לידיעת הנוסעים לעוטף עזה: אל תיסעו בכביש 34. קחו את כביש 232. זו אולי נסיעה ארוכה קצת יותר בכביש הידוע כמסוכן קצת יותר - אבל איזה נוף. הכול נקי וירוק ובוהק וזורם. סעו דרך שדות החיטה הצומחת באזור חלץ, פתחו את החלון או שתעצרו את האוטו ותצאו קצת החוצה. אפשר להסתכל מאופק עד אופק ולא לראות עיר, אפשר לנשום עמוק. זה בדיוק הזמן הזה בשנה שאפשר. וכמו שאומר השיר: אם אתם נוסעים לעוטף עזה, אל תשכחו לשים פרח בשיער. נורא יפה שם עכשיו.
זו הפעם המי יודע כמה שלי בעוטף עזה, ואני חושב שאף פעם לא ראיתי את האנשים פה ככה רגועים ובטוחים בעצמם. באנו בעקבות הדיבורים על התחממות נוספת בגזרה. בפעם האחרונה היינו פה בספטמבר, עם התחלת העבודות על מכשול המנהרות. היה די ברור לכולם שזה לא יכול לעבור בשקט - וכולם פחות או יותר צדקו. קצת לפני שימלאו שלוש שנים וחצי לשקט היחסי שבא אחרי צוק איתן, וטפטופי הירי מעזה חזרו לחיינו. בינתיים ממש בקטנה, אבל זה הרי תמיד מתחיל בקטנה, לא?
אולי, אבל להבדיל מביקורי העבר, הפעם זה אחרת. דברים השתנו פה. שלוש שנות שקט יחסי עשו את שלהן, המכשול נתן תשובה לפחד הקמאי ממנהרות, כיפת ברזל החלה לתת מענה גם ביישובים הקדמיים של העוטף, הוארך גם זמן ההתרעה לפני נפילה, וממשלת ישראל, באופן מפתיע למדי, ביצעה את (רוב) החלטת ממשלה מס' 2017 שהתקבלה מיד אחרי צוק איתן וכללה שורה ארוכה-ארוכה של הטבות ותוכניות ותמריצים ותקציבים ואמצעים ומיגונים. המדינה שפכה מיליארדים, נתנה גב, והתוצאה: האזור בשיגעון והתושבים באופוריה.
שדרות הפכה לעיר שכיף להסתובב בה. מאז צוק איתן בחרו למעלה מאלפיים איש לעבור לגור בה. זו אותה שדרות, אבל אחרת. אתה ממש מרגיש אותה פועמת, בוקעת מתוך איזה שריון של פחד ודעות קדומות שהיו לה על עצמה. העיר עוברת מתיחת פנים רצינית. חמש שכונות מגורים חדשות נבנות בה במקביל - אין כמו מנופים להרים את מצב הרוח - ושלוש נוספות כבר בשלבי תכנון, אחרי שלפני כשבועיים אושר הסכם גג מול משרדי הבינוי והשיכון והאוצר, שצפוי להכפיל את כמות התושבים בעיר תוך כמה שנים. בינתיים, נראה שהם נוהרים. כך, אגב, בכל הקיבוצים והמושבים בסביבה. כולם בתנופת בנייה. לכו תמצאו דירה להשכיר.
אנשים מחייכים אלינו לאן שאנחנו לא הולכים, וכשאנחנו מחפשים אצלם את הפחד שאנחנו מכירים מביקורים קודמים, הם מבהירים שהוא לא גר כאן יותר. ויש אופציות של ממש להתלבט ביניהן כשרוצים לאכול צהריים וכמו בכל עיר נורמלית, אנשים מתווכחים איפה השווארמה הכי טובה. על מנת לא לקלקל למתחרים, אציין רק שהשתכנעתי מהטוען לטובת "אצל איתן" שליד השוק - ואכן, שווארמה מארץ השווארמות. אף שהשדרותי החדש ידאג לציין בפני האורח שיש גם סושי. הפער בין שדרות לעזה תמיד היה עצום, אבל עכשיו הוא פשוט לא יאומן. בצד השני של הגבול עוד רגע אסון הומניטרי, ובצד שלנו פתחו פארק ילדים ענק עם מזרקות.
