נאמני מגה מגלמים את הג'ונגל בתחום חדלות הפירעון | פרשנות

1. הסאגה הבלתי נגמרת של שכר נאמני מגה מאפשרת לנו ללמוד היטב את כל החוליים של התהליכים המשפטיים בכלל, ואת התהליכים המשפטיים שקובעים את שכר הנאמנים-מפרקים בפרט. הנה כמה מהמסקנות: א. אפשר לכתוב הרבה שטויות במסמכים משפטיים, והשטויות הללו נכתבות על-ידי משרדי רואי-חשבון ומשרדי עורכי-דין "מכובדים". שטויות - זה במקרה הטוב; במקרה הרע מדובר פשוט בנתונים שמתקרבים לבלופים;

ב. שכר הנאמנים ממחיש היטב גם את תהליך המשפטיזציה - מאות עמודים של סיפורי אלף לילה ולילה של הנאמנים, חוות-דעת של כונסת הנכסים הרשמית, תגובות של צדדים שלישיים כמו בנק הפועלים, בקשות של השופט עצמו ועוד ועוד - והכול כדי לקבוע שכר(!). וקביעת השכר הזו נעשית במסגרת התקנות שמאפשרות מרווח גמישות ענק בשכר-טרחם של הנאמנים-מפרקים-כונסים, מרחב שמאפשר למעשה התמקחות כמו בשוק, גם אם היא נעשית בפלפולים משפטיים.

לפעמים נדמה, שהעבודה שמשקיעים נאמני מגה בהסברים לשכר-טרחתם כבר משתווה לעבודה שהם עשו במכירת מגה;

ג. העובדה ששכר-הטרחה של נאמני מגה התחיל בדרישה של כ-150 מיליון שקל, וייגמר בהרבה-הרבה פחות, רק מראה לנו עד כמה אפשר "לבשל" את המספרים. ואפשר ל"לבשל" אותם כי מקצוע החשבונאות מאפשר זאת, יחד עם תקנות השכר הגמישות בתהליכי חדלות-פירעון.

2. בואו נתחיל מהשטויות, ועוד בשטות עדכנית. בסוף-השבוע שעבר הגישו נאמני מגה, רו"ח גבי טרבלסי, עו"ד אהוד גינדס ועו"ד אמיר ברטוב, עוד דוח, והפעם בנוגע לבקשתם לשכר ביניים, בעקבות עוד דרישה של בית-המשפט. בדוח הם מפרטים את סכומי הנשייה וסכומי החלוקה נטו, ומתפארים שהחזירו "נטו ובמהירות" 670 מיליון שקל לנושים, וטופחים לעצמם על השכם - "תוצר של עבודה מקצועית, יסודית ויום-יומית, הצפת ערך המקורות לתשלום לנושים, וגיבוש מאסת החובות". או-קיי, זה היה צפוי. הרי איך אפשר לדרוש שכר-טרחה בשמיים אם לא להאדיר את עבודתך? וצריך להדגיש: סכומי הנשייה גם הם נתונים לסוג של "בישול", כפי שנראה בהמשך, והכול במסגרת החוק.

ועכשיו לשטויות: ראשית, הנאמנים מתפארים שהם ניצחו במגה על תוכנית מפנה (Turnaround) לאחר שקרסה עם חובות של מיליארדים. זו קביעה מופרכת - מגה לא הייתה עם חובות של "מיליארדים", אלא חובות של יותר ממיליארד שקל בודד (1.28 מיליארד ליתר דיוק - ויש גם דרך למדוד חובות, אבל בכל מקרה זה לא היה מיליארדים) . אז למה להגזים? זאת ועוד, ספק אם הנאמנים יכולים לקחת על עצמם את "המפנה" בפעילות מגה, משום שתוכנית מפנה נבחנת לטווח ארוך ולא בשיפורים קוסמטיים לטווח קצר;

