הדמוקרטיה נאבקת על קיומה

זירת המאבק בין שרת המשפטים איילת שקד לבית המשפט העליון הפכה לאגרסיבית יותר מאז מינויה של השופטת אסתר חיות לנשיאה. העוצמה שאותה משדרת הנשיאה החדשה, הישירות הרטורית שלה, יחד עם עוצמתה וישירותה גם של שרת המשפטים, הן הרקע למה שצפוי להיות אחד הקרבות המרתקים בהיסטוריה של הרטוריקה הפוליטית הישראלית.

בעולם המשפט החוקתי, אחת הזירות שבהן מתנהל הוויכוח, יש יתרון למי שעמדתו נטועה בשיטה, כפי שכוננו אותה האבות המייסדים. הרוויזיוניסט, זה שרוצה לשנות את כללי המשחק, מצוי בעמדת נחיתות.

על פניה, הצעת "חוק יסוד: החקיקה" שהציגה שרת המשפטים, היא שינוי כללי המשחק. ההצעה מציבה משוואה חדשה במערכת היחסים של הרשות השופטת עם הרשות המבצעת (הממשלה) וזו המחוקקת (הכנסת). ההצעה אמנם מעגנת לראשונה, פורמלית, את הכוח שלקח לעצמו בית המשפט העליון לבטל חוקים ולהתערב במדיניות הממשלה, אך למעשה מציבה לו גבולות.

השרה שקד אימצה רטוריקה שנועדה למצב אותה כמי שדרכה נטועה בבסיס השיטה, כפי שעוצבה על-ידי האבות המייסדים; והיא עושה זאת באמצעות שתי טענות: הראשונה, כי הצעת החוק לא משנה את חוקי המשחק, אלא להיפך - משיבה על כנם את חוקי המשחק הישנים, שלפני עידן המהפכה החוקתית; והשנייה, שימור הדמוקרטיה המהותית, להבדיל מהדמוקרטיה ה"קליפתית" שנותרה לאחר מהפכה זו.

"הדמוקרטיה הישראלית בורחת מהעם", אמרה לאחרונה שקד בנאום תקיף מול נשיאי בית המשפט העליון בעבר ובהווה. "הדבר נובע מפחד עמוק וקמאי מהעם ומריחוקן של חלק מהאליטות הישנות ממציאות החיים". ושקד הוסיפה: "הדמוס הפך לדמון והעם הפך לסכנה. חוקיו של העם, כפי שאלה מחוקקים באמצעות נבחריו, מצוירים לא פעם כמי שעשויים להמיט על כולנו אסון נורא"..

אז מי הרוויזיוניסט שמחזיק בתיאוריה פוליטית "חדשה", ומי ממשיך הדרך?

דמוקרטיות תמיד נאבקות בעצמן: שלטון העם תמיד מפחד מהעם. הדמוקרטיה האתונאית המוגבלת, אם כל הדמוקרטיות, נשלטה על-ידי קומץ גברים פריבילגים. למרות, ובגלל, שאזרחיה היו חברים באסיפת העם, כמעט בכל תקופה נערכו בה רפורמות, שכל מטרתן הייתה למנוע מהדמוקרטיה להפוך לאוכלוקרטיה, שלטון ההמון, או עריצות הרוב.

דמוקרטיות עסוקות תמיד בניסיון להגן על עצמן, ולא מעט מפני עצמן. העם תמיד נתפס על-ידי האליטות כמונע על-ידי דחפים ורגשות, ולא על-ידי היגיון.

מגננת האליטות עלולה להיות להן לרועץ. הסתגרות, התקפדות והתנתקות מהלכי הרוח של הציבור, טומנות בחובן התנגשות במעלה הדרך בין תפיסת העולם של הרוב לערכי המיעוט, כפי שהם באים לידי ביטוי בכמה מהחלטות בית המשפט.

לדוגמה, התערבות בג"ץ בנושא השבת גופות המחבלים. כל שר משפטים חייב לזכור שביקורת שיפוטית היא הכרח דמוקרטי, כפי שמבין זאת כל מי שאינו בשלטון ברגע נתון. בית המשפט חייב לזכור שבתוך עמו הוא יושב, ושאת השמירה על ערכי המיעוט צריך לייחד למקרי הקיצון המחייבים זאת.

עכשיו מהדהדים תופי המלחמה יותר מאשר תבונת הריאל-פוליטיק. האם הנשיאה חיות והשרה שקד, בעוצמה הנושבת מכל אחת מהן, יידעו לשמר הן את הדמוקרטיה והן את שלטון החוק? ימים יגידו.

■ הכותבת היא שותפה במשרד תדמור יובל לוי.