ראש המממשלה בנימין נתניהו וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי / צילום: Neil Hall, רויטרס
1. חגיגיות תחת מחלוקת
שנת 1917 הייתה שם דבר בפוליטיקה ובמדיניות העולמית. בלי שמץ של ציניות. השנה שבה ארה"ב הצטרפה למלחמת העולם הראשונה; השנה שבה פעילות פמיניסטיות הצביעו לראשונה (ונאסרו); שנת המהפכה הבולשביקית ברוסיה. השנה שבה ערי פלסטין עברו מכיבוש עות'מאני לכיבוש בריטי; וב-2 בנובמבר התפרסם המכתב המפורסם של שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור, ללורד רוטשילד ובו 68 מילים שהבטיחו כינון "בית לאומי לעם היהודי" ושינו לעד את ההיסטוריה שלנו.
100 שנים לאחר מכן, צאצאי הלורד בלפור וניניו של מי שהיה ראש ממשלת בריטניה בעת ההצהרה, דייוויד לויד ג'ורג', חלוקים פוליטית בנוגע להשלכות ולתוצאות המסמך המכונן הזה. אחד הנינים, רוברט לויד ג'ורג', ישתתף היום (ה') בלילה באירוע החגיגי לציון 100 השנים וייצג את הצד האחד של המשפחה. מנגד, דודניתו הרחוקה, גווינת' דניאל (גם היא נינה של לויד ג'ורג'), תעמוד מחוץ למבנה עם שלטי מחאה. "הממשלה הבריטית חייבת התנצלות לפלסטינים, לא חגיגות", היא אמרה השבוע בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל".
ביום שבת אף צפויה בממלכה הפגנת ענק של ארגון סולידיריות פלסטין, זאת אחרי שבשבוע האחרון התקיימו דיונים ונאומים הנוגעים לאופן שבו בריטניה הזניחה את הבטחתה בהצהרת בלפור שלא "לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות הקיימות בפלסטין".
אבל על דבר אחד אין מחלוקת בין כל הצדדים - הצאצאים והיורשים - המסמך החשוב השמור במוזיאון הבריטי שינה את את ההיסטוריה של העם היהודי.
תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, עומדת מול כל זה נחרצת. היום בערב בנאומה הצפוי בבית לנקסטר, היא תגיד לנוכחים שבריטניה "גאה להיות המדינה אשר פרצה את הדרך להקמת מדינת ישראל" - והיא מתכוונת לכל מילה. כנותה בנושאים החשובים לישראל מרשימה. דבריה הנחרצים בנוגע לסיווגים חדשים של אנטישמיות, לרבות הערבוב שנעשה כיום בין הטחת ביקורת לגיטימית בממשלת ישראל ובין שנאה מן הסוג העתיק - מצליחים להדהד עד לארצנו הקטנה.
אבל החום הרב שהיא מקרינה בנושאים היסטוריים אינו משליך על תובנותיה בנוגע לצרות ההווה והעתיד הלא-רחוק של ישראל. בנושא הסכם הגרעין, למשל, היא אינה מסתירה את הפערים בינה לבין ישראל.
ישראל נמצאת בתקופה העדינה שבין לבין. מצד אחד, הנשיא טראמפ - צלע אחת מתוך המחומש של רוסיה, סין גרמניה וצרפת - שיגר את הסכם הגרעין הארוך והמורכב לקונגרס כדי שהם יחפשו דרכים להוכיח שאיראן מפרה את התנאים שעליהם היא חתמה. מצד שני, נטישת ההסכם או דחיפת סנקציות חדשות ומתריסות עשויה להוביל את איראן לנתיב חידוש פעילות הגרעין הצבאי. מה עושים?
נתניהו הולך כאן על קו דק. האם הוא מנסה לשכנע את המעצמות בהפעלת לחצים על איראן שלא באמצעות הסכם הגרעין, או שבמסגרת שינוי ההסכם הוא דורש להוסיף סעיפים שיחילו על איראן התחייבויות בנושא אספקת נשק לסורים? עדיין לא ברור לאן הוא חותר.
2. קשה להתבונן במראה
ובחזרה לארץ. שבוע האירועים המגוון בישראל - מציון 100 שנים לקרב באר שבע, דרך יום הזיכרון ה-22 לרצח רבין ועד ל-100 שנים להצהרת בלפור - הציפו בתחושת הווה חמקמקה. מנהרת הזמן של הנאומים והטקסים הקפיצה אותנו בוויכוחים פוליטיים ובשסעים חברתיים. הצהרת בלפור מציבה מול הפלסטינים את ראי התקופה. מה הובטח להם, למי שהיו 90% מתושבי פלסטין-א"י בשנת 1917, ומי הם היום.
טקסי יום הזיכרון לרצח רבין אינם רק מראה, אלא החפץ ממנו הבבואה הנשקפת לנו מכוערת ומכעיסה. מכבסת המילים לקראת הטקסים העיקה כבכל שנה. הסתרת המילה "רצח" מכרזת ההזמנה לאירוע השנתי, הרצון לארח את כל חלקי העם עד כדי מסמוס הבעיות והדחקתן. ומסביב, מנגנוני שינוי הנרטיב ההיסטורי כאילו לא הייתה הסתה, ואם קרה אז מה קרה. בסוף מרוב בריחת המציאות, מחיקת העבר וטשטוש ההווה - לא נותרה שום דמות להביט בה לתוך המראה.