שנית, הנאמנים מציינים ש-3,500 עובדים היו בסכנת פיטורים ממשית, ומוסיפים השוואה ברוח הימים האלה: שזה כפול ממספר המפוטרים בנגב-קרמיקה ביחד עם מספר המפוטרים בטבע. זו שוב השוואה מופרכת: מרבית עובדי מגה מעולם לא היו בסכנת פיטורים, משום שהעסק נמכר כעסק חי והיה ברור שרוב העובדים ימשיכו לעבוד ברשת, מה גם שאחד מהרוכשים הפוטנציאלים - רמי לוי - התחייב להמשיך ולהעסיק אותם. בטבע ובנגב-קרמיקה מדובר בסגירת מפעלים ובפיטורים בפועל, ולא "בסכנה", כפי שמתארים הנאמנים בטעות. אני מניח שהנאמנים רוצים לקחת על עצמם את ההישג, שהם הצילו את 3,500 עובדי הרשת, אבל זה פשוט מנותק מהמציאות ומכל היגיון.

שלישית, הנאמנים שוב מתפארים ב"הליך הבראה אמיתי של חברה תפעולית". שוב, זה רחוק מאוד מהמציאות. הנאמנים קיבלו את מגה לתקופה קצרה, במטרה למכור אותה הלאה (אגב, אם זו חברה תפעולית אז היא לא קרסה כהגדרתם) - והיו על מגה לא מעט קופצים. תהליך הבראה? אני מציע לשופט בתיק, אילן שילה, לקרוא בחודשים האחרונים בעיתונים על מצבה הנוכחי של מגה תחת שליטתה של יינות ביתן. הבראה, זה ממש לא הביטוי שמתאר את התיאורים הללו.

3. עכשיו נחזור לעמדת עו"ד סיגל יעקבי, כונסת הנכסים הרשמית, בנוגע לשכר-הטרחה, בתחילת נובמבר. שני דברים בולטים בה: האחד, הגילדה של עורכי-הדין, שדואגת להגן על העבודה של עצמה. עמדת הכונסת, שנכתבה על-ידי עו"ד אורי ולרשטיין, משבחת מאוד את עבודתם של הנאמנים וחוזרת על עמדתם (המופרכת), שהם הצליחו בניהול החברה ובייצובה, לרבות דאגה להמשך תעסוקת עובדיה.

עם המחמאות באה גם הביקורת, אבל בלשון מאוד עדינה, על דרישת שכר-הטרחה: "דרישה שנויה במחלוקת", "טענות שאינן מדויקות", "שינויי דרך טיעון", "הסטת הדיון". ובסיכום: "תוצאות השכר הן בלתי סבירות". כל הביטויים הללו הם דרך מאוד עדינה לומר, שהחישובים שהוגשו על-ידי הנאמנים לאורך כל התהליך המשפטי הם לא מדויקים, ואם לומר זאת בפשטות, אז המספרים, כצפוי, "בושלו".

ולמה יש למספרים נטייה "להתבשל"? ההסבר מאוד פשוט: תקנות השכר קובעות מספר מנגנונים שהמנגנון הנדיב שבהם מחשב את השכר בהתאם ל"שכר החלוקה". כלומר, שכר-טרחה מתוך סך כל הנשייה שחולק בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף. מדובר, ברמה התיאורטית, בדמי הצלחה: אם הכונסים מצליחים להחזיר כמה שיותר חובות לנושים, הם יזכו לכמה שיותר שכר-טרחה. השכר הזה נקבע במדרגות, ומי שמצליח להחזיר, למשל, 80% מהחובות לנושים, יקבל 11%-12% כשכר-טרחה. על-פי המנגנון הזה, לנאמנים יש עודף מוטיבציה להראות ששיעור ההחזר לנושים הוא גבוה מאוד, כך יקבלו שכר שמן, ואם מדובר בחובות של מאות-מיליונים לפחות (כמו במגה או בקלאבמרקט), השכר יכול להמריא לשמיים.

