אביחי מנדלבליט / צילום: שלומי יוסף
היועץ המשפטי לממשלה, ככל עובד ציבור המבצע סמכות שלטונית, נושא אישיות משפטית כפולה: כאדם פרטי, הוא אישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי.
על-פי רוב, ניתן לאבחן בין שתי ישויות משפטיות אלה ולהשית עליהן, בהתאמה, נורמות משפטיות מסוג שונה: בפועלו בספרה הציבורית, יחולו עליו חובות וזכויות הנגזרות ממעמדו הציבורי. לעומת זאת, בפועלו בספרה הפרטית - בלי שהוא מפעיל סמכות שלטונית - יש לסווגו כאדם פרטי מובהק.
לעתים מזומנות עשויות להיווצר נקודות השקה בין שתי ישויותיו המשפטיות, שבעקבותיהן הוא עשוי להיות מסווג כ"אישיות דו-מהותית" הנדרשת לאזן בין היבטיה הפרטיים לציבוריים. סיטואציה זו אינה משקפת מצב פתולוגי. היא מחויבת המציאות. מי שגורס, כי אישיות דו-מהותית יכולה להקיף עצמה בחומות וירטואליות, בתקווה כי אלה יחצצו באופן מוחלט בין פעולותיה השונות, יתבדה.
בעידן שבו נפרצו החומות בין "פרטי" ל"ציבורי", יש לאפשר, בנסיבות מסוימות, מרחב מסוים של פרטיות גם במסגרת פעילות של עובד ציבור בספרה הציבורית. במסגרת אותו מרחב, יש לעובד גם "משל עצמו". אין לצפות ממנו, באותו עניין, להשיל לחלוטין את היבטיו הפרטיים. ובכיוון ההפוך: לעתים, גם כאשר הוא פועל בספרה הפרטית, אין הוא יכול להשיל לחלוטין את היבטיו הציבוריים. במקרים אלה, מעמדו הציבורי דבק בו גם בפעילותו הפרטית.
האם מעמדו הציבורי של היועץ המשפטי לממשלה דבק בו גם בעת תפילה בבית כנסת?
בעיניי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הזכות לפרטיות מאפשרת לפרט להגן על המרחב האישי שלו, לממש את יכולת הבחירה שלו ולעצב את זהותו העצמית. השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס הגדיר את הזכות לפרטיות כ"זכות להיעזב במנוחה - "The right to be let alone".
אכן, בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים כיום, עת מידע אישי רגיש מצוי במחשב ובטלפון הנייד שלנו, כמעט בלתי אפשרי "להיעזב במנוחה". חרף זאת, ואולי דווקא בשל השתלטות המרחב הציבורי על המרחב הפרטי, המפתח לפרטיותו של אדם נמצא בידיו.
על פני הדברים, אדם שבחר לשמש כאורגן של רשות מנהלית מוחזק כמי שהסכים מראש, שלא "להיעזב במנוחה". לא ניתן ליהנות מדיבשה של הציבוריות בלי לטעום גם מעוקצה. ככל שתפקידו הציבורי בכיר יותר, וככל שהשפעתו על חיי הציבור היא גדולה יותר, כך גם גוברת החזקה כי נבחר הציבור הסכים לוותר על מעגלי פרטיות רחבים יותר לטובת הגשמת אינטרסים ציבוריים.
עם זאת, חזקה זו, שכבודה במקומה מונח, אינה יכולה לרמוס לחלוטין את כל מעגלי הפרטיות של האישיות הדו-מהותית. כך, למשל, בפסיקה תקדימית הכריע לאחרונה בית-המשפט העליון, כי היועץ-המשפטי לממשלה זכאי לנהל חיים פרטיים, ללא הפרעות, במעונו הפרטי, בבחינת "ביתו של אדם הוא מבצרו". נפסק, כי התרת ההפגנות מול ביתו הפרטי תוביל לפגיעה בפרטיותו שלא במסגרת תפקידו הציבורי. זכותו של איש ציבור, בעת שהותו במשכנו הפרטי, "שיניחו לו לנפשו".
בנוסף, הפגנות מול ביתו יוצרות מטרד והפרעה לשגרת חייהם של בני משפחתו ושכניו. בית המשפט אף עמד על כך, כי התרת הפגנות ליד ביתם הפרטי של אנשי ציבור עלולה להרתיע אנשי ציבור פוטנציאליים בעלי כישורים, מלעסוק בפעילות ציבורית. מטעמים אלו נפסק, כי הפגנה או עצרת מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור, מקום שקיימת חלופה אפקטיבית (כגון משרדו), מקימה חזקה כי התכלית, לפחות העיקרית, של ההפגנה אינה מימוש חופש הביטוי והמחאה, אלא ניסיון להשפעה לא לגיטימית על-ידי יצירת לחץ אישי עליו ועל בני משפחתו.
לאחר פסק הדין, הבהיר בית המשפט העליון כי פסק דינו התייחס "לפעולות מחאה מול וליד המעון הפרטי של איש הציבור, היינו בסמיכות למעון, ואין להרחיבה מעבר לכך...". לעניות דעתי, יש להרחיב את הרציונל של פסק הדין גם להפגנות מול בית הכנסת שבו מתפלל היועץ.
אמנם היועץ המשפטי לממשלה אינו חסין מביקורת ציבורית. עם זאת, הפגנה מול בית הכנסת שבו הוא מתפלל פוגעת פגיעה קשה בזכותו לפרטיות ובחופש הדת שלו. בנוסף, היא חותרת תחת אינטרסים ציבוריים הראויים להגנה. כלום ראוי לאפשר למפגינים להפר את שלוותו, ואת שלוות יתר המתפללים, מלבצע פעולה המצויה בליבת הזכות לפרטיות: תפילה בבית כנסת? יצירת חיץ בין פרטיותו של איש הציבור במקומות המצויים בליבת הזכות לבין תפקידו הציבורי, חיונית על-מנת שלא לרפות את ידיו של כל נושא תפקיד ציבורי.
משכך, הואיל וקיימת הסתברות קרובה לוודאי כי הפגנה כאמור תפגע פגיעה קשה ורצינית בסדר הציבורי, בזכות לפרטיות ובחופש הדת של איש הציבור, יש לקוות כי תופעה פסולה זאת, שמצביעה על חציית קווים אדומים, לא תישנה במחוזותינו.
■ הכותב הוא ד"ר למשפטים, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, מחבר הספר "גופים דו-מהותיים: גופים פרטיים במשפט המינהלי".