געגוע לריכוזיות: למה בקרוב יהיו פה עוד קאר שולצים | פרשנות

ה-17 בדצמבר 2002, חמש עשרה שנים בדיוק לפני ההודעה הדרמטית של טבע על פיטורי ענק בחברה. מנכ"ל בנק הפועלים באותם ימים, אלי יונס, מכנס מסיבת עיתונאים ומודיע על פיטורי 900 עובדים - 10% מכוח האדם הקבוע בבנק. יונס דיבר על המיתון במשק ועל ההשפעה שלו על "תוצאות הבנק ולקוחותיו", אף שהרווחים באותה שנה עמדו על כמיליארד שקלים חדשים ומצוחצחים - לא פחות.

בזמן שיונס הציג פני פוקר שחיזקו את תדמית ה"קילר" שרכש לעצמו, בעלת השליטה שרי אריסון לא הצליחה להסתיר את הלחץ. זה קרה אחרי שההסתדרות יצאה באופן חסר תקדים נגד הסיכום בין ועד עובדי הבנק להנהלה (ועד שבראשו עמד רגע לפני הודעת הפיטורים אריק פינטו, היום מנכ"ל הבנק), ולאחר ששאר ועדי העובדים במערכת הבנקאית הובילו קמפיין מודעות שתקף את מה שכינו "תאוות בצע" של ראשי הבנק ובעליו.

שבוע לאחר ההכרזה של יונס כינסה אריסון מסיבת עיתונאים משלה ושברה שתיקה של חמש שנים בכל מה שקשור לענייני הבנק. "לא יעלה על הדעת שאני כבעלת שליטה אהיה למטרת השמצה בידי אנשים", היא אמרה. "נכון שהבנק הרוויח מיליארד שקל, אך זה לא אומר ששרי אריסון או שותפיה הרוויחו מיליארד שקל".

מסיבת העיתונאים הבהולה עליה ניצח היחצ"ן רני רהב (האיש שהביא לכם את מופע האימים "מרגרינה פקקטה" אחרי ההשקה של קופיקס), שיחקה בדיוק לידיים של ההסתדרות והעומד בראשה באותה עת, ח"כ עמיר פרץ. כלל ידוע שבמאבקים כאלה צריך לסמן אויב, והנה האויב התנדב לשים את עצמו בחזית ולשרטט סביבו עיגול אדום. הייתה זו יריית הפתיחה בקמפיין אגרסיבי נגד אריסון עצמה, שכלל מודעות בנוסח: "שרי אריסון צוחקת - 900 משפחות בוכות". אריסון איימה לתבוע 10 מיליון דולר מההסתדרות ודרשה מכלי התקשורת להסיר את המודעות (שאכן הוסרו), אבל זה רק תרם לתדמית של המיליארדרית הכוחנית והמנותקת.

בטח לא עזר גם הראיון המלוטף שהעניקה לה אילנה דיין כמה חודשים מאוחר יותר, כשהיא מצטלמת ביאכטה היוקרתית שלה ומשמיעה סיסמאות נבובות על "מהות החיים". מי לעזאזל רוצה לשמוע על מהות החיים מאישה שיושבת ביאכטה רגע אחרי ששלחה 900 עובדים הביתה.

כשהבעלות היא ישראלית, כשההגה נמצא בידי מנהלים ישראלים, הלחץ של המחאה הרבה יותר אפקטיבי. בדצמבר 2012, בדיוק לפני 5 שנים, נעמדו עובדי פלאפון מחובקים במעגל ושרו את "שלום עליכם" מול ביתו של המנכ"ל גיל שרון בצפון ת"א. היה זה יום שישי והעובדים ובני משפחותיהם החליטו לערוך קבלת שבת מטר וחצי מהווילה המפוארת שלו. הם לא הבינו את זה אז, אבל באותו רגע ממש הם כבר ניצחו. האיש שניסה לשבור את ההתאגדות שלהם בכוח הגיע שנה מאוחר יותר אל בית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב, טיפס אל "אולם ההנהגה" בקומה השביעית שמעוטר בסמלי הפטיש והצבע האדום, וחתם על הסכם קיבוצי על אפו ועל חמתו.

גם הבעלים, שאול אלוביץ', אז בשיא כוחו והרבה לפני החקירות של רשות ניירות ערך, לא עמד בלחץ. במשך ימים ארוכים עמדה משמרת של עובדי פלאפון מול ביתו בשכונת צהלה המפונפנת. כל יום, 6:30 בבוקר, עם קפה, פינג'ן, מגפון ועכברוש מתנפח בגובה שלוש קומות. שרון ואלוביץ' היו אמנם מנכ"ל ובעלים של חברות ענק, אבל אצלם בשכונה הם בסך הכול גיל ושאול. לגיל ולשאול יש ילדים, שכנים, יש את ההיא הרכלנית ואת ההוא שתמיד שואל שאלות. וכשמפגינים לך ליד הבית עם עכברוש מתנפח בגובה שלוש קומות, לשכנים שלך יש המון שאלות. מלא.