עד שברגע בהיר ומדויק נאם אתמול בהר הרצל הבן יובל רבין ועצר את מכונת הלבנת המסרים. "מנגנון ההסתה והפילוג שהופעל נגד רבין ממשיך להכות בנו. כל מי שחושב אחרת מתוייג כבוגד", הוא אמר, "רבין לא רווה נחת מבג"ץ ומארגונים חוץ-פרלמנטריים ממונים היטב. רבין ורעייתו ממש לא אותרגו על-ידי התקשורת. אבל הוא לא יזם חקיקות, לא פעל נגד זכויות דמוקרטיות של מתנגדיו ולא פעל לסתימת פיות. לא ברח מאחריות ולא התבכיין", הוא אמר, וכל מי ששמע ידע מיד שרבין הבן כיוון לליבת העשייה של נתניהו בימים אלה - מנהיג שממציא חוקים כדי לסדר לעצמו אינסוף כהונה.
3. האדם ולא המדינה
ברשת הטלוויזיה ITV בבריטניה מסתיימת בימים אלה העונה השנייה של הסדרה "ויקטוריה" העוקבת אחר המלכה ויקטוריה בצעירותה, עלייתה לשלטון מיום שמלאו לה 18 ועד שנפטרה בגיל 81. למרות שסממני תקופתה של המלכה ויקטוריה היו האימפריאליזם הבריטי, שליטתה הבלתי מעורערת של הממלכה המאוחדת בעולם, ובמיוחד בהודו - חוויית הצפייה בסדרה משולה לצפייה ב"מלרוז פלייס" ויקטוריאני.
עולמם הצר של נסיכים ונסיכות בתוך ארמון בקינגהאם, מה הם אוכלים, עם מי הם מזדווגים ומה הם לובשים לנשף. ויקטוריה ברטרוספקטיבה של דייזי גודווין (מחברת הסדרה) מביאה לצופים את האישי לפני הממלכתי. האישה ולא האומה. ההיסטוריה של הפרסונה ולא ההיסטוריה של בריטניה.
ובכן, הדמות של המלכה ויקטוריה (המגולמת על-ידי ג'ינה קולמן), כפי שבחרו לעצב אותה בסדרה, בהחלט מתאימה לרוח המודרנית של התקופה. מנהיגי עולם ומנהגיהם האישיים, מחשבותיהם בטוויטר והמלחמות הפרטיות שלהם עם עיתונאים או עם ערוצי טלוויזיה. כך, באחד מן הפרקים (הסדרה משודרת גם בישראל), ויקטוריה של 1840 לערך מתרגזת על דיווח בעיתון שמתאר בזבזנות מצד יושבי הארמון בארגון נשף מפואר. מדוע העיתון לא התעדכן במטרת האירוע כפי שהמלכה הגתה: הגדלת ייצור בדי משי בממלכה בזכות מספר שמלות הנשף המרובות שייתפרו לכבוד החגיגה. למה באמת?!
גם ב-2017 מנהיגים רוצים להכתיב לעיתונות מה לחשוב ומה לדווח, לדרג עבורם את היררכיית הפרסומים. גם ב-2017 המנהיגים רוצים שיעסקו בעצמם ובאישיותם ולא בתוכניות שלהם לטווח הרחוק. האישי לפני הממלכתי. האדם ולא המדינה. ההיסטוריה של הראש ולא הסיפור של ישראל.
4. בינתיים בשמאל
יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, תר בימים אלה אחר יועץ פוליטי מן הימין. ל"גלובס" נודע שגבאי פנה למספר יועצים וסוקרים המזוהים עם הימין והציע להם לשקול לעבוד איתו. לא כולם זמינים, אחרים לא מעוניינים מטעמים אידיאולוגיים, ולכן גבאי התעניין בהמלצותיהם, הן לגבי יועצים ימניים בישראל, ויותר מכך - גם לגבי יועץ בכיר אמריקאי מוושינגטון. רצוי שגם הוא לא יהיה חלילה מקרב בוגרי ממשל אובמה או קלינטון, אלא מישהו שעבד עם השמרנים.
גבאי מנסה באמת ובתמים להעביר אנשים צד. העיסוק בתחזוק השמאל ומצוקותיו הנפשיות אינן מעניינים אותו, הוא עם הראש והלב בפנייה חדה ימינה.
במהלך הימים האחרונים שאלנו מספר אנשים בימין, ביניהם פעילים בכירים ואפילו אחד משרי הליכוד, בשאלה המסקרנת והתיאורטית יש לומר: האם המהלך של גבאי יכול למשוך קולות ימין, או שזה מהלך אבוד? האם מישהו בימין באמת מתרשם ממנו?
'אתם יודעים', נאמר לנו, 'שגבאי נכנס לחוגי בית ומנשק את המזוזה בכניסה. את החמימות הזו הימנים קולטים מהר, בזמן שהשמאלנים אפילו לא שמים לב למחווה הזו שלו. גבאי מדבר לימנים מסורתיים, זה מרגש אותם'.
אבל שר ליכודניקי הזהיר שגבאי עושה שקשוקה. הוא נתפס כלא שייך לשמאל-מרכז מצד אחד, וגם לא יצליח להביא קולות חדשים מן הימין. בסופו של דבר, אנשי מפלגת העבודה יעשו לו את המוות וכל מה שהם יגידו עליו ישמש את המפלגות האחרות נגדו במערכת הבחירות. כל מריבה עם זוהיר בהלול או ויכוח קטן עם עמר בר-לב ומירב מיכאלי (למשל) יהרסו לו את התוכניות.