ירדן ג'רבי / צלם: רויטרס
העיסוק בשאלה אם בגיל 28 ירדן ג'רבי הייתה צריכה למשוך עוד קצת את הקריירה הוא לא רלוונטי. השבוע נמרחות פה ושם ביקורות על "הפרישה המוקדמת" מדי. נו באמת, עד שישראל עושה היסטוריה ומארחת בעוד שנה אליפות אירופה בג'ודו - לא יכלה זאתי למשוך עוד קצת, לנשוך שפתיים, להתאמץ.
פרישה של ספורטאים היא נושא ללא מעט מחקרים, אבל אף אחד לא מצליח לגעת בנקודה המהותית ביותר - למה זה נגמר להם ומתי יודעים שזה נגמר. ג'רבי אמרה אתמול במסיבת העיתונאים ש"האש שלי כבתה לגמרי", כלומר לא הצליחה להניע את עצמה למזרן האימונים. בעבר התארח מעל דפים אלו טניסאי העבר גלעד בלום וגילה שתהליך הפרישה הוא איטי אבל ההכרה שזה נגמר היכתה בו ברגע אחד ברור. "אני בן 28 וחצי, משחק בסיבוב הראשון בטורניר צ'לנג'ר נידח בסיציליה במגרש צדדי נגד שחקן שמעולם לא שמעתי עליו, מול 30-40 מקומיים מנומנמים", סיפר בלום. "אני בפיגור מערכה, יושב בהפסקה בין המשחקונים, מסתכל על השעון וחושב על הכל, רק לא על המערכה השנייה. 13 שנים מתישות בסבב הפכו אותי לשחקן שבע, גלדיאטור שמתרוצץ מטורניר לטורניר, אדם שחי על מזוודות מגיל 10. אני מפסיד את המשחק הזה בשתי מערכות חלקות, אני מהרהר לעצמי ב-90 השניות שבין המשחקונים, אני יכול עדיין להספיק לתפוס את טיסת הערב לרומא ולעלות על טיסת הבוקר למחרת לתל אביב. ובערב אני כבר אשב באוסישקין עם החבר'ה במשחק של הפועל. מיותר לציין שהפסדתי את המשחק ולמחרת כבר הייתי בפאב האהוב עליי בתל אביב. זה היה הרגע שבו ידעתי שזהו, אפשר לסגור את הבסטה. מספר חדשים אחרי אותו משחק כבר הייתי שחקן עבר שנרשם לקורסים במכללה ועבר הסבה לאימון".
מה עם חשבון הבנק?
קיימים הבדלים גדולים בין ספורטאים אינדיבידואליים כמו ירדן ג'רבי לבין ספורטאים בענפים קבוצתיים. נדיר לראות ספורטאי-על בענף כמו כדורגל או כדורסל שיחליט בגיל 28 שמספיק לו. אחת הסיבות העיקריות היא התגמול. אפשר להניח די בוודאות שאם ג'רבי הייתה מרוויחה שכר קבוע כמו כדורגלן אירופי שמשתכר נאמר 2-3 מיליון אירו לעונה או כדורסלן ב-NBA עם משכורת ממוצעת (כ-6 מיליון דולר בעונה), היא לא הייתה ממהרת לפרוש.
בעבר ספורטאים פרשו בגילאים צעירים יחסית, לא בגלל פציעות או תחושת ריקנות, אלא בגלל שלא יכלו להרשות לעצמם להמשיך ולהתחרות כחובבנים. הם פשוט היו צריכים למצוא עבודה. היום הם יכולים להאריך קריירות ולעשות כסף. אבל עדיין ההבדלים קיימים. ספורטאים מובילים בענפים הקבוצתיים הפופולריים יודעים שהכסף שיצברו במהלך קריירת המשחק יספיק להם - וכנראה גם לילדיהם (לחלקם גם לנכדים ולנינים) - לכל שארית חייהם. כל שנת קריירה שווה זהב, דירות, רכבים, נכסים. אצל ספורטאים בענפים אינדיבידואליים הקריירה הספורטיבית רק מעכבת את התחלת החיים "האמיתיים" - וככל שתמשוך יותר כך תאבד זמן פרנסה יקר.
נתוני ההכנסה חד-משמעיים: ברשימת הספורטאים המכניסים בעולם של "פורבס" לשנת 2017 רק 21 ספורטאים בענפים אישיים נכללים בין 100 הספורטאים הראשונים ברשימה. כל היתר הם ספורטאים בענפים קבוצתיים. על נשים אין בכלל מה לדבר - קריירה של ספורטאיות אינה מתגמלת בהשוואה לגברים, גם אם את אלופת עולם: רק ספורטאית אחת נכללת ברשימת 100 הספורטאים המכניסים בעולם (הטניסאית סרינה וויליאמס - מקום 51).
