"יש הטרדות מיניות נגד גברים מצד גברים בעמדות כוח"

הכוריאוגרפית והרקדנית יסמין גודר קוראת להתחיל את החינוך למחול כבר בסל התרבות, ומאירה את קמפיין ME TOO מזווית קצת אחרת, של רקדנים גברים שמוטרדים מינית ■ ראיון

יסמין גודר / צילום: כפיר זיו
יסמין גודר / צילום: כפיר זיו

קמפיין "ME TOO" שרץ ברשתות החברתיות, והביא בין היתר את החזקות ואת המצליחות בשחקניות ובדוגמניות בעולם לחשוף את ההטרדות המיניות שהן חוו בחייהן, לא הפתיע את הכוריאוגרפית והרקדנית, יסמין גודר. אמנות כמו ריקוד, שבה יש כל-כך הרבה מגע פיזי במינימום לבוש ובמקסימום תנועה, היא כר פורה להשלטת טרור מיני, אפילו שבעולם המחול הנושא לרוב מושתק.

גודר, שנחתה בלילה שלפני הראיון מעוד הופעה בחו"ל ויושבת מולי בקפה במכנסיים קצרים, סוודר דק ופנים מנומשות ונקיות מאיפור, אומרת שחוותה הטרדה מינית, אומנם לא כרקדנית, "אבל אני יודעת שיש לא מעט הטרדות מיניות גם אצלנו. רקדנית אחת שיתפה בפייסבוק שאחרי אירוע טראומטי מקצועי שעברה, היא בחרה שלא לעבוד יותר עם גברים מסוימים כיוון שהרגישה שהתייחסו אליה כמו אל אובייקט".

המסלול שעשית שונה מזה של רוב הרקדניות. מהתחלה ניהלת את העניינים. אולי בגלל זה היית יותר מוגנת ממטרידים.

"זה נכון שהיה לי מסע מאוד עצמאי במובן שזו אני שיצרתי לעצמי את המציאות. מגיל צעיר אני יוצרת, ובתחילת הדרך גם הייתי הרקדנית של עצמי ומי שעובד איתי הוא קולגה. יכול להיות שזו בחירה מודעת ותת מודעת. ועדיין, אני מאוד מזדהה עם הקמפיין הזה: בתחום המחול יש הטרדות מיניות שמכוונות לגברים מצד גברים בעמדות כוח".

יש נשים שנחשפות להטרדה של גברים ולא עושות מספיק כדי לעצור אותה?

"משחק הכוח הזה מתנהל בכל מיני פורמטים. המיניות היא חלק מהעשייה, כמו בתיאטרון ובמשחק. אבל כמו שאנחנו יכולים להיות טוטאליים, יש לנו גבולות ברורים וצריך לדבר עליהם. ריקוד זה לא כמו להגיד טקסט או לתת נשיקה. מיניות נמצאת שם בתוך כולנו מעצם היותנו בני אדם, אבל צריך לבנות מערכת יחסים עם אמון ומספיק פתיחות, כשיש משהו שהוא לא נוח או לא מתאים.

"המרחב האישי מאוד חשוב לי גם בעבודה עם נשים. הרבה שנים לא יצרתי דואטים של גברים ונשים כי זה שעמם אותי. ב-2010 העליתי את 'אוהבים אש' שבו התעסקתי בסיטואציה של סטריאוטיפים בין נשים לגברים והיה שם הרבה יותר מגע. יוצא שמצד אחד אנחנו כלואים בתפקידים מגדריים ומצד שני אנחנו חברים וקולגות. בגלל זה בדיוק אני אוהבת את המחול. הוא נוגע בדברים נפיצים בצורה יומיומית ומעמיק בהם".

אגב עומק, בתחילת נובמבר תעלה "GUT GIFT" שלך בפסטיבל המחול היהודי עכשווי "שמיים וארץ", שמבצעת רקדנית איטלקייה.

"בשם פרנצ'סקה פוסקריני, רקדנית איטלקית מוכשרת שזכתה בפרס יוקרתי בפסטיבל נחשב ברומא כמבצעת הטובה ביותר. הפרס שלה היה לבחור כוריאוגרף שיכתוב עבורה יצירה והיא בחרה בי".

קומפלימנט אדיר. מתי זה קרה?

"ב-2015. העבודה רצה כבר שנתיים ברחבי אירופה ובדרום אמריקה, וזו הפעם הראשונה שבה היא תוצג בארץ. הייתה לי חוויה כזו גם לפני שנתיים, כששתי רקדניות מגרמניה פנו אליי ודאגו לי לכל הממד הכלכלי-הפקתי ואני רק באתי עם היצירה עצמה, שזה פינוק אדיר בשבילי. זה נדיר שזה קורה מול רקדנים, כי בדרך כלל להקות שוכרות כוריאוגרפיים, או להיפך. יש היררכיה מובנית. הכוריאוגרף בוחר את הרקדן וזה שנשים יוצרות לעצמן את המציאות, זה בכלל מרגש, כי הרקדניות האלה בשנות ה-30 לחייהן והן לוקחות את האחריות הכלכלית על עצמן".

