ישראל מול ספרד / צילום: רויטרס
לאן הולכת נבחרת ישראל בכדורגל? א. לכישלון הבא. ב. לשום מקום. ג. אחורה. ג. אחורה, אבל עוד לא הגענו לתחתית, יש ממש טיפה.
תבחרו מה שאתם רוצים. הכול כנראה נכון. אתמול סיימה הנבחרת עוד קמפיין מוקדמות ללא העפלה, ה-18 ברציפות שהנבחרת נכשלת בו. ומאחר שהקמפיין הבא הוא ליורו 2020 - אז ישראל הצליחה לרשום הישג לא פשוט: 50 שנים לפחות מאז שהעפילה לטורניר גדול.
במקרה של הטורניר שהסתיים אתמול בהפסד ביתי לספרד, המצב מעט שונה: אי אפשר לכנות את אי ההעפלה הנוכחית כישלון, מאחר שאף אחד לא ציפה שישראל תעפיל מבית שמשחקות בו ספרד ואיטליה. ישראל נכשלה כמובן במדדים אחרים - הכדורגל הגרוע וחסר ההשראה שהיא שיחקה, כמות הנקודות שהשיגה לעומת הציפייה (הציפייה של מי? של ראש ההתאחדות? של הקהל? של שרת הספורט?), והדרך שבה הצליחה לדחוק את הקהל ממנה. אסור לטעות: הקהל הישראלי ממלא את סמי עופר וטדי במשחקי נבחרת בשנים האחרונות רק כדי לראות את היריבות (איטליה, ספרד) או לנשום מקרוב שחקנים גדולים (גארת בייל) ולא כדי לחוות את הנבחרת שלו.
אם רוצים ללכת יותר רחוק בכישלון, די לראות איך הנבחרת הזאת מסיימת קמפיין - התמונה שבה מצולמים שחקני הנבחרת בעת הנחיתה בשווייץ לקראת המשחק בשבוע שעבר בליכטנשטיין - בג'ינסים קרועים, ללא תלבושת הנבחרת, ללא התלבושת המחויבת של הספונסר אדידס - מגדירה באופן הטוב ביותר את הנבחרת הזאת. לא, זו לא קטנוניות. ככה הנבחרת הזאת נראית.
שליש מהתקציב זה מספיק?
"שיקחו את הכסף ויעבירו אותו לג'ודו, שייט וטניס", "שישלחו את כולם להיות חובבנים, כמו פעם". כולם מכירים את האמירות הרגילות אחרי כישלון של הכדורגל. אבל מה לעשות - זה לא עובד ככה. וזה לא ישתנה, אולי פה ושם בשוליים, כפי שכבר קורה בשנים האחרונות. עכשיו השאלה היא מה עושים כדי שזה כן יצליח.
מאחר שמדובר בספורט תחרותי ופופולרי, העפלה לטורניר גדול היא כן חזות הכול. ככה זה עובד. אין מה לדבר על תשתיות והאם כמות הכדורגלנים פה היא בסיס מספיק רחב לפירמידה שממנה תצמח נבחרת מנצחת. יש מספיק דוגמאות לפירמידות צרות במדינות אחרות שהרכיבו נבחרות מנצחות ומעפילות. לפעמים לא צריך תשתית ומספיק שחקן גדול אחד שלוקח נבחרת שלמה על הגב (וויילס של גארת בייל). ולפעמים מקדשים יותר מדי איזו "שיטה שממנה צריך ללמוד", ונבחרות שנראה שעלו על מודל ייחודי חזרו מהר מאוד לסורן ולכישלונות.
מבחינה כלכלית, ההתאחדות לכדורגל לא יכולה להתנער מהכישלונות של הנבחרת. כי למרות שההתאחדות מציגה את שלל הפעילויות השלה בתחום התשתיות והנוער והפיתוח של הכדורגל במדינה - עדיין הנבחרת הזאת היא זו שאוכלת ושואבת להתאחדות נתח משמעותי מאוד מהכסף. בשמונה השנים האחרונות (מאז 2009) השקיעה ההתאחדות לכדורגל בפעילות השוטפת שלה כ-630 מיליון שקל ("הוצאות עבור פעילות" - הכוונה לכלל ההוצאות, בניכוי הוצאות הנהלה וכלליות והוצאות מימון). כך עולה מהדוחות הכספיים שמפרסמת ההתאחדות. מתוך הסכום הזה כ-214 מיליון שקל הושקעו בנבחרת ישראל. הנתונים כוללים גם את נבחרת הנוער, הנבחרת הצעירה ונבחרת הנשים.
במילים אחרות, הנבחרת שראינו אתמול ומקבילותיה (נוער, צעירה ונשים) שורפת להתאחדות כשליש מהכספים שלה.
האם מבחינה כלכלית עושה ההתאחדות מספיק כדי להביא את הנבחרת להצלחה? לא בטוח. 27 מיליון שקל בשנה (6 מיליון אירו) עבור הפעילות של כלל הנבחרות הייצוגיות זה לא כסף עצום. מצד שני, אם יש להתאחדות לכדורגל כרטיס לוטו אמיתי, שיכול להביא לה כסף שהיא מעולם לא ראתה - זו הנבחרת הלאומית.