לפני שבוע וחצי נחנך בשדרות, ברוב עם ובנוכחות השרה מירי רגב, האצטדיון העירוני החדש של שדרות בהשקעה של כ-14 מיליון שקלים. אומרים שזה האצטדיון הממוגן הראשון בעולם. הוא נחנך במשחק ראווה של מכבי עירוני שדרות, ששורפת את מרכז טבלת ליגה ב' דרום ב', מול האלופה הפועל באר שבע - ממש דרבי דרומי. המקומיים הנלהבים אומנם הובילו 2:0, אבל אז הבאר שבעים התעוררו והמשחק הסתיים בתוצאה של 2:4 לאלופה.
אנחנו נוסעים לראות, חונים מאחורי אשכול של גני ילדים וחינוך יסודי ונכנסים לאצטדיון היפה והריק. החניון עדיין הולך ונבנה, והדשא של השכנים של עזה בהחלט ירוק יותר. באצטדיון הריק אני פוגש את חיים אביטן, מנהל מחלקת הספורט בעירייה והאחראי על המקום, ואת עוזרו ישראל בטיטו. הם עוברים, בוחנים כיסא אחרי כיסא. "אנחנו מריצים פה בדיקת מערכות", אומר אביטן, "האצטדיון ייפתח תוך שבועיים". הוא גאה באצטדיון כאילו היה בנו. בכלל, אביטן לוקל-פטריוט שאין דברים כאלה. הוא ובטיטו החביב לוקחים אותנו לסיבוב דאווין - 37 מצלמות, משטח הדשא ("ברק בכר, מאמן באר שבע, אמר לנו שזה משטח מצוין"), שני המזנונים שטרם נפתחו, חדרי ההלבשה והמקלחות - "בליגת העל אין מקלחות כאלה! אפילו מים חמים יש פה".
אנחנו עוברים חדר אחרי חדר. "אתה לא מבין מה זה בשבילנו, האצטדיון הזה", הם מדביקים אותנו בהתלהבות. "הכול פה מתוכנן לצבע אדום - יש אפילו שערים מיוחדים בדשא שמיועדים לשחקנים במקרה של אזעקה באמצע משחק".
מה זה הדיבור על עוד התחממות מול עזה, אני שואל. "אנחנו לא מתרגשים", אומר אביטן, "קטן עלינו". "אנחנו חיים את החיים", אומר בטיטו, "עזה? זה מה שאכפת לך?". "סתכל", מחווה אביטן בידו על עיר הולדתו, הוא בן 57, נקרא על שם דודו ז"ל שנרצח פה בעיר על-ידי הפדאיון. "סתכל איזה יופי. תראה מה קורה מסביב. יש פה אמירה - אנשים חיים, מבלים, עובדים, לא חושבים אם יהיה קסאם או לא יהיה קסאם. לא פוחדים מכלום".
עוד נחזור לשדרות, אבל קודם אנחנו עוברים את הכביש ופוגשים את אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב, שבדיוק אוכל ארוחת צהריים במשרד. 15 שנה שהוא עומד בראש המועצה, לאחרונה הודיע שיפרוש ולא יתמודד בבחירות שייערכו בסוף השנה. אני מנסה להבין איתו את סוד השלווה הזו בעוטף.
