מעברית של מעלה לעברית של מטה / איור: תמיר שפר
כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ חֲזָקִים
וְלֺא קָרָאנוּ בְּסִפְרֵי הַחֻקִּים
וְאָהַבְנוּ אֶת הַמֶּרְחַקִּים.
כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ לְהוּטִים
וְעָשִׂינוּ שְׁטֻיּוֹת
וּמֵאַנּוּ לְהַמְתִּין.
כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ עִוְּרִים
שֶׁאֵינָם רוֹאִים אֶת הָאוֹתוֹת.
כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ הוֹלְכִים וְשָׁרִים.
("כאשר היינו" / חיים גורי)
תוך כדי עיון וציטוט מתוך החלטת ועדת האתיקה בעניינו של ח"כ סורר - הרי גם זו עבודת העיתונאית הפוליטית - נחשפתי ללקסיקון הרפש ומצגי האלימות הפיזית שהפנה אותו נבחר הציבור לח"כים ערבים ולח"כיות, ונאלצתי להימלט מן הקללות, לנקות את הראש במילים טובות, מנחמות. המשורר חיים גורי שמת השבוע היה "עשוי מאותיות". מילותיו ומשפטיו מושכים אותנו מעלה. רק שלא לרדת לתהום הלשונית של הפוליטיקאי המזהם את הכנסת ה-20.
במאמרו "העברית, ראשי פרקים", כתב גורי: "עם דובר בשפתו. והכול בה. כל מלאות החיים. כל השפות העבריות חברו לשפה: הקדושה והחולין. מן המכמנים והאוצרות ופסגות הביטוי עד העילגות המבקשת את המילה הנכונה. החיים והמוות, המלחמות ותפילות השלום, לשון הבית והרחוב, האקדמיה וזונות תל ברוך. עברית המשוררים ועברית העבריינים".
בכנסת אין היום משוררים. מה שיש בכנסת ה-20 היא נמיכות השפה. ח"כ אמר אתמול על יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין "הוא בחר בטרור" וכינה אותו מעל בימת הכנסת "סטלין". לח"כים אחרים קרא "טרוריסטים. בז לכם. בום בעיטה לעזה נעיף אתכם. תומכי טרור. דם על הידיים יש לכם. כלומניק, עבריין, גוזל קרקעות. נעיף אתכם לעיסוואיה, ניתן לכם לקושש עשבים. סמרטוט רצפה. מרגל". אל מול המצלמות הוא הטיח בח"כ אחד שיש לו רומן עם ח"כית אחרת (דבר שלא היה ולא נברא). לפני יותר משנה, טינף על סגן השר יצחק כהן מש"ס. "שאני אספר איפה אני פגשתי אותך? פתחת איתי חזית כדאי שאני לא אספר איפה פגשתי אותך, יא חוצפן", צעק עליו, באירוע שהסתיים כעבור זמן בהתנצלות.
תעסוקה שוטפת לוועדת האתיקה
השפה העברית מאפשרת לנו שלא להתייחס אליו ישירות. אפשר שלא לכבד אותו בשמו. לפני כשנתיים, אולי מעט יותר, סברתי שמיעוט כיסוי תקשורתי עשוי לבלום את התשפוכת היוצאת מפיו. המשוואה פשוטה: ככל ששמו מוזכר יותר בין דפי העיתונים ושידורי החדשות, כך הוא הופך לנמרץ ונאלח יותר. אפשר גם לא לסקר, לכל הפחות לצמצם את ההתייחסויות אליו, אלא אם הוא אחראי להחלטה, דיון או חקיקה (בשלוש קריאות מלאות) מהותיים המשפרים את חיי האזרחים במדינה. זה כמעט לא קרה, ולכן לא היה צורך לסקר.
מכיוון שלא צוטט, כמעט, על ידי, חשבתי לפני כמה ימים לתת לו צ'אנס נוסף ולפנות אליו באופן רציני לשמוע התייחסות בנוגע לעניין אמיתי. פניתי לח"כ, הוא הרי יושב גם בוועדת הכספים, ושאלתי מה דעתו על הטעות הקשה בחישובי הלמ"ס בנוגע למחירי הדירות בשכירות (סקופ שנחשף ב"גלובס" על ידי עורך הנדל"ן דרור מרמור). לא הפניתי שאלה או צילמתי אותו בטורניר השש-בש לקירוב לבבות שהתקיים השבוע בכנסת ובו הוא ניצח. לא פניתי להתעניין במקורות העובדתיים לכאורה להכפשת "סטלין" שהמטיר על ראשו של יו"ר הכנסת. לא ביקשתי תגובתו למקרה של כמעט-אלימות ועלבונות שבו היה מעורב. לשיטתי, כל העניינים הללו רק מחזקים את מותג הח"כ הפרוע ומעצימים את כוחו. שאלתי על עמדתו העקרונית בנושא סטטיסטי, חישובי, פריט העשוי להגיע לשולחן ועדת הכספים שבה הוא חבר. לא קיבלתי תשובה.
