חיים אביטן / צילום: תמר מצפי
"בשים לב לבכירותה של המשרה המדוברת וכן בשים לב לקשר ההדוק המתקיים בין תחומי עשייתה של הרשות לבין ההקשרים שבהם נחשד המועמד המעצימים את הקושי שבמינוי כאמור, נדרשת הממשלה לקיים בחינה של מכלול השיקולים בעניין לקבלת החלטתה" - כך הבהיר השבוע במשפט מסורבל ומלא אירוניה היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לאור הכוונה של שר השיכון יואב גלנט ("כולנו") להביא לאישור הממשלה את מינויו של חיים אביטן לתפקיד מנכ"ל הרשות החדשה להתחדשות עירונית.
למה אירוניה? מנדלבליט מזכיר כי אביטן נחקר בעבר בחשד לקבלת שוחד מקבלנים עת ששימש כראש עיריית חדרה ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (מכאן "ההקשרים" הבעייתיים לכאורה במינוי לתפקיד נדל"ני), אבל שוכח שגם ליואב גלנט בכבודו ובעצמו יש הקשר בעייתי משלו בתחום - הקשר שמנע ממנו להפוך לרמטכ"ל אבל לא הפריע לו משום מה בדרך לתפקיד הבכיר ביותר בעולם המקרקעין.
גלנט, תזכורת קצרה, קיבל על פי סדרת תחקירים של העיתונאי קלמן ליבסקינד ב"מעריב" ומשה ליכטמן ב"גלובס" 35 דונם ממנהל מקרקעי ישראל באמצעות שורה של מסמכים ומצגים כוזבים מצד גלנט, בכירי המנהל ומזכירות מושב עמיקם. עומק החרפה נחשף בשנת 2013 בעדות שמסר לבית המשפט יצחק אשכנזי, פקח במנהל מקרקעי ישראל שחתם שנתיים קודם לכן על תצהיר עמוס שקרים בתגובה לעתירה שהוגשה נגד גלנט לבג"ץ.
התצהיר התיימר להוכיח שכל הקרקעות ניתנו לגלנט כדין, אלא שבאותה עדות מאוחרת הודה אשכנזי שאפילו לא קרא על מה הוא חתם. הייתה זו היועצת המשפטית של מחוז חיפה במנהל, כך הדהים מעל דוכן העדים, שביקשה ממנו לחתום תוך הבטחה שאיש לא ישאל אותו שאלות. גלנט, שהתאמץ להציג את עצמו כקורבן בפרשה, ידע בזמן אמת לפי מבקר המדינה לשעבר מיכה לינדנשטראוס על המסמכים הכוזבים ועל התהליכים העקומים. הוא גם ניצל את מעמדו כאלוף בצה"ל כדי לקדם את סוגיית הקרקעות, בין היתר כששימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון. משה ליכטמן שלנו היטיב לתאר פגישה נינוחה במיוחד של גלנט עם מנהל מחוז ממשרד הפנים, שהתקיימה ביקב פסטורלי בזכרון יעקב. קצת כמו הדיאט קולה של רקפת רוסק עמינח ונוחי דנקנר, רק עם יותר קלאסה.
כשחושבים על זה, יש פה יותר צביעות מאירוניה. הדרג הפוליטי מרשה לעצמו לעשות דברים מהמקפצה, הרבה פעמים בגיבוי אותם יועצים משפטיים כמו זו שדאגה לגלנט, אבל כשמגיע מועמד לתפקיד פקידותי (בכיר ככל שיהיה) פתאום יש מי שקופץ ושולף את הזיקה שלו למרכז הליכוד או את החקירה הישנה שלא הולידה בסוף כתב אישום.
במדינה שבה גיבור התחקיר על הקזינו ונערות הליווי מתמנה לסגן יו"ר הכנסת (כן, הוא), תודו שזה נראה קצת מגוחך. בפרפראזה על לשונו המשפטית של היועמ"ש מנדלבליט: בשים לב לבכירותה של המשרה המדוברת, ספק אם הבאים בתור במדרג המשרות יהיו נערי צופים. שלטון החוק והחברה הישראלית בכלל צריכים להימדד על פי אמות-המידה והמוסר של נבחרי הציבור. כשאלו יהיו ראויות, גם המינויים יהיו כאלה.
