ענף הבנייה אינו מסוגל לתפקד ללא תוצרת המחצבות, ולפעילותן התקינה ישנה כמובן חשיבות אסטרטגית למשק. מצד שני, אי אפשר להכחיש שהמחצבות הן פצעים בנוף וקטיעה של אזורי גידול טבעיים. הגדילה המהירה של הערים בעת האחרונה קירבה את המחצבות הישנות לתחום המגורים, ועתה ניתן לראות דוגמאות ראשונות למטמורפוזה של אתרי הכרייה הנטושים, אלה שכבר לא משתמשים בהם, שהופכים מפצע למשאב. לאור העובדה שבישראל יש 1,123 מחצבות נטושות ושמדובר באלפי דונמים, גם במרכז הארץ, אפשר להבין שמדובר במשאב לא מבוטל.
העיר נשר ממוקמת בשיפולים הצפון מזרחיים של הר הכרמל ובחלק המזרחי של מישורי מפרץ חיפה או עמק זבולון. בשטחה המוניציפלי של העיר נשר יש לא פחות מארבע מחצבות ענק נטושות -"מחצבת 4.5" בכניסה הצפונית לעיר, מתחת לטכניון; "מחצבי אבן" מול רמת יצחק ובקרבת בית הקברות; מחצבת "חרייבה" שממוקמת בתוך היער, במעלה הר הכרמל; והמחצבה שממוקמת מול מפעל נשר. בעשרים השנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לקידום תוכניות בינוי ופיתוח בכל המחצבות, אך רובם נכשלו מסיבות שונות.
למעשה, ההיסטוריה של היישוב, השלובה בהקמת מפעל המלט נשר, קשורה בצורה ברורה לענייני המחצבות, שמהן כורים את אבן הגיר שממנה מיוצר הצמנט.
המחצבה הישנה של מפעל המלט בנשר זכתה לתהילה קצרה בתחילת שנות ה-70, אז הגיעו אליה האמן יצחק דנציגר, האקולוג זאב נאוה וחוקר הקרקע יוסף מורין, כולם אנשי הטכניון, שבדקו את האפשרויות לשיקומה. הצוות ניסה לחבר מחדש את השטח החשוף והפצוע עם הנוף המקומי, ולשם כך עשה שימוש בפיצוץ מבוקר של קיר המחצבה, על מנת לשנות את שיפוע המורד.
על הטופוגרפיה נפרשו רשתות, הותזה תערובת של זרעי צמחים עשבוניים ונשתלו מיני צמחים רב שנתיים, במטרה ליצור באופן מלאכותי טרסות. אף על פי שהפרויקט היה קטן מאוד בהיקפו ומעולם לא הושלם, הוא הוצג במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל-אביב והיווה ציון דרך בכל הקשור ליחס שבין אמנות, אדריכלות נוף ואקולוגיה.
מפעל המלט נשר, שהיה פעם בבעלות כור (ההסתדרות) ואחר כך בידי כלל תעשיות (זרוע התעשייה והטכנולוגיה של אי.די.בי), נמכר ב-2012 לאוליגרך הרוסי/אמריקאי לן בלווטניק. המפעל צמצם בהדרגה את ייצור המלט בעיר נשר והעתיק את מרבית הפעילות למפעל נשר ברמלה. כך או כך, הקרקע של המפעל היא בבעלות פרטית וכחלק מהניסיון למקסם את הרווח מנכסי המפעל, מקודמת כעת תוכנית בנייה של רובע מגורים ענק במחצבה הישנה.
התוכנית, שאושרה להפקדה על ידי הוועדה המחוזית חיפה בחודש יוני השנה, קובעת שני שלבים: בשלב א' תוקם שכונה של 2,000 יח"ד בשטח המחצבה, ובשלב ב', עם פינוי המפעל, יקומו עוד 3,000 יח"ד בשטחו.
לדברי האדריכל מודי אבירם, שאחראי לתכנון השכונה החדשה, המבנים משחזרים בגובה שלהם, ובאופי הבנייה המדורג, את הטופוגרפיה המקורית: "המחצבה הזאת ננטשה לפני הרבה שנים ובחלקה, אף השתקמה.
