פרויקט מיוחד: מסכמים עשור לסביבת הריבית האפסית

כמעט 10 שנים חלפו מאז התמרון המבריק של סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל דאז, שהוריד את הריבית במשק - וסימן את המגמה לבנקים המרכזיים האחרים בעולם ■ עשור חלף, ולמרות שבארה"ב כבר החלו להעלות את הריבית, ברור שהשיעור הנמוך שלה כאן כדי להישאר

סטנלי פישר וקרנית פלוג /  איור: גיל ג'בלי
סטנלי פישר וקרנית פלוג / איור: גיל ג'בלי

לאן ממשיכים מכאן? / רועי ברק

רועי ברק / איור: גיל ג'יבלי
 רועי ברק / איור: גיל ג'יבלי

כשסטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר, קיבל ב-2008 החלטה ראשונה להפחית את הריבית, ספק אם הוא האמין שסביבת הריבית הנמוכה תשרוד גם עשור לאחר מכן עכשיו כשבארה"ב כבר החלו להעלות את הריבית ובישראל האינפלציה מתה, לאן ממשיכים מכאן?

כשנגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, קיבל ב-2008 החלטה ראשונה על הפחתת ריבית דרמטית, ספק אם האמין שסביבת הריבית הנמוכה תשרוד עוד עשור לאחר מכן. ובכן, היא שרדה.

במהלך עשר השנים האלו ניסו כלכלנים, אנליסטים, פוליטיקאים, בנקאים, אקדמאים ועיתונאים לתאר היבטים שונים של סביבת הריבית האפסית. רק היום, עשור אחרי, אפשר להתחיל להבין את השפעות הרוחב שלה ואת גלי ההדף - את ההשפעה על שוק הדיור, על העו"ש ואת ההשפעות ארוכות הטווח על הדמוגרפיה ועל האקו-סיסטם העולמי.

עד כמה אי-הוודאות הייתה ועודנה מרכיב בהחלטה על הריבית האפסית בישראל? האם בנק ישראל לקח בחשבון את ההשלכות על עליית המחירים בשוק הנדל"ן בעקבות הפיכתו לאפיק השקעה מרכזי? האם ניתנה מחשבה לכך שהציבור נזרק לתוך ואקום-חסכוני שלא הותיר לו ברירה אלא "להמר" על חסכונותיו באפיקי השקעה פחות סולידיים ומסוכנים יותר בבורסה בתל-אביב? האם הבנקים, בניסיון להתארגן על רווחים חלופיים לריבית, פועלים באחריות ציבורית (אם הם בכלל מחויבים לאחת כזו) כאשר הם קיבלו החלטה להציע הלוואות לכל, עד כדי שליחת הצעות בסמסים ללקוחות? והאם הציבור, ברעב שלא יודע שובע לפעמים, מקבל את ההכרעה הכספית הנכונה כשהוא מזנק על שוק הרכב ורוכש מכוניות באשראי כפי שמעולם לא רכש?

עשור ללא ריבית, כשבאמריקה כבר מאותתים על עליות ובישראל האינפלציה מתה, לאן ממשיכים מכאן.

יצאנו בזול מהעשור האבוד של הכלכלה העולמית? / עמירם ברקת

עמירם ברקת / איור: גיל ג'יבלי
 עמירם ברקת / איור: גיל ג'יבלי

עשר שנים, שני משברים עולמיים, שני קברניטים-נגידים וריבית אחת, קרובה מאוד לאפס. זה הסיפור שאנחנו מבקשים להציג לכם במסגרת פרויקט הריבית.