"ודאי שיש פה רעד מסוים בכנף של היציבות שנהנינו ממנה שלוש שנים ברציפות, אבל עוד לפני שהירי הזה התחיל", אומר שוסטר, "התושבים פה ראו שמשקיעים מיליארדי שקלים בהגנה עלינו. אנשים פה מרגישים שדואגים להם. כמי שמעולם לא הצביע לממשלה הנוכחית, אני אומר שביחס אלינו היא פועלת באופן טוב. העזרה הזו שמגיעה, מאפשרת לכוחות הפנימיים להביא לצמיחה דמוגרפית וכלכלית - למרות שיש קיימות לסכסוך הזה ונראה שהוא לא הולך לשום מקום. הסיוע לנו הוא משמעותי וזה חשוב. גם בהתייחסות הביטחונית לרצועת עזה המדינה פועלת נכון, ההתנהלות היא להרגיע - באופן עקבי. יש נטייה להכיל, לייצר שקט. זו המשימה האסטרטגית, להכיל את ההסלמה בין התפרצות להתפרצות".
"עוד נושא שקשור בהתנהלות נכונה של הממשלות לדורותיהן, זו ההבנה שלמרות שאין פה עניין או איום אסטרטגי - חדירה פה, רקטה שם - הרי שאם רוצים לייצר מצב שבעוטף עזה אנשים יחיו חיים שלמים, אז מעת לעת יש משהו שצריך לעשות. המשהו הזה נקבע לא על-ידי הקבינט ולא מועצה לביטחון לאומי וכל זה, אלא על-ידי האנשים פה".
תסביר לי.
"אנחנו מציבים את התנאים שלנו. אתן לך דוגמה: מיגון של מוסדות חינוך. לפני 12 שנה זה היה התנאי שלנו. עוד לא היו מיגונים בבתים. אז דרשנו מיגון של החינוך, קודם גנים ואז יסודי ותיכון. המדינה לא רצתה למגן את הכול, אז הוגשו עתירות ואנשים פה נלחמו - וקיבלו. ואז אותו דבר במיגון בתי התושבים - פרויקט של מיליארדים. אתה יכול לומר שעם הכסף הזה יכלו להציל הרבה יותר אנשים - בכבישים, בבתי החולים, שורדי שואה וכו', אבל החליטו שרוצים לשים את הכסף פה, למרות שאין הרבה שמתים, כי להתרופפות או חלילה לקריסה של יכולת החיים פה תהיה השפעה קטסטרופלית על המורל במדינה.
"אותו דבר גם לגבי כיפת ברזל והמנהרות. כל המהלכים ההגנתיים האלה לא באו מבית המדרש של מערכת הביטחון - זו חשבה שיש לה דרכים טובות יותר להגן על האזרחים. אבל האזרחים קבעו. המנהרות יצרו בעתה לא רציונלית - זו הרי לא סכנה קיומית, אבל הבעתה לא הייתה מותאמת למציאות. כל הסיפור של מנהרות מתחת לחדרי האוכל - יש פה פחד קמאי עמוק. זה לא פחד מכיתת אויב, הרי יש לנו גדוד שישמיד כיתה כזו, אבל כשאיום תופס כזה משקל, צריך לעשות משהו, וטוב שעושים".
אתה נשמע ליכודניק של ממש.
"יש לי השגות לגבי אוזלת היד והנרפות האיומה בכל מה שקשור בתשתיות בעזה. בעצם, זו לא אוזלת יד - זו מדיניות. אלמלא לחצים בינלאומיים חזקים, היינו ממשיכים בניסיון להצמיא, להרעיב, להסריח ולהקפיא בחורף את תושבי הרצועה. וזה מה שאנחנו עושים. הרי יש להם גופות של חיילים וישראלים שנמצאים שם. השאלה מהם האופנים הלגיטימיים להשיג את המטרות שלנו ומה מותר לנו לעשות. עברנו מזמן את גבול הטעם הטוב וזה לא לגיטימי.