ג'רבי באופן יחסי לספורטאים אינדיבידואליים בישראל נחשבת למישהי שהשתכרה לא רע. זה קרה בעיקר הודות לספונסרים שליוו אותה ולאחרונה גם הרצאות שנתנה. אתמול במסיבת העיתונאים אפשר היה לראות את סוללת הספונסרים על החולצה הלבנה שלבשה - אלטשולר שחם, מלאנוקס טכנולוגיות וחברת כרטיסי האשראי Cal. אבל עדיין הפערים בתגמול הם עצומים. אם לוקחים את המענק שקיבלה ג'רבי מהוועד האולימפי הישראלי עבור זכייה באירוע השיא שלה - 250 אלף שקל עבור זכייה במדליית ארד אולימפית, אירוע ספורטיבי שקורה אחת לארבע שנים, הרי שאת הסכום הזה מרוויחים כמה כדורגלנים ישראלים בכירים בליגת העל באופן שוטף אחת לחודש וחצי כשכר מהקבוצה שלהם.
מהו הגיל האופטימלי?
הנושא השני הבעייתי שאותו מתארים ספורטאים אינדיבידואליים הוא הבדידות. ספורטאי קבוצתי חי לו בתוך מערכת חברתית, בדינמיקה של קבוצה וחברים, ומעל לכל עם דאגה מוחלטת של המערכת לצורכיו. ספורטאים אינדיבידואליים עסוקים חלק גדול מהזמן בריצה אחרי הבירוקרטיה, אחרי ארגוני הטיסות שלהם, איפה להתחרות, לחפש יריבי אימון, הם צריכים לחפש לעצמם ספונסרים, לחפש תחרויות להשלמת הכנסה. אין להם קבוצה שמשלמת להם שכר קבוע (במקרה הטוב זו גמלה של כמה אלפי שקלים בודדים בחודש מהועד האולימפי המקומי) והם בחרדה מתמדת להצלחה האישית שלהם בתחרויות שמשפיעה על הכסף שהם מרוויחים. הם מותשים ונשחקים מנטאלית מוקדם יותר, האש שלהם דועכת ללא דרך שתצית אותה מחדש.
הטניסאי ג'ים קורייר, כשנשאל על הקריירה שלו, סיפר בעבר ש"הלוואי שהייתי נפצע יותר במהלך הקריירה ומתנתק מהענף למספר חודשים, כך אולי הייתי מאריך את הקריירה בכמה שנים".
הנתונים מראים שג'רבי לא הניחה את המפתחות מאוד מוקדם בהשוואה לספורטאים אחרים בענף שלה. מחקר שנעשה באנגליה ובדק את נתוני הפרישה של ספורטאים ב-23 ענפים מצא שגיל הפרישה הממוצע הצעיר ביותר הוא בענף ההתעמלות - 23. בשחייה עומד גיל הפרישה הממוצע על 28, בהחלקה אמנותית 29. הג'ודו היה הענף החמישי הכי מוקדם לפרישה - בגיל 30. כהשוואה, בענף הכדורסל נרשמה על פי המחקר פרישה בגיל 38 בלבד, באתלטיקה פורשים בגיל ממוצע של 36, בשייט מושכים עד גיל 41 ואילו קלעים תולים את הנשק רק בגיל 56.
האם הרפואה, הפסיכולוגיה ושיטות האימון המתקדמות לא מסייעות להאריך את הקריירה? בעיקרון כן. אנחנו עדים בתקופה האחרונה לדוגמאות חיות לשרידות של אלופים ברמות הגבוהות ביותר - רוג'ר פדרר זוכה בווימבלדון 2017 בגיל 36, רפאל נדאל חוזר השנה למקום הראשון בעולם בגיל 31. באולימפיאדת ריו היו ארבעה ספורטאים מעל גיל 41 שהתחרו (שתי אתלטיות, מתעמלת, ורוכבת סוסים בת 61).
אבל עדיין, אי אפשר לנצח את הגוף. ג'רבי כבר הייתה בנקודה שבה הפרבולה הפיזיולוגית והמקצועית מובילה כלפי מטה. במחקר מקיף שנסמך על נתונים שנפרסו על פני כמעט שלושה עשורים (1980-2009) ניסתה קבוצת חוקרים מהמכון למחקר ביו-רפואי ואפידמיולוגיה של הספורט בצרפת למצוא את הנקודה שבה ספורטאים מתחילים בשקיעה הפיזית, בשני ענפים אינדיבידואליים - שחייה ואתלטיקה. בשחייה נמצא כי החל מגיל 21 מתחילה נסיגה ביכולת, בעוד שאצל אתלטים גיל ה"פיק" עומד על 26.
במשחקי ריו דה ז'ניירו שבהם השתתפה ג'רבי הייתה בת 27. כבר אז הייתה "זקנה" - הרבה מעל הגיל הממוצע של המשתתפות בתחרויות הג'ודו שעמד על 25.7. אז למשוך לאן?