בין יוגב לקוינט
על חיים אביטן כתבנו כאן בעבר. שר האוצר משה כחלון, שנחשב למקורבו (זכורה במיוחד התמונה של השניים על אסדת הקידוח במאגר הגז "תמר"), ניסה למנות אותו ליו"ר דירקטוריון נמל אשדוד אבל נתקל בין היתר בהתנגדות של אורי יוגב, מי שכיהן עד לפני עשרה ימים כמנהל רשות החברות הממשלתיות. יוגב היה כמו עצם בגרון לא רק בעיני כחלון, אלא גם עבור קואליציה מרשימה שכללה את שר הרווחה והעבודה חיים כץ, שר התחבורה ישראל כ"ץ ואפילו את שרת המשפטים איילת שקד, שנמצאת בכל מקום בו "המשילות" (במרכאות כפולות ומכופלות) שרויה בסכנה.
כל זה מביא אותנו אל יעקב (ינקי) קוינט. שר האוצר משה כחלון הודיע השבוע על בחירתו בקוינט לתפקיד המנהל החדש של רשות החברות במקומו של אורי יוגב, זאת אחרי שוועדת האיתור המליצה עליו לצד שני מועמדים נוספים: עו"ד מיה ליקוורניק, עד לאחרונה שותפה בכירה בפירמת עורכי הדין הגדולה בארץ, ואבי גפן, לשעבר סמנכ"ל הכספים במקורות.
שמו של קוינט לא נקשר בשום שערורייה עד היום, והוא נחשב לכל הדעות מועמד ראוי. מנגד, הוא נחשב גם למינוי "נוח", כזה שלא ימהר לעמוד מול מהלכים של הדרג הפוליטי. הכי רחוק שאפשר מאורי יוגב, זה בטוח. ליקוורניק, בשיחה שקיימה השבוע (ב') עם חן מענית ב"גלובס", הגדירה את זה יפה ובעדינות המתבקשת: "אני חושבת ששר האוצר חיפש איש אמון והוא מכיר את ינקי קוינט ומרגיש איתו בנוח. זו זכותו". אכן, זכותו. אלא שהזכות הזו לנוחות ומשילות, מעלה פעם נוספת את השאלה האם ועדות האיתור והמכרזים למיניהם לא משמשים תפאורה חלולה למראית עין, הצגה עם סוף שנכתב מראש.
שמו של קוינט, יעידו שורה ארוכה של עיתונאים, הוזכר כבחירה הבלתי מעורערת של כחלון כבר לפני כחודשיים. עם כל הכבוד לאצילות ולספורטיביות שהפגינה ליקוורניק, כל הליך כזה שנתפס כמשחק מכור מרחיק מהשירות הציבורי אנשים טובים וראויים שמביאים איתם אולי פחות קשרים, אבל הרבה יותר כישורים.
הגברים של כחלון
כחלון, כך הולך ונדמה, לא מפספס הזדמנות לפספס נשים ראויות לתפקידים בכירים. זה לא רק המקרה של מיה ליקוורניק ורשות החברות: למעשה, כחלון לא מינה אישה אחת לרפואה מאז שנכנס למשרד האוצר, למעט דלית זילבר (ראש מינהל התכנון). ולא שלא היו לו משרות לאייש: לתפקיד החשב הכללי הוא מינה את רוני חזקיהו; לתפקיד יו"ר ועדת התכנון החשובה ביותר כיום (הוועדה לקידום מתחמי דיור מועדפים) הוא מינה את ערן ניצן; לתפקיד מנהל רשות מקרקעי ישראל הוא מינה את עדיאל שמרון; לתפקיד יו"ר חברת דירה להשכיר הוא מינה את אודי אדמתי; לתפקיד יו"ר חברת קצא"א הוא מינה את יו"ר המטה שלו ארז חלפון; לתפקיד הממונה על השכר הוא מינה את ערן יעקב; לתפקיד הממונה על התקציבים הוא צפוי למנות את ערן פולק.
רוצים עוד? כל השרים מטעם מפלגתו ("כולנו") הם גברים, למרות שורה של חברות כנסת ראויות מאוד. גם אחרי שאבי גבאי התפטר מהמשרד להגנת הסביבה, כחלון זינק על ההזדמנות כדי למנות שר גבר אחר: אלי כהן.
בניגוד לימים הראשונים להקמת הממשלה, המינוי ההוא התרחש אחרי שחברת הכנסת רחל עזריה, חברת מפלגתו של כחלון, צברה פופולריות רבה בציבור כמי שמובילה מאבקים ומהלכי חקיקה למען נשים ומשפחות צעירות. עזריה טרחה אפילו לאותת לכחלון שהיא בשלה לשבת סביב שולחן הממשלה, אבל זה לא ממש עזר. עוד קצת? עורך הנדל"ן של "גלובס", דרור מרמור, פרסם רק אתמול שכחלון בוחן בימים אלה ארבעה מועמדים לתפקיד המשנה למנכ"ל רשות מקרקעי ישראל: עופר לאוטמן, שי וינר, רמי ברדוגו ויאיר פינס. אל תחמיצו את הסימבוליות בשם של האחרון.