"השאלה היא מה אנחנו אומרים ומה אנחנו עושים. אני לא אומר להוציא כסף ישראלי כדי לתת חשמל לעזה, אבל חשוב לי לשמוע את ראש הממשלה אומר שכואב לו, שקשה לו, שהוא חומל על מיליוני אזרחים. שיגיד שצר לנו שהשכנים שלנו לא יכולים להתאחד כדי לשקם את עזה. למה לא לדבר ככה? זה דיבור של יהודי, דיבור - אפילו בצביעות מתבקשת - כדי לשקם את מעמדנו בין האומות. למה לא?".
שוסטר מספר שגם הקיבוצים במהלך תכנון ענק עם משרד השיכון להגיע ל-500 בתי אב בכל קיבוץ. זה המון.
אנשים השתנו פה קצת, לא?
"הרבה מהתושבים, באופן מסורתי כשהם רואים תקשורת, הם נותנים לה את מה שהיא רוצה לשמוע. את מה שמצופה מהם. ואז מה קורה, שבתל-אביב ובניו-יורק מסתכלים עלינו דרך הקשית של הקסאמים והאיום בלבד. אבל מי שחי פה יודע שהחיים שלו פה הם פרומיל של רקטות ואיומים ומנהרות, והשאר חיים רגילים. תראה את הקיבוצים - איזה תהליך מטורף של שינוי הם עברו פה, ומה הטריד אותם? סוגיות כלכליות וחברתיות וכדומה. הכול מתרחש בלי קשר למצב הביטחוני. זה כאילו שהצלחנו ליצור פה אדם חדש מסוג הומו-עוטף-עזוס".
לגמרי.
"אנשים עוברים פה קשיים. רואים שהשד קשה, אבל לא בלתי נסבל. אתה רואה אנשים שבונים בכפר עזה בתים חדשים מול שג'עייה. זו לא התרסה, זה פשוט נראה להם הגיוני. שהם פה וככה זה. זה לא תמיד היה ככה. פעם שידרו פה - בטח כלפי פנים, אל הצעירים: חבר'ה, לכו, אין מה לעשות כאן. אבל הקיבוצים הצליחו לשקם את עצמם כלכלית ואנשים התחילו לחזור".
ועם כל זה, מה שקורה עכשיו לא נראה לך כמו עוד סיבוב במערכה אינסופית, שרק התנאים משתנים? היום מנהרות, אתמול טילים, שלשום רקטות, לפני זה מסתננים ופדאיון. רק שמות האיומים והמבצעים משתנים.
"לצערי, זה נכון. אבל כל עוד יהיו בצד השני שני מיליון אנשים שאין להם תנאי חיים מתאימים, לא יכולים לזוז, לאכול, לשתות או לנשום - זה לא ייפתר. לא יכול להיות. אני לא אומר שהכול עלינו. ברור שחמאס קיצוני והכול ולא מכירים בזכותנו לחיות כאן, וגם אנחנו לא הולכים לשום מקום. אני לא יודע מה ההשפעה של כל זה עלינו לטווח ארוך, אבל עם הטווח הקצר והבינוני אנחנו יודעים לחיות.
"אתם לך עוד דוגמה: כשהבן שלי, יובל, היה בכיתה ב' ואחיו היה בגן, הלכו שניהם - אוהדי הפועל ת"א שרופים - והתווכחו על ההרכב. פתאום צבע אדום. הם נשכבים על האדמה, ידיים על העורף וממשיכים להתווכח. אחרי 40 שניות קמים וממשיכים להתווכח. תחשוב על זה. איזה כוח חיות, איזו יכולת להתרגל. מצד שני, זה מכמיר לב, שאנחנו מאפשרים לילדים שלנו לחיות ככה ומה זה עושה להם. זה מה שמעניין אותי, השינויים ארוכי הטווח - למה זה הופך אותנו?".
ואם אתה שואל את השאלה הזאת על תושבי העוטף, אתה לא יכול שלא לשאול אותה על תושבי עזה העטופה. הם סובלים הרבה יותר מכל תושב שדרות ומכל קיבוצניק.
