בנק ישראל הוא הבנק של כולנו, והוא אמור לדאוג לנו - אזרחי המדינה. המטרות שלו הן לשמור על יציבות המחירים, לספק יעד לתחזית מדד המחירים, לתמוך ביציבות הפיננסית של המשק ולתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה. לא המצאתי את זה, רק סיכמתי את מה שכתוב באתר של הבנק, וגם אם פספסתי איזו מטרה, העיקר נותר שבנק ישראל אמור לספק יציבות - יציבות מחירים ויציבות פיננסית.
מאות רבות של עובדים בבנק ישראל מנסים ליישם את המטרות הללו הלכה למעשה. הם מקבלים על זה הרבה כסף (עובדי בנק ישראל הם מהיקרים במגזר הציבורי), אבל לא בטוח שהם ממש מצליחים. הנה כישלון "קטן" לדוגמה - הבנק נכשל בשנים האחרונות במתן תחזית למדד המחירים לצרכן; היעד שלו הוא לאינפלציה הוא בין 1%-3%, אלא ששנה אחרי שנה מסתבר שהיעד רחוק ממה שקורה בפועל. תדמיינו מנכ"ל שנותן תחזית ומפספס אותה שנה אחרי שנה - הוא היה נשאר מנכ"ל? כנראה שלא.
יעד מדד המחירים לצרכן - בדיחה טובה
אחלה עבודה יש לאנשים בבנק שאחראים על קביעת היעד - הם כנראה קצת בודקים, חוקרים, מריצים רגרסיות, ובסוף לא משנים כלום, ולא משנה מה קורה מסביב. וברצינות, למה לא משנים? אולי מכיוון שאף אחד כבר לא לוקח את התחזית של בנק ישראל ברצינות, גם לא הבנק עצמו; ואולי כי יעד זה יעד לטווח ארוך, אז שטויות אם פספסנו כמה שנים טובות, צריך להסתכל על הטווח הארוך יותר. אז מה אם גב' כהן מחדרה דווקא מאמינה ליעד בנק ישראל, ולפי התחזית שלו היא בחרה את מסלול המשכנתא. אז מה אם מר כהן מגבעתיים השקיע באג"ח צמודות מדד כי הוא מאמין לבנק ישראל. טועים, קורה.
ומה לגבי המטרה של יציבות מחירים: נראה שהבנק מצליח במטרה הזו, אחרי הכול המחירים - כך מספר לנו מדד המחירים לצרכן מדי חודש - לא ממש זזים בשנים האחרונות. רק שיש בעיה אחת: העם אומר ההיפך - העם אומר שיוקר המחיה עולה ועולה, ושקשה יותר ויותר לסגור את החודש. אז איך זה מסתדר? יש כמה הסברים, אחד מהם הוא פיצול אישיות - אנחנו (העם) יושבים בבתי קפה, מבזבזים כסף, נוסעים לחו"ל, רוכשים רכב, קופצים כל יומיים למסעדה, בקיצור חיים את החיים הטובים, אבל לצד זה אנחנו מתלוננים, קשה לנו עם יוקר המחיה, החיים כאן קשים וכן הלאה והלאה.
ואם זה המצב, אז כנראה שאין מקום לטענות נגד בנק ישראל - המחירים יציבים, זה אנחנו שפשוט שורפים כסף ונמצאים באוברדרפט תמידי.
יוקר הדיור לא מתבטא במדד המחירים
ויש הסבר נוסף, שנמצא עמוק עמוק בתוך טבלאות מדדי המחירים. הידעתם שמדד מחירי הדירות אינו חלק מהרכב מדד המחירים לצרכן? יש בזה היגיון מסוים - מדד המחירים לצרכן מודד סל של מוצרים מתקופה לתקופה, אבל הוא לא מודד ערך של נכסים, הוא לא אמור לבטא את נכסי הנדל"ן והשינויים בהם. כן, יש בו את עלות החזקת הדירה השוטפת והשינוי בה על פני התקופה, אבל לא את השינוי במדד מחירי הדירות.
