הילד של כולנו / צילום: ז'ראר אלון
את הקרביים המתהפכים במפגש הקודם עם "הילד חולם" של חנוך לוין, בגרסת האופרה שביים עמרי ניצן לפני שמונה שנים כבר, אני זוכר כאילו הוצגה היא לפני ימים ספורים. את הדימויים הוויזואליים הגדולים מהחיים שרקח המעצב גוטפריד הלנוויין על מסכי הענק, יחד עם המוזיקה של גיל שוחט. היה זה לוין בפול-ווליום, חוויה רב חושית ומטלטלת בעוצמתה - כמו אותה ספינת פליטים בלב ים סוער מגוף המחזה. ואני זוכר גם את אשתי שישבה לצדי, בבטנה בתנו הבכורה, מרוגשים שנינו מן העתיד לבוא. אופטימיים. ואז את הדממה הארוכה בדרך הקצרה הביתה. המילים נעתקו, מרוקנים היינו שנינו והנצח לפתחנו. עוד חודשים ספורים ואנחנו הורים - ומה יהיה.
ואני זוכר שחשבתי שאני מבין את המחזה הזה לא רע בכלל. את הזעקה שיוצאת ממנו לעולם הומני שבו ילדים אינם מתים בסתר, עולם שבו החמלה קודמת לגאווה. אבל האמת היא שלא הבנתי כלום. לא לעומקן של תחושות בכל אופן. כי כיום, שמונה שנים אחרי כאמור, ועם שלושה ילדים בבית (טפו טפו טפו), "הילד חולם" היכה בי בעוצמה שלא הכרתי, בגרסתו החדשה שעולה כיום בשיתוף פעולה לקאמרי ולהבימה, וגם כן בבימויו של ניצן. כמו רוקנה את האוויר בחלל האולם הותירה אותי ההצגה במחנק גדול. פיזי, לא מטאפורי.
הפעם לא גדול מהחיים, אלא בגודל טבעי, ביתי, נגיש ומצמרר. הפעם לא בפול ווליום אלא פיוטי ולא אחת בלחישות מצמיתות ומעוררות חרדה. המילים של לוין מצופפות את הנפש, מפלחות בה כמו להבים ומותירות אותה חבולה ומדממת משל היה איזה פצע פנימי להתפתל בגינו עד אין קץ. הפעם לא רק במרחב הסימבולי, אלא בזה הריאליסטי שחודר את המרחב המוגן. את אותה בועה חולמנית וילדותית שבה אנחנו עוטפים את עצמנו, כי פתאום אותם ילדים שעל הבמה, מלאי תקוות ונושאים עיניים אלינו "הגדולים", מחכים שמשיח יבוא ויעיר אותם לחיים, מקבלים פרצופים. ואז הכול נהיה כה אישי, הורי, מגונן ומאיים.
את "הילד חולם" כתב לוין בהשראת ספינת הפליטים "סנט לואיס" והסרט "ספינת הארורים", שניסתה להימלט מגרמניה לאחר "ליל הבדולח" ועליה 936 פליטים. הם נדחו מלעגון בארץ מקלט, ונאלצו לחזור על שובל הגל ואל ארובות ההשמדה. ההיקש האקטואלי של גירוש הפליטים האפריקאים הוא כמובן אצטלה אחת להתעטף בה, אבל יהיה זה עוול לצמצם את המחזה לכותרת פוליטית כזאת או אחרת. יש בו מטבע האדם על הרוע וגם טוב. יש בו מן הסיוט, אבל גם מן החלום. יש בו אהבה והורות והישרדות. יש בו זיקוק של כל אלה למיקרו-רגשות חשופים מכל מגננה, כמו שלוין ידע לקלף טוב מכל אחד אחר.
מחזה מפואר וניצן עומד על הדקויות בבימוי מרשים עד מאוד. בימוי שלצד המוזיקה הנפלאה שחיבר יוסף ברדנשווילי, התפאורה שהרכיבה פולינה אדמוב והתאורה של קרן גרנק, ההישג הגדול שלו הוא באיפוק שהוא נוסך בהצגה. המילים כה עוצמתיות וגם התמונות מטבען, והשחקנים אינם נדרשים להגזים אותן. הם עומדים במשימה היטב, הרכב נהדר של שחקני שני התיאטראות, ובהובלתן של אולה שור סלקטר בתפקיד האם המגוננת ונעמה שטרית בתפקיד הילד. הדינמיקה ביניהן שלמה, אותנטית ואין נפש שמסוגלת להישאר אדישה. שתיהן ראויות לכל מחמאה, ולצדן נורמן עיסא בתפקיד רב החובל, אושרת אינגדשט שתמיד מרגשת, וכן שחר רז ורות אסרסאי בהברקת תלבושות אינסטרומנטלית בתפקידי מושל האי הציניקן כאיש מאורך שראשו מגפון ואשתו הבובתית נטולת ההבעה.
"הילד חולם" היא הצגת חובה, לא רק לצופה אלא גם לרפרטואר התיאטרלי הישראלי, שעצם העובדה שזוהי הפעם השנייה בלבד (זולת האופראית) שההצגה עולה על הבמות, מאז בכורתה ב-1993 בבימויו של לוין עצמו, היא בלתי נתפסת. זו הצגה שצריכה להיות חלק מהרפרטואר התרבותי הישראלי מדי יום ביומו. כל תיכוניסט וחייל צריכים להיחשף אליה. כל אדם.