"אין ספק בכלל. בצוק איתן נהרגו מאות ילדים בעזה. מדינת ישראל, אני חושב, לא הייתה שורדת את זה. הייתה עוברת טראומה מסדר גודל שהיא לא הכירה. גם לא במלחמת העצמאות או ביום כיפור. אני רואה מה זה עשה פה לקיבוץ אחד, נחל עוז, שכמעט והתפרק נפשית אחרי שהילד דניאל טרגרמן נהרג מפצצה, או ג'ימי קדושים מכפר עזה. המקרים האלה כמעט ריסקו קהילות. היה צריך מאמצים אדירים לשקם. אז מאות ילדים? בלתי נתפס".
"השאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן היא האם אני מחויב להביע אמפתיה לעזתי? ברור שאני פטריוט ישראלי, וברור שאני רוצה לראות את החיילים חוזרים הביתה. אבל כמו שבכלכלה לא הכול מותר, כמו שבחוק או בספורט לא הכול מותר - אז בעיניי זה לא אנושי ולא יהודי להתנכר לעוצמת המחסור והעוני והנבלות שחיים בה השכנים שלנו, ויחד עם זה אני שמח מאוד שאנחנו מתפתחים ומצבנו טוב".
יש גם הבדל דורי. המבוגרים, כמוך, עוד זוכרים מה זה להסתובב בעזה. הצעירים, אין להם את זה בכלל.
"בדיוק. אם יש דבר שיהרוג אותנו זה אם התקווה והיכולת לדמיין חיים אחרים - תיעלם. זה יהיה נורא. ואנחנו כבר שם. כמעט. אני מדבר על הרמה של להבין שזה בני אדם שם, גם אם הם הצביעו לחמאס. המטרה היא לשכנע שמעבר לגבול חיים בני אדם. אוהבים ושונאים, חכמים וטיפשים. המשימה שלנו היא להגן על עצמנו, כמובן, אבל לא פחות מכך - להגן גם על התקווה שלנו. על מי שאנחנו".
בשתי דקות נסיעה ממועצת שער הנגב מגיעים לחממת ההייטק החדשה SouthUp הממוקמת בין שדרות למכללת ספיר, ממש ליד הרכבת. מקום מגניב לאללה. אומרים פה שזה "ממש כמו בתל-אביב". אני לא יודע, אם הייתי מגיע למקום כזה בתל-אביב, הוא היה נראה לי כמו קלישאה מתאמצת מדי של להיות קול. פה זה איכשהו נראה טבעי. אני פוגש את אלעד יאורי, מנהל החממה, 43, מקיבוץ ארז - זה כבר המיזם הטכנו-קהילתי השני שלו אחרי "המדגרה" בקיבוץ רביבים - ואת קרן ברזון, מנהלת התפעול והאחראית על הקשר עם החברות, הקיבוצים ומכללת ספיר. שחר בלקין הוא יו"ר החממה.
כרגע יש פה 9 חברות, את הקומה העליונה משפצים שתתאים לעוד 8, ומלבד זאת חדר האוכל של קיבוץ ניר-עם מסב את עצמו להאב הייטק גדול שיכיל עוד 20 חברות. יאורי מפרט את היתרונות בלבוא לחממה בשער הנגב, אאמלק לכם: הרבה הטבות כספיות, החזרים על משכורות, הרבה שירותים נלווים ואפילו כוח אדם בחינם (סטודנטים מספיר שבאים בשביל נקודות זכות). התנאי היחיד: שהחברה תישאר פה חמש שנים. אף אחד פה לא נראה מתרגש במיוחד מחזרתו של הטפטוף. "החזון", אומר יאורי, "זה לפתות עוד ועוד חברות לבוא לפה, ולא פחות חשוב - שחברות מהמרכז יפתחו פה סניפים ושלוחות".