את בדרך כלל נמצאת בפוזיציה ההפוכה.

"אני עובדת עם רקדנים כיוצרת, כבוס ומעסיקה, שזה חלק בלתי נפרד מלהיות כוריאוגרפית. אין אפשרות להתנתק מזה, אלא אם כן את עובדת, נגיד, עם האופרה של ליון, ואת בורג בתוך מערכת - וזה לא בדיוק משהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו".

מה הקשר בין פרנצ'סקה האיטלקייה לפסטיבל מחול יהודי עכשווי?

"הפסטיבל השנה עוסק בהעברה דורית כנקודת מוצא. את הסולו הזה יצרתי כחלק ממחקר שעשיתי עם הרקדנית דליה חיימסקי ביצירה 'בסוף סופה בו'. פרנצ'סקה פגשה את דליה ועבדה איתה בלעדיי, כך שיש פה אלמנט של העברה פיזית, העברה של מידע וחקר, גם מגוף אחד לאחר וגם בריאה מחדש של היצירה דרך הגוף שלה. זה לא היה 'בואי תלמדי משהו', אלא תלמדי מהרקדנית המקורית של זה וקחי את זה לממד הבא שלך".

לא קשה להפקיד את היצירות שלך בידיים זרות ולא לרקוד אותן בעצמך, דבר שאת ממעטת לעשות בשנים האחרונות?

"בטח. זאת הסיבה שאני חוששת להעביר עבודות שלי ללהקות גדולות שכל הזמן קונות עבודות, כי יש תחושה שמתקתקים אותה ואז הכול נראה דומה אחד לשני".

מה עם הפרנסה?

"הלהקה היא הפרנסה. אני מוכרת עבודות, אנחנו מופיעים בחו"ל, אין רווח, אבל הרקדנים ואני משולמים. עד גיל 30 מימנתי את העשייה שלי ואז התחלתי להתייצב, מה שדורש כל הזמן תחזוק, חשיבה ועבודת ניירת".

אם היית חיה בחו"ל, מצבך הכלכלי היה טוב יותר?

"תלוי איפה. בצרפת, בגרמניה, בשוויץ ובהולנד אולי כן. כשאני מגיעה לליון ורואה את המרכז של עמנואל גת, ישראלי שחי שם, אני רוצה גם. יש לו מפיק, מפיק-בפועל, תיאטרון שמתחזק אותו, האופרה נותנת הזדמנות לכוריאוגרפים לעבוד איתה, יש לאן לגדול".

אז למה את עדיין כאן?

"כי זה הבית שלי. בן הזוג שלי, איציק ג'ולי, המנהל של פסטיבל ישראל שהוא גם הדרמטורג ביצירות שלי, עובד כאן והבת שלנו נולדה פה".

אפילו שגדלת בניו יורק וגם שם למדת מחול.

"גם המשפחה שלי שם. יש בארץ גם דברים טובים, אני לא רוצה להתמקד רק ברע".

כמו קריסתה של עמותת הכוריאוגרפים.

"שהרבה כסף שלי כלוא בה ונאלצתי לפתוח עמותה עצמאית. חלק גדול מהעשייה שלי בחו"ל, אבל בניתי פה משהו שלא קל לעזוב. מה שהכי מפריע לי זה לא שאין לנו כמעט תקצוב, אלא שאין פה חזון. כשאתה צריך להתחנן לתמיכה של שנה כל פעם, אי אפשר לתכנן קדימה. צריך לעשות חשיבה מחדש על איך לקחת את מה שיש פה, ויש פה כוחות רעננים עם אמירה, ולפתוח הזדמנויות".

זה מגיע מתפיסה שמחול מעניין קהל מצומצם יחסית.

"זה עניין של חשיפה וחינוך למחול מגיל צעיר. אנשים מסתובבים במוזיאון עם אוזניות, כי הם רוצים ללמוד איך צורכים אמנות. צריך לנהל שיח עם הקהל לפני המופע, להכניס מופעי מחול לסל התרבות בבית הספר, לחשוף אליו את המורים".

בשביל זה צריך אסטרטגיה וכסף, ואת שניהם אין כאן בשפע, בטח בתרבות.

"השאלה לאן את מכוונת את הכסף".

ומה התכנון האסטרטגי שלך?

"יש לי הופעות עתידיות מתוכננות עד 2019, כי באירופה קובעים דברים מראש, ואני מנסה לתמרן בין זה לבין תרבות הרגע האחרון של ישראל".

יסמין גודר

אישי: 44, נשואה 1, מתגוררת בתל אביב

אקטואלי: ביום שלישי ה-7.11 תעלה בבכורה ישראלית היצירה GUT GIFT מאת גודר ובביצועה של הרקדנית האיטלקייה פרנצ'סקה פוסקריני. ההופעה תיערך במרכז ג'ראר בכר בירושלים, במסגרת פסטיבל "בין שמיים לארץ" שיערך בין ה-2.11 ל-9.11