האם המאבק בפשיעה מצדיק פגיעה בזכויות חשודים?

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (המכונה "חוק המעצרים") נחקק על רקע ביקורת על כמות ומשך המעצרים בישראל. בהתאם, קובע החוק כי חשוד ייעצר רק "כמוצא אחרון". בתמצית, החוק קובע כי מעצר חשוד בשלב החקירה יתאפשר רק אם קיים יסוד סביר להניח כי אם אותו חשוד לא ייעצר, הדבר יוביל לשיבוש החקירה, או לבריחת החשוד, או שהחשוד מסכן את הציבור.

עוד נקבע כי המעצר יהא בלית-ברירה, ויש להעדיף חלופות מעצר - דוגמת מעצר-בית או איזוק אלקטרוני. ומי שראה בתי מעצר ועצורים, נחשף לצעקות, לשערים הנטרקים ולאלימות הכבושה, יכול להבין על מה ולמה יש לסייג ככל הניתן את הכוח לעצור.

היום, בשנת 2018, מעל לשני עשורים לאחר שנחקק החוק, ניתן לומר בביטחון כי החוק לא שירת את תכליתו. יותר ויותר אנשים נעצרים מדי שנה. על פי השנתון הסטטיסטי של המשטרה, כמות המעצרים עלתה בצורה תלולה לאורך השנים: בעוד שבשנת 2007 בוצעו כ-50,000 מעצרים, הרי שבשנת 2016 בוצעו יותר מ-60,000 מעצרים - גידול של 20% לאורך כעשור. רק לפני שנתיים הציגה המשטרה נתון, שבו (משום מה) ביקשה להתגאות, שלפיו חלה עלייה תלולה במספר המעצרים עד לתום ההליכים - היינו מעצר של נאשם שהוגש נגדו כתב אישום עד לתום ההליך המשפטי בענייננו. ואכן, בדיקה מדגמית שביצעה מחלקת המחקר של הנהלת בתי המשפט ביחס לשנים 2011-2010 גילתה כי בבתי משפט המחוזיים ביקשו רשויות החקירה לעצור 87.7% מהנאשמים עד לתום ההליכים, והציעו חלופות מעצר רק לגבי 0.6% מהנאשמים.

הניסיון להתפאר בנתון זה מלמד על חוסר הבנה בולט של תכליות המעצר, כמו גם על היעדר הפנמה של רוחו של חוק המעצרים. הוא מטריד במיוחד כאשר מביאים בחשבון כי על-פי נתוני המשטרה ומחקרים, במקרים רבים - במחצית ואף בשני שליש מהם - לא מוגשים כתבי אישום נגד חשודים שנעצרו ב"מעצר ימים" - מעצר של חשוד בשלב החקירה, קודם להגשת כתב אישום בעניינו. מתברר כי הן מצד רשויות החקירה, הן מצד בתי המשפט - היד על ההדק קלה מדי. הדבר נובע בעיקר (הגם שלא רק) מן הקלות הרבה שבה נטענת - ומתקבלת - טענה לחשש מפני שיבוש הליכים על ידי החשוד, וזאת גם כאשר מדובר בחשש ערטילאי או בחשש שניתן להפיגו באמצעים פחותים, שאיננו אמור להצדיק שלילת חירות.

לא רק היקף המעצרים המוגזם מעיד על השימוש הלקוי בכלי זה. גם האופן שבו, מעת לעת, מנצלות רשויות החקירה את המעצר כאמצעי להפעלת לחץ על חשודים - מטריד ודורש תיקון. כידוע, התנאים בבתי המעצר בישראל גרועים וקשים במיוחד.

לחץ על חשודים ונאשמים ושבירת רוחם

דו"ח של הסנגוריה הציבורית משנת 2015 מצא כי העצורים בבתי המעצר בישראל מוחזקים בתת-תנאים, בצפיפות קשה, ובתנאי חום וקור קיצוניים. המעצר כשלעצמו עלול להוביל לשבירת הרוח, ועל כן הוא עלול להפעיל לחץ על חשודים להודות במיוחס להם, להתקשר בהסדרי טיעון ובמקרים מסוימים להסכים לשמש כעדי מדינה. בנסיבות אלה, ישנה חשיבות יתרה בהקפדה על מעצר, אך לשם הטעמים המנויים בחוק המעצרים, קרי בעיקר כשקיים יסוד סביר להניח כי אם אותו אדם לא ייעצר, הדבר יוביל לשיבוש החקירה או יעמיד סכנה לשלום הציבור. אין כל הצדקה - לא חוקית ולא מוסרית - לעצור אדם כאמצעי להפעלת לחץ.