שער הריבית, הנקבע בבנק ישראל, משפיע על חיינו יותר מכל כלי מדיניות כלכלי אחר. מחירי הדירות, שיעור האבטלה, יוקר המחיה, רווחיות הייצוא, מחירי הטיסות לחו"ל והרכישות מחו"ל באינטרנט, ובעצם כלל הפעילות הכלכלית במשק - כולם מושפעים ממנו במישרין או בעקיפין. הגרף שלפניכם מתאר כיצד השתמש בנק ישראל בשער הריבית בעשור האחרון כדי לנווט את ספינת המשק. בהתחלה כדי לחמוק מגלי ההדף שיצרו הטלטלות בשווקים הגלובליים. בהמשך כדי לאזן בין הזינוק במחירי הנדל"ן מצד אחד, והרצון להגן על היצואנים מהשקל החזק ולהחזיר את האינפלציה אל מעל האפס מהצד השני.

ב-2008 החזיק בהגה הספינה הקברניט סטנלי פישר. התמונה שמציג לנו הגרף באותן השנים היא של תמרונים חדים ועוצמתיים. כשארה"ב מתעטשת, העולם חוטף שפעת וקריסת ליהמן ברדרס באוקטובר 2008 הייתה חתיכת עיטוש. פישר הגיב ראשון, אפילו לפני הפד האמריקאי. ב-7 באוקטובר הוא חתך את הריבית ב-0.5 נקודות האחוז.

זה היה רק הצעד הראשון. בתוך חצי שנה צנחה ריבית בנק ישראל מ-4.25% ל-0.5% בלבד. לכולם היה נדמה שהתמרון המבריק של פישר הצליח. המשק הישראלי חמק ממכת הברק של המיתון העולמי, וכבר בדצמבר אותה שנה, כשבעולם רק החלו לדבר על יציאה מהמיתון, החל בנק ישראל להעלות את הריבית. בהדרגה היא עלתה עד שהגיעה ב-2011 לרמה של 3.25%.

"אחרונים להיכנס למיתון והראשונים לצאת ממנו", התגאו אז בממשלה ובבנק ישראל. אבל שמחתם הייתה מוקדמת. באוקטובר 2011 החל גל ירידות חדש שהביא את הריבית בתוך שנתיים ל-0.1% - רמת שפל של כל הזמנים שבו היא נמצאת גם היום.

מה שקרה, למקרה ששכחתם, היה משבר החובות האירופי שהכה ביוון, בפורטוגל ובאירלנד. בדיעבד, אין ספק שפישר היה פועל אחרת אילו ידע שבתוך פחות משנתיים יגיע האיחוד האירופי לסף קריסה והתפרקות.

ביולי 2013 העביר פישר את הגה הספינה לידי קרנית פלוג והפליג לחופי לארה"ב. תקופתה של פלוג מתאפיינת בעקביות, ללא שינויי מסלול קיצוניים. פלוג הפתיעה אמנם את השווקים פעמיים בשתי הורדות ריבית, אבל מאז שהגיעה לקרקעית, במארס 2015, הריבית נותרה ללא שינוי ותישאר כך עד סוף השנה לפחות.

מדוע לא הורידה פלוג את הריבית מתחת לאפס כפי שעשו עמיתיה? מדוע לא הכריזה על הקלה כמותית? מדוע היא אינה מתחילה כעת בהעלאת ריבית? את התשובות לשאלות האלה צריך לחפש בכוחות שביניהם מנסה פלוג לאזן. מצד אחד, מחירי הדירות שזינקו ב-130% בעשור האחרון מתודלקים על ידי הכסף הזול. מצד שני, השקל, שהפך בשנים האחרונות לאחד המטבעות החזקים, על חשבונם של היצואנים. וגם האינפלציה, שחזרה רק השנה לטריטוריה חיובית אחרי שלוש שנים של אינפלציה שלילית, מנעה מהבנק המרכזי להתחיל לחשוב על העלאות ריבית.

אז מה היה לנו בסיכום החשבון? בצד הרווח, משק שחמק ממיתון ושמר לאורך העשור על צמיחה גבוהה ושיעורי אבטלה נמוכים. בצד ההפסד, מחירי דירות בשמיים ושקל חזק שפגע ביצואנים. האם יצאנו בזול מהעשור האבוד של הכלכלה העולמית? נראה שבסך הכול התשובה חיובית.