המשמעות היא שבעוד שמחירי הדירות זינקו פי 2 בפחות משבע שנים, אין לזה זכר במדד המחירים לצרכן. אבל יש לכך השפעה פסיכולוגית גדולה - אנשים מרגישים שהחלום מתרחק מהם, שהסיכוי לקנות דירה פוחת, וההרגשה הזו מתדלקת את התחושה שיוקר המחירים עולה.
כך או אחרת, במטרה הזו בנק ישראל לא נכשל (לפחות על פי המדידה הקיימת - דרך מדד המחירים לצרכן). אלא שהסיפור הגדול לא נמצא במטרות המוצהרות, אלא במטרות הכביכול עקיפות. לא כתוב בשום מקום שאחת המטרות של בנק ישראל היא לקנות דולרים, וגם לא כתוב בשום מקום שהבנק צריך להשקיע כספים בניירות ערך. לא כתוב, כי אלו פשוט לא המטרות של הבנק, אבל רכישות של דולרים הפכו להיות פעילות מרכזית, מאוד מרכזית, של הבנק.
למה בנק ישראל בכלל רוכש דולרים? התפקיד של הבנק, בין היתר, הוא לשמור על היציבות הפיננסית, וזה מתבטא בשמירה על יחסי מטבעות סבירים (בהינתן הריביות), ובמילים פשוטות - בנק ישראל אמור לדאוג ליציבות המשק גם דרך שוק המט"ח. בשנים האחרונות השקל שלנו הולך ומתחזק מול הדולר (והוא המטבע הכי חזק בעולם) בצורה מאוד משמעותית. זה פוגע ביצואנים, פגיעה שהיא במקרים רבים אנושה. אז בנק ישראל החליט שהוא קונה דולרים, וכך בעצם מונע (לגישתו) את התחזקות השקל - הבנק מזרים ביקושים לשוק המט"ח (לדולרים), מגביר את הביקוש לדולר, ומנסה כך להעלות את מחירו (ומחליש את השקל).
אז עם הכוונה המקורית אי אפשר להתווכח - היא טובה ונכונה. אבל עם הביצוע של הבנק אפשר. ההתנהלות של בנק ישראל ב-10 השנים האחרונות בשוק המט"ח היא לטעמי בדיחה. הספקולנטים והסוחרים חוגגים על הגב של בנק ישראל. הבנק קונה דולרים, חושב שהוא השפיע על שער הדולר, ואחרי כמה ימים המחיר חוזר לנקודת ההתחלה (לפני ניסיון הוויסות של הבנק), וכך זה קרה עשרות פעמים, אם לא יותר, בתקופה הזו (אולי אפילו מאות פעמים). הסיבה לכך היא פערי ריביות שעדיין מספקים יתרון לריבית כאן (השקלית), דבר שגורם למכירה של הדולר, רכישת שקלים והשקעתם בריבית שקלית.
אני לא כלכלן גדול (למרות התואר השני), אבל אני יודע שהכול זה עניין של ציפיות - האם בנק ישראל לא יכול במקום הרכישות בפועל לשדר לשוק, בתחכום ואפילו במניפולציות, שהוא לא ייתן לדולר ליפול? האם האוצר יחד עם הבנק לא היו יכולים לעשות משהו קצת יותר חכם מאשר לקנות דולרים בהיקף של מעל 120 מיליארד? לפני עשור, אגב, זה היה סביב ה-20 מיליארד דולר, אבל מר פישר וגברת פלוג (נגידי הבנק האחרונים) התאהבו בשיטה ורכשו דולרים ב-100 מיליארד דולר.
