פרשת יהונתן גפן מוכיחה מה קורה כאשר תקשורת, ובמקרה הנוכחי, תחנת רדיו ציבורית, הופכת להיות יחידת סמך במשרד ממשלתי. כצפוי, השר הממונה, אביגדור ליברמן, מגלה תיאבון בריא. אם יש לו תחנה, מדוע לא יחליט גם מה ישדרו בה ומי ישדר בה? נתנו לחתול לשמור על השמנת - מה מצפים שהוא יעשה?
לפני יותר מ-30 שנה, באמצע שנות ה-80, החליטה הממשלה להקים שידור מסחרי בישראל. התהליך היה סדור והתבסס על בחירת המודל האולטימטיבי לטלוויזיה המסחרית שהתבסס על זיכיונות. הרשות השנייה קמה ב-1991, והתפיסה הבסיסית והעקרונות שהנחו אותנו אז, את ההנהלה והמועצה הציבורית, הייתה לכונן מערכת פלורליסטית, רווחית, ישראלית, מקורית ונקייה מפוליטיקה.
אולם מאז היא השתנתה לחלוטין. משרד האוצר השתלט על התהליך, כפה מכרז שהיה מבוסס על דמי זיכיון ולא על איכות, ובכך הוביל להשחתת התהליך וממילא גם את שידורי הטלוויזיה. החזון הזה נעלם. ועדת-המשנה של הכנסת טוחנת במהירות שינויים בחוקי התקשורת. מטרתה הראשונית היא להכשיר את ערוץ 20, ערוץ ייעודי לכאורה למורשת ישראל, אך מיומו הראשון הוא היה לערוץ כללי ובעל אוריינטציה ימנית. הוועדה רומסת בדרך את העקרונות הבסיסיים ומחליפה אותם בעיסה חסרת זיהוי.
במהירות ודרך החלון הצר שיצר ערוץ 20, מנסים עתה בכנסת, משרד התקשורת וכמה מחברי הכנסת, להפוך את פניה של הטלוויזיה. הם רוצים למשל, לאפשר בעלות זרה של 74% על ערוץ טלוויזיה. עד עכשיו, משקיע זר לא יכול היה להיות בעלים של ערוץ. ההיגיון הברור: משקיעים זרים מגיעים הנה עם מטרות משלהם, פעם כלכליות-מסחרית, כשהם רואים בערוץ מנוף קידום להשקעותיהם אחרות; ופעם מטרות פוליטיות, כשדרכם סלולה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות לטובתם. כל-כך מוכר - וכל-כך מסוכן.
נכון, שוק התקשורת חייב לעבור שינוי, העולם שסביבנו השתנה. הטכנולוגיה יצרה פלטפורמות חדשות, פישטה את השוק, השטיחה אותו, יצרה והכניסה מספר רב של שחקנים חדשים מהארץ ומחו"ל. מותר ורצוי לבחון מחדש את הנחות היסוד. אבל זה לא נעשה. הלחץ לשינוי מהיר, דחק את החשוב לטובת הדחוף. למשל, כבר מזמן ברור היה כי צריך ליצור גוף רגולטורי אחד, במקום שניים ויותר, שיחליף את משרד התקשורת ויפעל על-פי שיקולים ציבוריים מקצועיים. זה שוב לא יצא לפועל. אפילו הרעיון המצומצם לקיים מערכת אסדרה אחת במקום שתיים, רעיון "ברית המועצות", לא התגשם. הפוליטיקה ניצחה.
אולם שוק התקשורת לא צריך ולא יכול להתנהל לפי עקרונות של שוק תחרותי. בלא אסדרה, הנושא יופקר לכוחות השוק, ליחסי הון-שלטון, לטייקונים רעבים שישתלטו על גורמי השידור בידיעה ברורה כי מאחזי תקשורת משרתים את ענייניהם. המשקיעים אינם פילנתרופים, ומי שישלם את המחיר ראשון הוא לוח התוכניות. בדרך דומה צומצמה גם המחויבות להפקה מקומית. התחרות הפרועה שצפויה לנו מעתה ואילך תדרדר את רמת השידורים.
מילא שאנשי עסקים יפסידו, מילא, שהפוליטיקאים יקשקשו, הדאגה העיקרית שלי היא ליום המחרת, להשפעה ההרסנית שתהיה למשק הזה על צעירים, ילדים ובני-נוער. אלה הם הצרכנים הגדולים של הטלוויזיה, כולל במסכים הניידים. הם רואים ולומדים ממנה, את הטוב ובעיקר את הרע. היא מעצבת אותם ואת עולמם ומקנה להם ערכים. אינני רואה כיצד שני העולמות האחרים שמלווים את הדור הצעיר, הבית ובית הספר, יהיו מסוגלים להתמודד עם האתגר החדש. אני בספק.
■ הכותב הוא חבר כנסת מהמחנה הציוני וכיהן כמנכ"ל הראשון של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.