"אנחנו משתמשים בערכי הטבע המשוקמים ושומרים אותם בתחום התכנון. את יתרת השטח מכשירים לבנייה למגורים. מדרגות החציבה שם הן הרבה יותר קטנות מאלה של המחצבות היום ולכן השיפועים מתונים וניתן לבנות בהם. זו טופוגרפיה קשה וצריך לעשות מינימום חציבה ומילוי ולמצוא את הגבהים הנכונים. הבינוי יחזיר את הטופוגרפיה להר".
יוזמה נוספת לקידום בנייה למגורים במחצבה ישנה בעיר נשר מקודמת על ידי חברת "מחצבי אבן". מדובר בשטח מישורי בגודל של 52 דונם, שהיה פעם שטח ההתארגנות של מחצבה הממוקמת מול שכונת רמת יצחק וליד בית הקברות של נשר. התוכנית, המקודמת בימים אלה, מציעה הקמה של שכונה ובה בנייה "מרקמית", נמוכה יחסית (כשש קומות) ובה 1,100 יח"ד, כולל שטחי מסחר, תעסוקה וחינוך.
האדריכל זהר אלטמן מספר שהתוכנית שעיצב מנסה לאחות את הפצע שנוצר בגלל המחצבה. מבחינתו, התכנון נועד לייצר תיקון של השטח המופר ולקשר את פארק יערות הכרמל עם העיר. לאלטמן, שהוא עצמו צאצא למתיישבי נשר הראשונים, יש סנטימנט למורשת המקומית ולכן בכוונתו לשמר את המתקנים הטכניים של המחצבה ולשלב אותם בפארק משחקים: "אנחנו לא הולכים למחוק את הזיכרון של המחצבה. אנחנו משתמשים במורשת התעשייתית של נשר, כדי להעשיר את השכונה".
"אמפיתיאטרון עם 1,000 מקומות ישיבה"
שכונה 12 בקיסריה, שבתיה נבנים בימים אלה, היא השכונה הדרומית והחדשה של ישוב הווילות. בפאתי השכונה, בשטח של מחצבת כורכר עתיקה שהפכה עם השנים לאתר פסולת, הוקם לאחרונה פארק קטן שמתייחס לטופוגרפיה המלאכותית בכבוד ולא מנסה לשנות אותה.
לדברי אדריכלית הנוף האחראית על הפרויקט, ורדית צורנמל, היא קיבלה מהקרן לפיתוח קיסריה הנחיה ברורה להפוך את המקום לסוג של תווך: "התב"ע של השכונה כוללת את המחצבה והווילות מקיפות את השצ"פ (שטח ציבורי פתוח). מערך השצ"פים וצירים להולכי רגל מובילים למחצבה, שממוקמת נמוך בהרבה ממפלס הבינוי, ומתחברת לחולות שמובילים לים. הקרן רצתה שטח אקסטנסיבי, תפר לקראת השטח הפתוח, מעבר לים. רצינו ליצור מבואה שממנה אפשר להמשיך ולטייל בחולות".
פארק המחצבות, או "פארק הגליל" בעיר כרמיאל, ממוקם במרכז העיר, מרחק של כמה עשרות מטרים מעיריית כרמיאל. האתר, שגודלו כ-80 דונם, שימש במשך שנים רבות כמחצבה לכריית אבן, אך הושלכה בו גם פסולת בניין רבה.
בתחילת שנות ה-90 הוחלט על הקמת פארק במקום. אדריכלי הנוף של הפרויקט, משרד מילר-בלום, שימרו את הטופוגרפיה הקיימת וכך יצרו חלוקה לאזורי משנה שנותנים מגוון ופרטיות. יש בפארק ארבע מחצבות ולכל אחת מהן אופי שונה: מפלי מים עם בריכת נוי, גן ורדים, מדשאה ואמפיתאטרון עם 1,000 מקומות ישיבה.