עודף המוטיבציה הזה קשור גם לסוג של "בישול" עם המספרים של היקף החובות ועם היקף הנשייה בפועל, כך שהתוצאה תיטיב עם הנאמנים (שוב, הכול על-פי החוק, כי הפרצות בחוק והמושגים של היקף חוב והיקף הנשייה הם די גמישים בעצמם). בעמדת הכונס מפורטים האחוזים והנוסחאות, והוא נתן שם שיעור במתמטיקה עם נוסחאות (ראו הצילום שצירפתי). וזו בעצם כל הבעיה: במקום להפעיל היגיון, מפעילים נוסחאות מורכבות, שניתן לשחק איתן - הרי תמיד זה תלוי אילו מספרים מציבים בנוסחאות.

4. הבעיה העיקרית בשכר-טרחת הנאמנים, בעיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בתיקים של חדלות-פירעון, היא הג'ונגל הפרוע בתחום, מרחב גדול מדי לקביעת שכר-הטרחה ומרחק גדול מדי למשחק עם המספרים, כי הרי גם היקף החוב וגם היקף הנשייה הוא עניין למניפולציות חשבונאיות. המרחב הזה מאפשר לנאמנים-מפרקים-כונסים לפוצץ דרישת שכר בשמיים לבית-המשפט, ולנהל על-בסיסה מין סוג של מו"מ, שהוא בעצם סוג של שוק עם השופט, עם התגובה הציבורית, ועם כונס הנכסים הרשמי. כפי שכתבתי בעבר, כל עוד החוק העקום שמאפשר את כל הסחר-מכר הזה לא יתוקן, התופעות הללו יחזרו בעתיד, כי זה טבע אדם. לדרוש כמה שיותר שכר.

ראשית, מנגנון השכר שמתבסס על היקף הנשייה, הוא מנגנון מעוות, כי הוא לא ממש מבטא את איכות הביצוע של הנאמנים, אלא בעיקר את איכות הנכס שנכנס לכינוס או לפירוק, וגם את מצב השוק שבו פועלת החברה שנכנסה להקפאת הליכים - וזה ממש לא תלוי באיכות עורכי-הדין ורואי-החשבון שמקבלים את תיק הפירוק לידיהם.

שנית, כפי שכתבתי פה בעבר, צריך לתקן את החוק כך שיקבע תקרה לשכר-הטרחה בתיקים של חדלות-פירעון, וגם יפקיע את האפשרות לסחר-מכר של הנאמנים מול השופטים. כלומר, מי שמעלה את דרישות השכר הם עורכי-הדין ורואי-החשבון בתיק, ואז מתחיל הפסטיבל הידוע שמנציח את המשפטיזציה, תגובות על תגובות וחוות-דעת על חוות-דעת - ולבסוף, פסיקה של בית-המשפט המתבססת על מסמכים משפטיים שמפוצצים בשטויות.

וזה אבסורד: הרי בית-המשפט הוא זה שלמעשה "שוכר" את שירותיהם של הנאמנים, והוא זה שצריך לקבוע את שכרם, אבל לא כפוסק סופי לדרישתם, אלא כפוסק ראשוני ואף בלבדי. הגיע העת לתיקון החוק, לביטול מנגנוני שכר-הטרחה על בסיס היקף החובות והיקף הנשייה, לקביעת תקרה לשכר-הטרחה, ולהפקעת המנדט של הנאמנים-מפרקים לדרוש את שכרם. כך זה יחסוך זמן וגם כסף.

אם שכר הבכירים במגזר הפיננסי הוגבל ל-2.5 מיליון שקל לשנה, אין שום סיבה לשלם לשלושה עורכי-דין יחד עשרות-מיליוני שקלים, אפילו אם זה כולל את עבודתם של המתמחים במשרדים (לרוב בשכר די עלוב), שעוזרים בניסוח המסמכים המיותרים לבית-המשפט.

eli@globes.co.il