אי שוויון / צילום: שאטרסטוק
מדי שנה מפרסם מרכז אדוה "תמונת מצב חברתית", המתיימרת לתאר את מצבו של המשק הישראלי ולבקר את מדיניות הממשלה. אך בשנים האחרונות המרכז נמצא בבעיה: המדד החשוב ביותר בתפיסת עולמם של חוקרי המרכז, מדד ג'יני לאי שוויון, נמצא במגמת ירידה ובמקביל מתרחשת צמיחה כלכלית מרשימה. זוהי כמובן תוצאה מבורכת, אך היא סותרת את תפיסת עולמם של חוקרי אדוה, לפיה שלטון הימין מגדיל את הפערים בחברה ופירות הצמיחה מחלחלים בעיקר לעשירים. לצערי, הדרך שבה בחרו החוקרים להתמודד עם הסתירה היא באמצעות הטעיות והסחות דעת שונות.
דרך אחת להטעות את קוראי המסמך היא פשוט לפזר סיסמאות שגויות. למשל, בעמוד 5 במסמך מדובר על "העמקת הפערים" ועל כך ש"חלק גדול מן המשק והחברה בישראל נותרים מאחור", אבל זה פשוט בלתי אפשרי אם מדדי אי השוויון הולכים וקטנים, כפי שנכתב רק עמוד אחד לפני כן.
דרך מעט יותר מתוחכמת ליצירת רושם מעוות של המציאות היא התמקדות במדד העוני היחסי. מדד זה מגדיר "עניים" או "בעלי הכנסות נמוכות" כמי שהכנסתם נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית. המשמעות היא ששיעורי העוני לאו דווקא יקטנו גם אם השכר צומח עבור כל שכבות האוכלוסייה, מכיוון שגם ההכנסה החציונית תגדל.
למשל, החוקרים כותבים כי שיעור העוני עלה בקרב משקי-בית עם שני מפרנסים (עמוד 12) ובקרב בעלי השכלה גבוהה (עמוד 27), אך בעשורים האחרונים משקי-בית עניים רבים שבראשם מפרנס יחיד עברו לקבוצת משקי-הבית שבראשם שני מפרנסים, ושיעור בעלי השכלה גבוהה גדל גם הוא. מגמות אלה הגדילו את השכר החציוני. על כן, כל מדידה של עוני יחסי תעלה בהכרח כי שיעור העוני יגדל בקרב משקי-בית עם שני מפרנסים או בעלי השכלה גבוהה. זוהי פשוט תוצאה טכנית הנובעת מאופן המדידה.
דרך אחרת להטעות את הקורא היא לעבור לחילופין בין ניתוח הממוקד בהשוואה בינלאומית לבין ניתוח הממוקד במגמות לאורך זמן, לפי מה שמאפשר לצייר תמונה פסימית יותר של מצב המשק. אם המגמות בשנים האחרונות הן חיוביות ומחמיאות למדיניות הממשלה החוקרים יתמקדו בהשוואה בינלאומית, ואם ההשוואה הבינלאומית היא חיובית ומחמיאה החוקרים יתמקדו דווקא במגמות המקומיות. למשל, בנושא אי השוויון מתמקדים הכותבים בהשוואה בינלאומית ומציינים כי הוא גבוה יחסית לעולם (עמוד 30), אך הם אינם מציינים שזה המצב בישראל כבר עשורים רבים, גם במהלך כהונתן של ממשלות שמאל.
בנושא ההשכלה הגבוהה, לעומת זאת, החוקרים מתמקדים דווקא במגמות ומציינים כי שיעור המשכילים נמצא בסטגנציה בשנים האחרונות (עמוד 34), וכי רק שליש מהאוכלוסייה מגיע להשכלה גבוהה (עמוד 36), אך שוכחים לציין כי שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל הוא מהגבוהים בעולם המפותח.
הדרך האחרונה והמתוחכמת ביותר להטעות את הקורא הבלתי מיודע היא להשתמש באופן שגוי בנתונים מאקרו-כלכליים, כפי שנעשה בעמוד 16 במסמך. החוקרים טוענים כי בשנים האחרונות העלייה בתוצר הריאלי לנפש הייתה גדולה יותר מהעלייה בשכר הריאלי, ועל כן המשמעות היא כי רווחי הצמיחה זורמים לכיסם של בעלי ההון ולא לכיסם של העובדים.
זוהי טענה שגויה משתי סיבות. ראשית, הגידול בשיעור התעסוקה: ניתוח שנעשה בפורום קהלת לכלכלה מעלה כי בקרב המצטרפים החדשים לשוק העבודה בעשור החולף בולט שיעורם של נשים, ערבים וחרדים, אשר יכולת ההשתכרות שלהם נמוכה יחסית לקבוצות שכבר נמצאו בשוק העבודה. קבוצות אלה משכו את ממוצע השכר כלפי מטה. כמובן שזוהי תופעה חיובית ולא שלילית, המעידה על שיפור במצבן של קבוצות אלה והובילה לצמצום אי השוויון.
סיבה שנייה מופיעה במחקר של גלעד ברנד ממכון טאוב: מסתבר שבעשורים האחרונים המחירים של מוצרי הצריכה בישראל עלו מהר יותר מהמחירים של המוצרים המיוצרים בישראל. על כן, כאשר מחשבים תוצר ריאלי לעומת שכר ריאלי, נקבל עלייה משמעותית יותר בתוצר הריאלי. המינימום המצופה מאקדמאים הכותבים מחקר הוא להתייחס לספרות קודמת בנושא, אך בתמונת המצב של מרכז אדוה אין שום אזכור של מחקרים אחרים או טיעונים סותרים - רק גרף מטעה כשלצידו פרשנות שגויה.
לסיכום, בזמן שהם מאשמים את הממשלה ב"אידיאולוגיה ניאוליברלית קיצונית" (עמוד 11), חוקרי מרכז אדוה מתעלמים בעקביות מעדויות ומחקרים הסותרים את תפיסת עולמם האידיאולוגית, ומשתמשים בתכסיסים שונים על מנת להטעות את הקורא הבלתי מיודע. חבל כי מסמך מבולבל ורצוף בהטעיות זוכה לתהודה ציבורית ותקשורתית כה משמעותית.
■ הכותב הוא חוקר בכיר ב"פורום קהלת" לכלכלה ומרצה באוניברסיטת בראון.