החלטת ועדת האתיקה של הכנסת להרחיק את הח"כ ל-6 חודשים, כך שהוא יוכל להמשיך להצביע אך לא להשתתף בדיונים ולעבוד בוועדות, נתפסה בעיניי חלק מן האנשים כמוגזמת ובלתי סבירה. אנשים סולחים לפוליטיקאי הזה על הבריונות, כאילו מדובר בשובבות נעורים. בידור המוני. אומרים שהחלטת הוועדה היא סיכול הדמוקרטיה בכך ששללו ממנו את הזכות להפריע, להטריד, ללגלג, להפריע בישיבות של הכנסת. כאשר ח"כ חנין זועבי נענשה על ידי ועדת האתיקה בהרחקה ל-6 חודשים בגלל התבטאות בזויה, הייתה השלמה עם הרחקתה. אבל הפעם קמה תרעומת. הכיצד זה שחברי ועדת האתיקה החליטו להעניש את הדמוקרטיה? נדמה שאנשים לא הבינו, שהפוליטיקאי הרעשן הוא העונש של כולם.
ועדת האתיקה מורכבת מארבעה ח"כים: היו"ר יצחק וקנין מש"ס, והחברים רחל עזריה מכולנו, איל בן-ראובן מהמחנה הציוני ויוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת. הם מתכנסים מדי שבוע, לרוב בימי שלישי. רוב שעות העבודה של הוועדה מאז מארס 2015 הוקדשו לח"כ הזה. בשבוע האחרון התכנסה ועדת האתיקה ל-4 פגישות, כולל שיחות נוספות איתו. הח"כ הרעשן דיבר בפני הוועדה אינספור פעמים, וכן, גם השבוע. דבר לא עזר.
הכפשות ודברי בלע נמחקו מהפרוטוקול
הדברים שחברי הוועדה שמעו מהח"כ הזה, הבעירו את האוזניים. הטחת האשמות בכל העולם, המצאת סיפורים, הוא הגיש תלונות סרק כדי להטריד. השבוע סיפר ל"גלובס" אדם שאינו חבר בוועדה, שחלק מן הדברים שאמר הח"כ על עמיתיו בכנסת היו כה שקריים ובזויים, חסרי שחר ובלתי נסבלים, עד שהם נתבקשו על ידי אחד הח"כים המוכפשים להוציא את דברי הבלע מן הפרוטוקול, לא לציין את מה שנאמר בסיכום, להסיר כל כתם מתוך חשש שעצם הימצאות האמירות הבוטות והשקריות על נייר כלשהו, ידבקו בו ויזיקו מאוד לח"כ המוכפש.
אם מאזינים לשידורי הווידיאו בחלק מהאירועים המפורטים בהחלטת הוועדה, ברור שהחברים בה לא היו מסוגלים להביא את עצמם לצטט את מנעד הקללות והשפה הנמוכה. שאלתי את ח"כ עזריה על כך והיא אישרה זאת באוזניי. "יש מילים קשות שלא היינו מסוגלים לכתוב על הנייר. החלטנו שאנחנו שומרים על כבודה של הכנסת ולכן לא ציטטנו מילה במילה את כל מה שהוא אמר".
אחרי שהתפרסמה החלטת הוועדה, מיהרה השרה מירי רגב לפרסם הודעה שפיה החלטת ועדת האתיקה "לא מידתית ולא הגונה, המונעת ממנו לבצע את תפקידו כנבחר ציבור במהלך פעילות פרלמנטרית. זו החלטה שיש בה ניחוח של שיקולים זרים ולא ענייניים. החלטה קשה זו לא באה לידי ביטוי כלפי ח"כים אחרים שפגעו באופן מהותי במעמד הכנסת".
