לוגו גלצ
גלי צה"ל התנהלה תמיד בין הטיפות. מאז קמה, בראשית שנות ה-50, היא הייתה ייצור משונה. גוף שידור בתוך צבא שתפקידו להילחם. לא בדיוק לעניין. כשהקים אותה בן-גוריון, הוא תירץ זאת בצורך לכונן מערך של גיוס מילואים מזורז. בעצם זה היה עוד כלי שנועד לחזק את המאמץ הלאומי - ולא עלינו, גם להעלות את המורל...
האבסורד בקיומה של התחנה גדל והלך במשך השנים. היא עסקה פחות בנושאים צבאיים מובהקים והגבירה את הטיפול בנושאים אזרחיים, כולל פוליטיקה.
יתרונה הגדול של גלי צה"ל היה ונשאר בתחלופה מהירה של עובדים. חיילים וחיילות התגייסו לשנים ספורות והזרימו אנרגיה ומקוריות בשידורי התחנה. השילוב בין תשתית של עובדים ותיקים, מנוסים ובעלי ידע עם חיילים צעירים שמוכנים לעבוד אין-סוף שעות ורעבים להצלחה, הייתה נוסחת הניצחון של גלי צה"ל, וכך, למרות משאביה הדלים, היא נתנה לקול ישראל תחרות אמיתית.
אויבים לא חסרו לה אף פעם. היא קוממה עליה אנשי צבא, פוליטיקאים, אנשי ציבור - ובשנים האחרונות גם גורמים מסחריים שראו בדאגה כיצד התחנה שואבת מהשוק כ-30 מיליון שקל בשנה.
בשנים ששימשתי כמפקד גלי צה"ל, הכנסתי לתחנה שידורי חסות, אבל חששתי מפרסומות. אולם האילוצים הכספיים של צה"ל הניעו את התחנה לחפש מקורות מימון מחוץ לתקציב הביטחון, וכך היא עשתה.
נתוני השידור (הרייטינג) שלה היו אטרקטיביים לגורמים מסחריים, במיוחד לקהל היעד של צעירים, שמרבים להאזין לתחנה. לפני כ-30 שנה לקראת עידן הרדיו האזורי, החלה גלי צה"ל לפצל שידוריה בין תדרי ה-AM וה-FM (פרויקט שהוביל ארז טל), מהלך שהושלם עם הקמת גלגלצ. ובכך הגבירה התחנה את חשיפתה לציבור ואת הפופולריות שלה וקיזזה עוד אחוזי האזנה מקול ישראל.
רמטכ"לים (משה לוי, אהוד ברק) ניסו להיפטר מהתחנה או להגביל את המנדט שלה - ונסוגו. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, עבד אחרת. הוא ביקש לשחרר את צה"ל מ"מה שלא יורה" וגלגל את התפוח הלוהט הזה לחיקו של שר הביטחון. זה היה בתחילת הקדנציה של אביגדור ליברמן, שביקש מהמנכ"ל שלו, אודי אדם, לחפש דרכים כדי לשמור על התחנה. הפתרון של העברת התחנה למשרד הביטחון נפסל על-פי דעת היועמ"ש, מפאת חשש מפוליטיזציה. מנדלבליט מכיר את גלי צה"ל היטב מתקופת כהונתו כפצ"ר. איזנקוט לא ויתר - וחזר ודרש להוציא התחנה מצה"ל.
שר הביטחון נענה והחליט לשמר את גלי צה"ל במשרד הביטחון. החלטה גרועה. אסור ששר בישראל, שמטבעו איש פוליטי, יופקד על תחנת שידור. גם אם יוצבו חומות סיניות כאלה בינו לבין השידור, עדיין האכסניה שנבחרה היא המקום הכי פחות מתאים לתחנה. מה יעשה השר ליברמן כאשר השר בנט יתקוף אותו על מעשיו או מחדליו? יעיר למפקד התחנה? ישלח את המנכ"ל שלו "לטפל" בו? סמכות אומרת אחריות. אם התחנה היא בסמכותו, ממילא הוא אחראי לה ולשידוריה. ההתערבות שלו בתחנה תבשר את סוף עצמאותה העיתונאית.
גלי צה"ל ניצבת עתה על פרשת דרכים. יהיה חבל מאד אם היא תיעלם מהנוף השידור שלנו, שהוא כל-כך חיוני לדמוקרטיה הישראלית. אבל תחנת שידור במשרד ממשלתי היא על פניו מעשה אנטי-דמוקרטי.
יש עתה שתי דרכים: האחת - היא לחפש לה אכסניה ציבורית חדשה, אולי בתאגיד השידור, אם כי ספק אם צריך עוד רשת ציבורית-ארצית. הדרך האחרת היא הפרטת התחנה וכינון רשת רדיו מסחרית-ארצית.
כשם שבתחילת שנות ה-90 נשבר המונופול של השידור הציבורי, והחלו תחנות טלוויזיה מסחריות לשדר - כך גם ניתן להוסיף עוד ממד אחד לשדה הרדיו, רשת רדיו ארצית מסחרית. מהלך כזה יהיה חייב לקחת בחשבון את תחנות הרדיו האזוריות, שמצבן הכלכלי בלאו הכי אינו מזהיר, ולסייע להן. הן חשובות וחיוניות.
66 שנה לאחר השידור הראשון, גלי צה"ל נמצאת בסכנה קיומית. אם לא תשכיל להתאים עצמה לעולם השידורי החדש, היא פשוט תדעך ותיעלם.
■ הכותב הוא חבר כנסת בסיעת המחנה הציוני, שימש כמפקד גלי צה"ל בין השנים 85-89 וכיהן כמנכ"ל הראשון של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.