אני עובר בין הסטארטאפיסטים; יש פה חברה בשם Robin שמפתחת אפליקציה שבודקת ומשווה ביטוחים לפנסיה, חברה בשם EcoPlant שמפתחת פלטפורמה לחיסכון באנרגיה למפעלים. הם בדיוק יושבים בחדר הישיבות, אז אני נכנס. אבירן ומוטי יעקב - אב ובנו - וירון הראל, חבר ילדות של אבירן, יושבים להם שם. "למדתי בספיר", מספר אבירן, "והתאהבתי במקום. נכון שיש אחלה תמריצים, אבל גם ציונות זו לא מילה גסה". הפלטפורמה שלהם מוגנת בפטנט ומותקנת כבר בשלושים מפעלים, רבים מהם פה באזור. הקסאמים לא מפריעים להם (אנחנו מאשקלון, הם אומרים בגאווה).
בכלל, אף אחד פה לא מתרגש מהקסאמים. אני פוגש גם את אייל מועד מ-Pakalot, חברה שמייצרת אפליקציה ל"אופטימיזציה של מערך השליחים והשליחויות". מועד, תושב כפר עזה, לא מתרגש. "זה היומיום". רק מפריע לו שקשה להביא לפה עובדים. השותף וה-CTO שלו, חשוב לו להדגיש, הוא איברהים סאנע, בדואי מחורה. "יש לנו גם מתנחל", אומר מועד.
TevaTronic מייצרת חיישנים למדידת לחות בקרקע. "היא מדברת ישר עם השטוצר", אומרים לי בגאווה של חקלאים ואני מהנהן: נו ברור, אם היא לא מדברת עם השטוצר, חבל לכם על הזמן! ויש חברה שעושה חיישנים שמותקנים בחממות ויודעים לספק מידע על כל צמח וצמח, וחברות הדברה וחברות אבטחה וחברה מתחום המריחואנה הרפואית ומה לא. וכולם כל-כך מרוצים ומפרגנים שזה לא להאמין - מה שמו להם במים, לעזאזל?
אנחנו נוסעים לכפר עזה. גם פה יש הרחבה, ויש סלילת כבישים ובונים עוד בית ספר יסודי וכולם מרוצים ורגועים. בתים חדשים נבנים, משקיפים על שג'עייה, הבריכה משופצת, כמו המדרכות. גם כפר עזה, כמו קיבוצים רבים אחרים בעוטף, נטשו את מודל ההרחבה שהוכח כבעייתי מבחינה קהילתית וחזרו למודל הישן של חברות מלאה. עוד הוכחה לביטחון העצמי: רוצים לבוא? אז בתנאים שלנו, אף אחד לא עושה טובות.
בכפר עזה אני פוגש את אופיר ליבשטיין, 44, שמונה לאחרונה למנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית וחבר קיבוץ כפר עזה. ליבשטיין יזם והוביל את פסטיבל "דרום אדום" והוא גם יו"ר קיבוץ חולית. הדיבור פה בעוטף זה שליבשטיין הולך לרוץ למועצה אחרי שוסטר, ולנצח בגדול. אבל הוא, כמו פוליטיקאי, מעדיף שלא לצאת בהצהרות. "המדינה באמת פעלה אחרת מאז צוק איתן, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. זה יצר המון ביטחון. יש שיפור משמעותי גם בהתרעות. משמעותי מאוד. נותן עוד כמה שניות. אפילו ההחלטה שבמקרה שיהיה מבצע משמעותי - לכל תושב יש תוכנית ברורה של פינוי זמני, לאן הוא הולך".
בתור מבקר, השלווה ממש בולטת לעין.
"נכון, אבל צריך לזכור שהכול יכול להשתנות מהר מאוד. אסור להיות באופוריה. שני פצמרים ביישוב יכולים לשנות הכול, מיד החרדות עולות וזה* הביטחון הוא שאנחנו יודעים שיש מערכת תומכת מוכנה ובשלה. יותר מ-10% מהמפעלים של התעשייה הקיבוצית - כ-30 - נמצאים בעוטף עזה וצמוד אליו.