אבי לוזון, כששימש כיו"ר ההתאחדות לפני עופר עיני, התבטא בעבר כי העפלה של הנבחרת תסגור להתאחדות לכדורגל את כל הבעיות הכלכליות שלה ברגע אחד. לוזון, איש כספים, ידע על מה הוא מדבר. עבור העפלה לטורניר היורו האחרון העניקה אופ"א לכל נבחרת 12 מיליון אירו - סכום המקביל ל-60% מההכנסות השנתיות שמייצרת ההתאחדות לכדורגל בישראל; עוד לפני בונוסים נוספים שהספונסרים ישלמו לנבחרת עבור העפלה; עבור 32 הנבחרות שיעפילו למונדיאל 2018 תקצה פיפ"א 700 מיליון דולר - מתוך זה 12 מיליון בלבד לכל נבחרת עבור העפלה לטורניר.
לפני מספר חודשים פרסמה ההתאחדות של וויילס את הדוחות הכספיים של שנת 2016. השורה התחתונה של הדוחות הללו, שכוללים העפלה היסטורית של הנבחרת לאליפות אירופה באותה שנה, נראית ככה: בזכות הבונוסים מאופ"א רשמה ההתאחדות הוולשית הכנסה שנתית של 21 מיליון ליש"ט - למעלה מפי שניים מההכנסה שנרשמה שנה קודם לכן. 44% מההכנסה באותה שנה משויכים לבונוסים שקיבלה הנבחרת של גארת בייל עבור העפלה ליורו 2016.
מה עשו עם הכסף של העלייה ליורו 2016? "השקענו אותו מיד בחזרה בנבחרת", הסבירו בהתאחדות הוולשית. זה כמעט הספיק להם לעוד כרטיס לוטו: אתמול החמיצה וויילס עלייה היסטורית למונדיאל (הפסד 0-1 ביתי לאירלנד).
זה לא רק הכסף - ההעפלה הזאת והטירוף סביב הנבחרת הוולשית קיצרו תהליכים ולקחו את הכדורגל במדינה כמה שנים טובות קדימה. תחשבו לרגע אפילו עלינו: כמה סיפורים ומיתולוגיות וגיבורים לאומיים מחזיק הענף הזה בישראל משלושה משחקים ביוני 1970.
לא לבנות על הדוד חיים
טוב, ברור שכולם רוצים להעפיל לטורניר גדול כדי ליהנות מהקופה הגדולה. השאלה היא איך עושים את זה. ברגע שבהתאחדות לכדורגל יפנימו שיש כאן גם פוטנציאל כלכלי שמחייב היערכות מיוחדת, הם יעשו קודם את הצעד המתבקש - הפקדת הנבחרת בידיו של מאמן לאומי זר, שיודע דבר או שניים על לקיחת נבחרות לאומיות כושלות לטורנירים גדולים. זו לא נוסחת קסם, אבל זה יכול להיות רק מאמן שלא נמצא כאן ולא אימן כאן יום אחד ולא ניזון מהאבק הפוליטי של ההתאחדות וההתחשבנויות של איזה שחקן להזמין ואיזה לא; לא יזמין שחקנים מהבוידעם שעבר זמנם (בניון); מאמן שיקבל את הנבחרת ל-3 קמפיינים לפחות (6 שנים) וייבחן רק על התוצאות שלו בקמפיין השלישי. לא אחרי המשחק השני בקמפיין הראשון; מאמן שעולה הרבה כסף כי פוטנציאלית הוא יכול להחזיר הרבה כסף להתאחדות.
נכון להיום ההתאחדות לא קרובה לשם. לפי הדוחות הכספיים האחרונים, ההתאחדות העסיקה מאמנים בשנים האחרונות עבור שכר שנתי של כ-1.2 מיליון שקל. אף מאמן רציני מאירופה לא יבוא לפרויקט כזה עבור שכר של 280 אלף אירו.
עופר עיני הגיע להתאחדות כדי להבריא אותה כלכלית אחרי ההרס שהשאיר אבי לוזון. הוא הצליח לייצב אותה, לצמצם חובות, סיים תוכנית קיצוצים נרחבת בכוח אדם ובהוצאות תפעול. יש עוד דברים שאפשר לטפל בהם כדי להשיג את הכסף הנדרש - כמו עלות התחזוקה של אצטדיון רמת גן, שכרגע לא נותן כלום מלבד הסכם חכירה ל-49 שנים שמאפשר להתאחדות למקם שם את משרדיה עד שנת 2033. בהסכם בין ההתאחדות לכדורגל לעיריית רמת גן קיים סעיף שמאפשר לשני הגופים לחלוק בהכנסות מ"מופעים שאינם משחקי כדורגל". כמה מופעים רציניים התרוממו שם בחמש השנים האחרונות? האצטדיון שאירח בין 2009 ל-2011 את לאונרד כהן, אלטון ג'ון, דפש מוד, מטאליקה, בוב דילן, פול סיימון ומדונה, הצליח להביא לכאן לאחרונה את קניה ווסט ועכשיו את המופע של הדוד חיים בקרקס.
אני לא בטוח שקניה ווסט או הדוד חיים הם הפתרון למצוקה של ההתאחדות. אבל אחרי שסידר את השורות - זה הזמן של עיני להתחיל את הצמיחה. הוא יכול לעשות את זה עם הנבחרת. ודווקא אחרי עוד כישלון מהדהד, תהיה לו לגיטימציה מלאה ללכת על מהלך דרסטי משמעותי. כל מהלך אחר, של עוד מינוי מאמן ישראלי (אבוקסיס?) או מאמן זר בינוני לתקופה קצרה, הוא עוד מאותו תבשיל מקולקל.