הציבור נחשף לאחרונה לשני נדבכים מטרידים נוספים. הראשון, הפרקטיקה שבמסגרתה נועדים חוקרים ושופטי מעצרים בלשכות השופטים. שם, בין היתר מציגים נציגי הרשות החוקרת לשופט חומר מודיעיני חסוי. הגם שבשלב החקירה "הסמויה" אין מנוס מהצגת מידע, כדי לקבל אישור לנקיטת פעולות הדורשות מתן צו שיפוטי, הרי שנוכח הפגיעה הטמונה בזכויות הנחקרים-חשודים, אין לוותר על הדרישה - הנובעת מן החקיקה הקיימת - כי כל אינטראקציה החל משלב החקירה הגלויה תעשה אך ורק באולם בית המשפט, כשהחשוד והסנגור נוכחים. רק כך ניתן יהא לוודא כי הדיון בין השופט לבין נציג התביעה אינו גולש למחוזות זרים; רק כך יישמר אותו ריחוק, הכרחי, בין השופט לבין הצדדים המופיעים לפניו, וייעשה ניסיון להבטיח, במידה נתונה, את ניקיון ההליך וההחלטה. השני, הצופה מן הצד בסיקור פרשות מתוקשרות אלה היה יכול להבחין במצעד הביוש שבמסגרתו הועלו הנחקרים בזה אחר זה לספסל הנאשמים קודם לדיון, רק על מנת שניתן יהיה לצלמם במעמד מביך זה. והנה, דמויות העצורים מוקפאות בזיכרון הציבורי ונצרבות כשהן נלעגות, מוכות, ולעיתים נדמות כמאבדות צלם אנוש. וגם אם יחלוף הזמן ולא יקרה דבר לאותם נחקרים, דבר לא ישיב להם את כבודם.

דומה שיש אפוא צורך לחזור ולחדד מושכלות יסוד: גורמי אכיפת החוק אמונים על חקר האמת, אולם חובתם אינה מתמלאה בכך. השוטרים והפרקליטים, כעובדי ציבור, אמורים לשרת, בראש ובראשונה, את האינטרס הציבורי. במסגרת זו, חובה עליהם לוודא כי חשודים ונאשמים ייעצרו כמוצא אחרון בלבד, ורק כשקיימת לכך הצדקה מספקת. משום שהמעצר פוגע, ובצורה קשה ועמוקה, בזכויות אדם - ובפרט בזכות החוקתית לחירות - ברור כי המטרה (חקר האמת) אינה מקדשת תמיד את האמצעים (המעצר). בעניין זה מייעד חוק המעצרים לשופט המעצרים תפקיד מרכזי: להוות גורם בקרה ופיקוח על רשויות החקירה, ולוודא כי המעצר איננו משמש חלילה למטרות זרות.

סיכומם של דברים: אין חולק על הצורך להיאבק בפשיעה, תוך שימוש מידתי באמצעים החוקיים העומדים לשם כך. אך מאבק בפשיעה אינו "מילת קסם", ואין הוא מצדיק פגיעה בזכויות שלא צורך. קיימת מגמה מדאיגה מאד, של שימוש מרובה ובלתי פרופורציונאלי בכלי המעצר, למען תכליות בלתי ראויות דוגמת הפעלת לחץ על חשודים ונאשמים, ושבירת רוחם. האירועים האחרונים הם הזדמנות טובה לשידוד מערכות. יכול שהרוחות החדשות המנשבות לאחרונה יאווררו את הפרקטיקות הפסולות שנתגבשו, ויטו את העוסקים בעניין לבקש - ולקבל - את מעצרם של אלה שאכן יש הכרח אמיתי לעוצרם, ולא יותר.