"יש לנו מצוקת עובדים גדולה", מספר ליבשטיין, "כשאחד הפתרונות זה עובדים לתעשייה מעזה. אם היה אפשר לפתוח את המעבר, זה היה עושה פה פלאות - גם משחרר שם לחץ וגם מאפשר להגדיל את המפעלים. זה יכול היה להיות משהו מטורף. זו אחת הבעיות הכי גדולות שלנו, להביא אנשים מבאר שבע. אם רק היו יכולים לעבור את המעבר. יש פה ביקוש למאות".
"זה לא ביטחון עצמי ולא הדחקה", הוא מדגיש, "זה הרצון והניסיון לחיות חיים נורמליים. יש עליות וירידות, אבל המציאות פה מחשלת אותך ואתה בוחר לראות מה שאתה רוצה. יש התחדשות. בחולית - לפני חמש שנים היו 20 חברים, היום מעל 70 ורשימת המתנה של אנשים שרק רוצים להצטרף. חבר'ה מהאזור לוקחים את המושכות. לא הישרדות - התפתחות. זה השינוי התודעתי".
אנחנו נוסעים למושב יתד בחבל שלום: כמעט היישוב האחרון לפני הגבול על כביש 232, לפני כרם שלום. שמעו, זה חור. כל החבל שלום הזה הוא אולי הפריפריה האמיתית של ישראל. מפה שדרות זה כמו ניו-יורק. היישובים פה מורכבים ממפוני סיני ומפוני ההתנתקות ומשקים כושלים. אחלה אנשים, אבל חור מארץ החורים.
למה אנחנו נוסעים ליתד? לבקר את ירון בוב, נפח ואמן ברזל. ולמה אנחנו נוסעים לבקר את בוב? כי בשדרות ראינו שהוא יצר פסל של כדורגל ממה שהיה קסאם, אז אמרנו שחייבים לבקר. ובאמת חייבים לבקר. החצר של בוב היא מקום מוזר מאוד. הסיבוב מתחיל נורמלי, עם גן פסלים יפה מלא בשלל עבודות ודרקון ברזל הצופה עלינו ממרומי עמוד חשמל, אבל פתאום אתה קולט שיש המון, אבל המון, טילים שמפוזרים על האדמה כמו פרחים של הרג. הקסאם והגראד, הפצמ"ר, הפאג'ר והזילזאל - על כל אחד מהם כתוב בגיר את תאריך ומקום הנפילה. יש גם הרבה טילים של כיפת ברזל. פיצוצים נשמעים ברקע; מספיק רחוקים כדי לא להבהיל, ועדיין קרובים מדי. מעזה? אני שואל. זה ממצרים, אומר בוב, "וזה עוד כלום. יש לילות ששומעים הרבה יותר חזק".
הוא פה מ-1997. בן 46, איש מחשבים שהפך נפח. אחרי שקסאם נחת קרוב אליו, החליט בוב להתנקם. הוא הרים את הטיל, הכניס אותו לנפחייה, והתחיל להכות בו בעודו חם. מפה לשם יצאו לו ורדים מברזל. "ורד הקסאם", הוא קרא לו. "הרגשתי מפל של אנרגיה מנקה אותי", הוא אומר, "זה היה כל-כך חזק והחלטתי שאת כל הרוע שיורים עלינו אני אהפוך לטוב".
מלבד ורדים, הופכים הטילים לנוצות, לפמוטים ולחנוכיות ותכשיטים. זה קיטש בהתגלמותו, וכנראה שבגלל זה הפכו העבודות של בוב ללהיט בחו"ל, כל נשיא אמריקאי מאז בוש הדליק בחנוכיות שלו. אם היה לבוב קצת יותר חוש מסחרי, אולי היה ממנף את זה. אבל את מרבית העבודות שלו הוא תורם.
