מתוך ההצגה "טרור" / צילום: שי לי עוזיאל
"טרור" מאת פרדיננד פון שיראך, הוא מחזה על מוסר בעת מלחמה. הוא מתרחש בעולם שכבר ידע את ה-11 בספטמבר, בבית משפט גרמני (כן, דווקא גרמני), שבו טייס קרב עומד לדין באשמת רצח 164 נוסעי טיסה אזרחית של לופטהנזה מברלין למינכן. טיסה שהוא יירט לאחר שזו נחטפה על ידי טרוריסטים אסלאמיים, שאיימו לרסק את המטוס באיצטדיון הכדורגל של מינכן שבו התקיים באותו הזמן משחק בינלאומי בין נבחרות גרמניה ואנגליה לעיני כ-70 אלף צופים.
הטייס נהג לפי הפרוטוקול וניסה להזהיר ולהסיט את המטוס ממסלול ההתנגשות, אבל ללא הועיל, ולשיטתו - ולשיטת המערכת הביטחונית שבה חונך - בחר באפשרות הגרועה פחות, והיא של 164 הרוגים על פני עשרות אלפים (וביניהם גם אותם נוסעים שעל המטוס). לשיטתה של התביעה, הוא נטל את החוק לידיו והפר את פסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון, שאוסר ליטול חיים על מנת להציל חיים של אחרים. פשוט כך, ועל העובדות, שמוגשות בצינה גרמנית, אין מחלוקת.
בהצגה יש נאשם מצודד, בן טובים שאינו נראה כרוצח המונים (אבישי מרידור) ולו סנגור מושחז (ניר סעדון) יש תובעת חדת לשון בשם המדינה (עדי גילת), יש שופטת קורקטית (עידית טפרסון), יש גם שני עדים (רותם כרמלי ורובי מוסקוביץ') - האחת אמוציונלית בשם הנספים, והשני טכני ובשם הצבא - ויש גם הצבעה. קלפיות שיוצאות ושבהן הקהל, שמשמש כחבר המושבעים לערב זה, מצביע וקובע את סופה של ההצגה: האם לזכות את הטייס או להאשימו. וזה תרגיל פילוסופי מעניין, ששואב את כוחו מדילמות מוסר מוכרות, וגם כמובן מרפרף לשלל דילמות מוסריות שמוכרות לנו היטב מן העבר (ומה אם האמריקאים אכן היו מפציצים את אושוויץ - האם העולם היה מאשים אותם על מי שהרגו, או מהלל בזכות מי שניצלו?), וגם מן ההווה (והאם ניתן להפגיז אל עבר ריכוז אוכלוסייה, שממנו משוגרים טילים, או שמדובר בפשעי מלחמה?). וכן, הטרור בהחלט שבר את הכלים ואילץ את העולם הנאור "לגמישות" שהיא לא תמיד מאוד נאורה.
אבל חכו רגע עם הכמה-כמה, וגם עם הפסקנות הישראלית הכה מוכרת, משום שהחוויה הבאמת מיוחדת בהצגה הזאת, שביימה שרה פון שוורצה, היא אופי הוויכוח מעולמות הרטוריקה והדיבייט - לגופים של טיעונים ולא של אנשים. בלי פופוליזם וללא דמגוגיה. בלי "זאת לא השאלה" והטחת בוץ. ויכוח ערכי נטו בין שתי תפיסות עולם שמתנגשות בעת מלחמה - ואין שחור ולבן, כי גם לא יכול להיות. והשיקוף הזה בהצגה מדגיש בעיקר עד כמה אופי הוויכוח הזה חסר בישראל של ימינו, וכל כך נחוץ. וזאת ללא כל קשר לתוצאה - שהייתה רוב גדול לטובת הזיכוי בהצגה שבה נכחתי.
וזה אגב גם המקום שבו ההצגה מעט כושלת, משום שהיא, כפעולה דרמטית מוגבלת בזמן של בחירה, כן מתכנסת לבחירה דיכוטומית בין זכאי ובין אשם, אפילו שאני מנחש שכמוני, מרבית היושבים בקהל, היו מעדיפים לבחור איפשהו בתוך גווני האפור שביניהם.
"טרור", תיאטרון הקאמרי