קטסטרופה בדוח הכספי של בנק ישראל
רכישה של 100 מיליארד דולר לא עזרה למנוע את נפילת הדולר בשנים האחרונות (ראו גרף בסוף הכתבה), וממש לא בטוח שהיא הועילה במשהו. לא בהכרח יש קשר בין השער למחזור ולרכישות המטבע; שער הדולר יכול להיות ביום מסוים ללא שינוי במחזור של 1 מיליארד דולר, ולמחרת לרדת ב-0.5% במחזור של 80 מיליון דולר. זה שוק מורכב, פועלים בו שחקנים מתוחכמים לצד ספקולנטים, והיכולת של בנק ישראל לקבוע את המחיר שקולה לזריקת כסף לפח. תדמיינו למשל שמדינת ישראל מחליטה לשמור על מחיר מניית טבע כי זה חשוב למשק שטבע לא תיפול - המשקיעים ימכרו למדינה הפראיירית מניות במחיר גבוה, ולבסוף כשהמדינה תגיע לתקציב הרכישה, המחיר יירד לערכו הטבעי.
אז יש ויכוח אם בכלל השיטה הזו נכונה, אבל זה לא רק העניין המהותי, העניין הגדול כאן הוא הכמות - היקף הרכישות. מילא לקנות דולרים כדי לנסות לחזק את השקל, אבל אתם רואים שזה לא עובד, למה להמשיך?
כנראה שהסיבה מאוד ארצית - אין לבנק ישראל כלים אחרים (או שהוא חושב שאין לו) ואין לסמכויות הכלכליות במדינה (האוצר ובנק ישראל) טריק אחר, וכל זה כשברקע יש תמיכה ציבורית כמעט מקיר לקיר בתוכנית רכישת הדולרים; זה הרי טוב למשק, טוב ליצואנים, טוב לציבור. אבל אני לא בטוח בכך. והדוחות הכספיים של בנק ישראל מספרים על הפסדי עתק שמישהו בסוף צריך לשלם אותם - אנחנו.
ההרפתקה של בנק ישראל בעשר שנים האחרונות עולה הרבה מאוד כסף - לבנק יש גירעון בהון של 61 מיליארד שקל נכון לסוף 2016 (על פי הדוח האחרון שפרסם הבנק), ובחישוב גס הגירעון זינק לאזור ה-100 מיליארד שקל ב-2017 (הדולר צנח קרוב ל-10% - הפסד של כ-35-40 מיליארד שקל לבנק ישראל).
קשה להאמין - הרפתקה בעלות של 100 מיליארד שקל (וייתכן מאוד שהיא לא באמת עזרה). ורק כדי לקבל פרופורציות - השנה חגגה המדינה תקבול של 4 מיליארד שקל מהאקזיט הכי גדול שהיה כאן - מכירת מובילאיי לאינטל. הסכום הזה, שמבטא את תשלום המס על רווחי ההון בעסקה, היה בכותרות חודשים רבים והוא אחד מהמנועים מאחורי הקלות המס של האוצר ("נטו משפחה" ועוד). ה-4 מיליארד האלו 'נמכרו' לציבור כהישג ענק, עוד ביטוי לחוזקה של הכלכלה שלנו, והשר כחלון גם ניסה לעשות מזה עוד רווח פוליטי, אבל בחצר האחורית שלו יש השנה הפסד של 35-40 מיליארד שקל. ואת זה אי אפשר למכור לציבור כהישג, אז מטאטאים את זה מתחת לשטיח.
האמת היא שההפסד והגירעון גדולים עוד יותר: 100 מיליארד שקל של הפסדים (שהתעצמו בשנים האחרונות) לא מבטאים את ההפסד הריאלי, את החלופה לכסף. אם במקום להשקיע בדולר הבנק היה מייצר תשואה מאוד סולידית על הכסף (פיקדונות), הוא היה מרוויח כמה עשרות בודדות של מיליארדים. כלומר, ההפסד הריאלי הוא אולי 120 מיליארד שקל, ואפילו יותר. חכו לחשבון!
■ הכותב הוא מרצה לחשבונאות, ניתוח דוחות כספיים והערכות שווי, ויועץ בתחומים אלו. בכל מקרה, אין לראות בכתבות אלה משום עצה ו/או המלצה לרכישה או למכירה של ני"ע. כל הפועל בהסתמך על המאמר ו/או על תוכנו, אחראי באופן בלעדי לכל נזק ו/או הפסד שייגרם לו.