר, או אירופאים שהגיעו במימון הקרן ובעידודה.

כמה דקות אחרי התפילה בצהרי יום שני של ראש השנה, יצאתי אל החצר הפנימית, שבה התרוצצו ילדים עם פאות ורכבו במעגלים. רופאה יהודייה, שהגיעה מגיאורגיה ומצאה שידוך בקהילה, עם רופא, משגיחה עליהם. הקהילה שלה אינה חלק מהקהילה היהודית של ברלין, והיא מתייחסת בזלזול אל בית הכנסת שבו התפללו ותיקי הקהילה היהודית של מזרח גרמניה לשעבר. "אני לא יודעת מה זה שם, אבל אני לא חושבת שזה בית כנסת", היא אומרת.

השמש ששון אליזרוב שם את היד על המצח כדי להדגים מה הוא חושב על הקהילה היהודית שפועלת 20 מטרים ממנו: "הופכים את החיים לקשים, אבל כשהם צריכים מניין הם באים לכאן".

בדרך החוצה, מחוץ לשערי הברזל של בית הכנסת, אני שומע את תקיעות השופר מהשול של הקהילה האדוקה יותר. כמה גרמנים שיושבים בבית הקפה ממול זוקפים אוזניים, השוטרים בשתי ניידות המוצבות שם בשל החג (בדרך כלל יש רק אחת) לא זזים. הם רגילים. אם יהודייה עם שלושה ילדים עם פאות מסולסלות וכיפות יוצאת גם היא והולכת חזרה לביתה הסמוך בשמש סתווית נעימה. החלה שנת תשע"ח בברלין.