רגב התעלמה מהחלטת ועדת האתיקה להרחיק את ח"כ זועבי לחצי שנה. אך הדבר המדהים ביותר הוא שהיא בחרה לעשות יד אחת עם הח"כ הסורר. מדוע? אינטרסים פוליטיים קצרי-טווח. יו"ר הכנסת אדלשטיין מאשים בחודשים האחרונים שהיא בוחשת במטרה להוציא את טקס חגיגות יום העצמאות ה-70 מידיו ולהעבירו לידיו של ראש הממשלה. במקום שאדלשטיין יהיה הנואם המרכזי, מנסה רגב להסב את הטקס כך שנתניהו יובילו. גם השבוע הודלף לתקשורת שהוויכוח בנושא לא מוצה ושנתניהו שוקל (שוב) להפוך את הטקס לשלו.
מי שעוקב אחרי המשולש-שונה-הצלעות נתניהו-רגב-אדלשטיין בחודשים האחרונים, מבין שההדלפות על שיבוץ נתניהו להוביל את הטקס לא יוצאות מבלפור, ושאם הטקס הזה ינוכס לבסוף על ידי ראש הממשלה, אזי לא אדלשטיין ולא נשיא המדינה רובי ריבלין יעמדו על הבמה כדי להריע לקיסר החדש. בשורה התחתונה, טקס הדלקת המשואות לא ייגזל מידי אדלשטיין - לא השנה - ובינתיים רגב והח"כ הסורר עושים יד אחת כדי להוציא את יו"ר הכנסת משיווי משקלו.
לשרי הליכוד לא אכפת מהפגיעה באדלשטיין
אתמול, אחרי הענישה הבומבסטית, עלה אותו ח"כ לדוכן הנאומים בכנסת "לנאום פרידה", "אדיוס" לחצי שנה, וניצל את המעמד כדי לקרוא ליו"ר הכנסת "סטלין". אדלשטיין לא נגרר עם הרפש מטה, שמר על קור רוח ולא שחרר תגובות עצבניות לתקשורת. מצוין. במעמד עצמו לחצה סגנית יו"ר הכנסת רויטל סוויד (המחנה הציוני) על הח"כ להתנצל, אך לא הצליחה להוציא ממנו משפט מנומס אחד. יותר מאוחר הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו "יולי התרברב שסחט את ראש הממשלה, אמר עליו משוגע ולא ראוי, אך לא מוכן להתנצל. אני בניגוד ליולי, יודע להתנצל. ולכן אני מתנצל על פליטת הפה הפרוידיאנית שלי".
אותו ח"כ ממשיך להיות מרואיין מבוקש. בכל מקום צמאים לשמוע את מוצא פיו. מדוע כינה את אדלשטיין "סטלין" ומה הוא חשב לעצמו לגבי המשמעות של המונח "פרוידיאני".
מהח"כ הסורר ואולי גם מרגב לא היו לרבים ציפיות. אבל בכל זאת, בסיום ישיבת כנסת מבישה, קמו הח"כים מסיעות יש עתיד, המחנה הציוני והבית היהודי, התרעמו על קריאות "סטלין" ויצאו מן המליאה בהפגנתיות.
דווקא בליכוד, המפלגה של אדלשטיין - דממה. אף אחד מן השרים - גלעד ארדן, ישראל כ"ץ, יריב לוין או זאב אלקין, פעם חברו הקרוב של אדלשטיין - לא חשב שיש לומר מילה של תמיכה, לגבות את יו"ר הכנסת, אולי להצדיק את הרחקתו של הח"כ. אלופי הגינויים נגד שמאלנים, התרככו. "אף אחד לא רוצה ליפול לתוך הפה שלו. אם מישהו יצא נגדו באופן פומבי הוא יעלה בכל כלי התקשורת וימציא שקרים והכפשות, ואי אפשר יהיה אחר כך להיפטר מאמירותיו", אמר לי בכיר בליכוד.
אולי שרי הליכוד והח"כים שאמורים לשמור על כבודה של הכנסת לא יודעים להשתמש יותר במילים גבוהות, שמושכות את כולם מעלה. אולי הם כבר אטומים מרוב השפה הנמוכה של בית המחוקקים של המדינה.
אוּלַי זוֹ רַק פְּתִיחָה
לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר,
שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבוֹא.
אוּלַי זוֹ רַק שְׁתִיקָה
מְמֻשֶּׁכֶת,
הַדּוֹמָה לְמָוֶת,
אֲבָל הִיא
לֹא הוּא,
כְּמוֹ מַחֲלָה שֶׁתַּעֲבֹר.
("אולי זו רק פתיחה למשהו אחר" / חיים גורי)
פנינו לח"כ אורן חזן לתגובה, אך הוא לא השיב לפניותינו.