מאז, הצבא והמשטרה שולחים לו את הטילים שנפלו, והוא יוצר מהם. בעוד הקסאם והגראד הפכו לחנוכיות, כיפת ברזל הפכה למזוזה. גם בשביל משפט המכירה הנהדר: הטיל שהגן על תושבי הדרום מגן עכשיו על הבית שלך. אבל גם בגלל אילוץ טכני, שאותו מסביר בוב במשפט שבחיים לא חשבתי שאשמע: "כיפת ברזל זה כמו אבוקדו. קשה, קשה, קשה, רקוב". אי אפשר לעבוד עם הכיפת ברזל הזאת, בקיצור.
חוזרים לשדרות. השעה כבר תשע בערב והפאבים בשדרות נפתחים. שלושתם. מה שנוח זה שהם במרחק של דקה הליכה זה מזה, מקיפים את כיכר העירייה הקטן. נכנסים לליבובסקי. "כבר חייכת היום?" שואל/מזכיר שלט בכניסה. מתחיל להתמלא במקומיים. "אנחנו כבר רגילים", הם אומרים, "הכול רגוע, הכול בסדר". תאמין לי, אנחנו כבר לא קמים לממ"ד. "זהו, אחי - עברנו פאזה", אומר לנו אחד, "ממוד של מסכנות וקורבנות למוד של פריחה. זהן, נגמר הסרט".
אור אסטרוגנו, בעל הבר, מצטרף לבירה. הוא בן 28, מאשדוד. הגיע לפני חמש שנים ללמוד בספיר, מצא אהבה. לא מזמן התחתן עם שדרותית אורגינל ורכשו דירה בשכונה החדשה. ההסבר שלו: "פעם שדרות הייתה המוקד של ההפגזות, עכשיו לא. זה נותן אוויר לכולם, לאנשים, לעסקים. זה הכול ביחד - זה, והרכבת והמכללה והבנייה. זו רק ההתחלה, שדרות יכולה לעוף קדימה, להפוך למרכז תרבותי שיגיעו אליו מכל מקום.
אנחנו חוצים את הכיכר הקטנה לפאב שדרות. אם לליבובסקי באים המקומיים, פאב שדרות הוא הממלכה של סטודנטיות וסטודנטים ממכללת ספיר. סנדלים, קרוקס, שרוואלים, כולם רוקדים בסגנון חופשי. אווירה כיפית. אני יושב על הבאר עם אריאל, ירושלמי שהגיע הנה לפני שמונה שנים ללמוד, ונשאר. שוכר דירה בקיבוץ רוחמה ויש לו סטודיו לעיצוב גרפי. "הרצון לחיות, ולחיות פה, התגבר על החרדה", הוא אומר. חן, בעל המקום, עוד אשדודי שהגיע לשדרות ונשאר, וכל מי שהצטרף אלינו לצ'ייסרים, מאשרים שהעיר השתנתה.
לא כולם מהגרים לשדרות, יש גם מקומיים. בן, יליד שדרות, מספר שאפילו התפיסה של הטיפול הנפשי השתנתה, ובמרכזי חוסן עברו לגישה אקטיבית. במקום מפגשים ודיבור על הקשיים - לקבוצות ריצה ורכיבה. "יש פה חיים", הוא אומר, "שדרות הצליחה לקחת את הכאב למקומות טובים, יצירתיים".
סביבנו רוקדים סטודנטים כמו שסטודנטים רוקדים: חופשיים, אקספרסיביים, מניפים ידיים, מסתובבים וצוחקים. אנחנו בכיכר הנשיא בשדרות, ליד העירייה, מול עזה - וכיף פה. "החיים מנצחים", אומר בן, והברמן מוזג לכולנו עוד סיבוב צ'ייסרים. אולי הכול שביר, אבל אולי לא.