ראש העיר הוותיק של כרמיאל, עדי אלדר, מספר שהרעיון לפארק במחצבה היה שלו: "לפני למעלה מ-20 שנה יצאתי עם רעייתי לטיול בקנדה והגעתי לוונקובר ומשם לקחנו מעבורת לאי ויקטוריה. רוב התיירים שמגיעים לאי, בסביבות מיליון איש בשנה, מגיעים לראות את Butchart Gardens, פארק מדהים שהוא שיקום מחצבה. הם גובים 30 דולר כניסה, כל האי חי מהמחצבה הזאת.
"ואז נזכרתי שגם לי יש מחצבות בעיר. אז הן היו מעבר להרי החושך, אבל לאט לאט הגענו לשם. אז הייתה תנופת בנייה גדולה בעיר ומשרד השיכון רצה לבנות שם שכונה, אבל אני אמרתי למהנדס העיר שאנחנו נעשה מזה פארק, הכי יפה בארץ".
לדבריו של אלדר, בשיקום המחצבות ובהקמת הפארק הושקעו עד עכשיו 10 מיליון שקל.
"לא עוד שצ"פ"
בבאר-שבע מקדמים בשנתיים האחרונות הקמה של פארק במחצבת אבן נטושה עתיקה, הידועה גם בכינויה "המכתש" וממוקמת במשולש הרחובות יהודה הלוי-שמעון בר-גיורא-רבי עקיבא, בשכונה ד'. את המקום יתכננו במשותף שלושה אדריכלי נוף ידועים מחו"ל: קייט אורף ממשרד Scape Studio בניו יורק, מרטין ריין קאנו ממשרד Topotek 1 ופטר וינסטרה ממשרד Lola Landscape architects ברוטרדם. המתכנן המקומי של הפרויקט הוא אדריכל הנוף אמיר לוטן ממשרד מוריה-סקלי. על פי התכנון, יוקמו באתר המחצבה, שגודלו 50 דונם, מתחמי התכנסות, אטרקציות מים, מתחם מחקר וחציבה ארכיאולוגי, מרכז תרבות, גן בוטני ועוד.
אדריכל העיר באר-שבע, רועי לביא, מאמין שפרויקט "המכתש" הוא פרויקט ממנף: "המשאב של המחצבה הזו הוא אדיר. התחדשות עירונית זה לא רק לבנות עוד דירות. אנחנו רואים את המקום כמנוף להתחדשות השכונות שסביבה. המרחב הזה תופר את השכונות שבסביבתו, בין כל מיני טיפולוגיות של בנייה, בין כל מיני סוגי אוכלוסיה. המקום הזה יכול להיהפך למקור לגאווה, לזהות, לא עוד שצ"פ".
הכרייה ביהודה ושומרון: "התגלמות הקולוניאליזם"
בחודש ספטמבר התפרסם דוח של עמותת "יש דין", הנושא את הכותרת "לרוקן מתוכן" ועוסק במחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית. לטענת המחברים, ברחבי הגדה פועלות כעשר מחצבות בבעלות ישראלית, שהוקמו בעיקר על אדמות ציבור אשר הוקצולמטרה זו על ידי המינהל האזרחי ואושרו במוסדות התכנון של הממשל הצבאי.
ענף הכרייה הישראלי בגדה גדל בשנים האחרונות בצורה ניכרת. ב-2008 נכרו כ-12 מיליון טונות חצץ מאדמות הגדה בשטח C, ואילו תוך שבע שנים גדלה כמות זו ביותר מ-40% והגיעה בשנת 2015 ל-17 מיליון טונות מחצבים בשנה. כיום, למעלה מ-20% מהצריכה הכוללת של מדינת ישראל מגיעה ממחצבות בשטחי הגדה המערבית.
לדברי עורכי הדוח, התלות של ענף המחצבות בישראל בכרייה מקומית או קרובת מרחק היא כמעט מוחלטת, וזאת בשל הוצאות ההובלה אשר מייקרות באופן משמעותי מחירי מוצרים דומים מיבוא.
מחברי נייר העמדה של "יש דין" טוענים כי מדובר בגזל: "עשרות שנים של ביזת משאבים ואוצרות טבע מאדמת הגדה המערבית על ידי ישראל הן התגלמות הקולוניאליזם. הלכה למעשה, פסיקת בית המשפט העליון (בשנת 2011) רוקנה מתוכן את הפרשנות המקובלת של הדין ההומניטרי הבינלאומי, התירה את המשך הניצול הבלתי הפיך של השטח הכבוש לטובת צרכיה הכלכליים של ישראל".