למנכ"ל החדש של טבע קאר שולץ אין שכנים. הוא מתגורר זמנית באחד המלונות הטובים בת"א, ואם מישהו ישאל אותו יותר מדי שאלות הוא יעשה את הפרצוף הזה שתיירים נוהגים לעשות כשמישהו מציק להם ליד המעלית ויפנה את הגב. גם רוב בעלי המניות בטבע לא ישראלים, מה שמסביר מדוע ההסתדרות סימנה כעת את הדירקטורים, ובראשם מנכ"לית בנק לאומי לשעבר גליה מאור.

הבעיה היא שאם עד היום הדירקטורים בטבע חיממו את הכיסאות, הרי שהיום הם כבר בדרגת אוויר. המקסימום שהם יכולים לעשות זה להתפטר (כמו שעשה יצחק פטרבורג רגע לפני ההודעה על הפיטורים) בניסיון נואש לחלץ את עצמם איכשהו מהמשבר הזה. ככה הם רצו את השולץ שלהם: קר, חדור מטרה, מנותק מרעשי הרקע. שולץ עבור הדירקטורים הישראלים הוא גוי של שבת, מישהו למכור לו את החמץ.

כל זה מוביל אותנו אל המילה הכל-כך אהובה שקצת נשכחה לאחרונה (כמעט קשה להאמין): "הריכוזיות". כן, ריכוזיות במשק זה לא הדבר הכי נעים, היא מייצרת יותר מדי כוח בידי מעטים, היא פוגעת בתחרות, היא מביאה לעודף עסקאות בעלי עניין והיא בעיקר הופכת קומץ בעלי הון ומנהלים ל"מועדון" שבו האחד שומר לשני, השלישי מסדר לרביעי - רוב הזמן על חשבונכם.

ובכל זאת, למועדון הזה שכבר הולך ומתפורר היו גם כמה היבטים חיוביים. כשאתה חי במועדון אתה חשוף לביקורת של אנשי המועדון, איכפת לך מה אומרים בפנים ומה חושבים בחוץ. מה כותבים בעיתון, מה לא כותבים בעיתון, למה בחרו דווקא בתמונה הזו ואיך זה שלא מפרגנים אף פעם. במועדון יש ערב גאלה בתל השומר, תערוכה לכבוד ילדים מיוחדים במוזיאון ת"א, ארוחת צהריים עם חיילים בודדים ובראנץ' עם סטודנטים מצטיינים.

המאבק בריכוזיות, שיש בו כאמור מידה רבה של היגיון כל זמן שלא מעלים אותו לדרגת קדושה, הביא לנוף הכלכלי של ישראל לא מעט קאר שולצים. המיליארדר היהודי-בריטי לן בלווטניק, למשל, הוא דוגמה לא רעה. בלווטניק, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שנחשב לאוהד של המאבק בריכוזיות (יש מי שסבור שזו בעיקר הוקרת תודה לתורמיו מעבר לים) רכש את כלל תעשיות מידי אי.די.בי של נוחי דנקנר. ביום שבו עובדי מפעל נייר חדרה עשו שרירים והתנגדו לתוכנית שכללה הפחתת שכר וכינון מעמד חדש של דור ב', הורה בלווטניק להשבית את המפעל ואיים לסגור אותו כליל.

ההשבתה של ההנהלה, צעד נדיר לכל הדעות, נמשכה מעל ל-10 ימים, כשלעובדים ולהסתדרות לא הייתה כתובת להפגין מולה - לפחות לא בישראל. במילים אחרות: לפעמים טוב טייקון קרוב ממיליארדר רחוק.

נפנוף מעוות במודל הנורדי

"צריך להגן על העובדים ולא על מקומות העבודה, להציל את המלח ולא את הספינה", מפמפמים כמה מהפרשנים הכלכליים בכל פעם שמתנהל מאבק נגד סגירה של מפעל. זו סיסמה יפה, אפילו נכונה וצודקת במהותה, אלא שמשום מה היא מופנית כלפי הוועדים וההסתדרות במקום לעברה של המדינה.

אותם פרשנים מנפנפים במודל הנורדי, בעיקר זה השוודי, אלא שהמודל הנהדר הזה תלוי קודם כול בתפקידה של הממשלה וברוחבה של רשת הביטחון שהיא פורסת. ישראל ממוקמת בתחתית הטבלה בכל מה שקשור לאורך תקופת הזכאות לדמי אבטלה. למעשה, היא שנייה מהסוף אחרי בריטניה, שעדיין מיישמת את המדיניות התאצ'ריסטית שהפוכה מזו של המדינות הנורדיות הדוגלות בסוציאל-דמוקרטיה.

עד שהמדינה תפנים את חשיבות הרשת הזו, תממן או לפחות תעודד הכשרות מקצועיות לא רק בשלב סגירת המפעלים אלא לאורך חייו המקצועיים של עובד, צריך להילחם גם על העובדים וגם על מקומות העבודה - גם על המלח וגם על הספינה. חזק חזק, בכל הכוח.