"בקרוב תהיה מצוקה בחומרי גלם"
תוכנית המתאר הארצית מספר 14 מוגדרת "תוכנית מתאר ארצית לאתרי כרייה וחציבה למשק הבנייה והסלילה". תמ"א 14 אושרה בשנת 2010 והיא מגדירה אתרי כרייה וחציבה כ"ייעוד זמני עד למיצוי עתודות חומרי הגלם, הכרזת המחצבה כנטושה, וקביעת ייעוד חדש לקרקע".
בעבר, יזם פרטי יכול היה לקדם תכנון מפורט ולתפעל את המחצבה ללא מכרז. כיום, נקבע תכנון המחצבות על ידי הנחיות המפורטות בתמ"א. כמו כן, נדרש תכנון מפורט המקודם על ידי בעל הקרקע. הליך רישוי מחצבה אינו פשוט וכולל רישיון חציבה, היתר בנייה, רישיון עסק ורישיון לשימוש בחומרי נפץ.
אברהם לורברבוים, סמנכ"ל חברת מחצבי אבן, סבור שבקרוב יהיה מחסור בחומר גלם, משום שהתקינה והעברת האחריות לשיווק אתרי הכרייה והחציבה לידי המדינה גורמת לעיכוב בהקמת מחצבות. הוא תולה את הדבר בחוק חובת המכרזים (משנת 1993) ובתמ"א 14, המחייבים את מינהל מקרקעי ישראל להקצות קרקע למחצבות חדשות ובכללן הרחבות של מחצבות קיימות במכרזים פומביים.
השבוע גם פורסם דוח של הרשות להגבלים עסקיים, שהתייחס להיעדר התחרות בתחום. ברשות ההגבלים הודיעו כי ימליצו לחייב חברות כרייה לוותר על מחצבות, במטרה לעורר את התחרות.
לדברי לורברבוים, "רשות מקרקעי ישראל אמורה להיות זו שמוצאת קרקע מתאימה ומסדרת את כל האישורים כדי שתהיה להם קרקע זמינה להוציא למכרז. מאז חוק המכרזים אפילו מחצבה אחת חדשה לא יצאה. חלק גדול מהמחצבות נסגרו, יש כמה מחצבות ישנות שיצאו למכרז כי היו בהם עתודות, אבל מחצבות חדשות לא יצאו למכרז. זה סיפור מתמשך. עוד מעט לא יישארו חומרי מחצבה ואני לא יודע מאיפה יביאו חומר".
עו"ד לי-היא גולדברג, ראש תחום כלכלה, סביבה ומשאבי טבע בעמותת אדם טבע ודין, טוענת שתמ"א 14 אינה תואמת את הסטנדרט המקובל במדינות המערב: "שיטות הבנייה בארץ אמורות להשתדרג ולהתבסס כמה שיותר על מיחזור הקיים ועל חידושים טכנולוגיים. במקום זאת, התמ"א מבוססת על מדיניות ארכאית של 'עסקים כרגיל', שמובלת ע"י רשות מקרקעי ישראל".
- למה הכוונה בארכאית?
"אם ממשיכים לבנות בשיטות הקיימות זה דורש הרבה יותר חומרי בנייה. אנו מאמינים שהתמ"א הייתה צריכה לכוון הרבה יותר ואף לחייב לשיטות שמבוססות על מיחזור. יש מדינות שבהן מגיעים ל-90% חומר ממוחזר".
גם ליעל דורי, ראש תחום תכנון ב"אדם טבע ודין", יש ביקורת רבה על הקרן לשיקום מחצבות: "הקרן שאמורה לדאוג לשיקום המחצבות ולהשמשתן לטובת הציבור אינה פועלת ביעילות ואנו רואים הרבה מאד מקומות פצועים, שיש בהם פגיעה בנוף. הקרן פועלת לאט מדי ומעט מדי".