תיאטרון | למה "דונה פלור נשואה לשניים" לא סוחפת?

להצגה "דונה פלור נשואה לשניים", על פי ספרו ז'ורז' אמאדו, יש את המרכיבים לסחוף, אבל זה לא קורה ■ ביקורת

מתוך "דונה פלור נשואה לשניים" / צילום: מעיין קאופמן
מתוך "דונה פלור נשואה לשניים" / צילום: מעיין קאופמן

מוזר לי מאוד לכתוב את זה נוכח הבמה הצבעונית, התופים, הסמבה ואווירת השמייח הברזילאית הכל-כך מתאמצת, אבל "דונה פלור נשואה לשניים" על פי ספרו של ז'ורז' אמאדו ובבימויו של עירד רובינשטיין, היא הצגה די משעממת. וזה באמת מוזר, כי כמו באותם תבשילים עתירי חשק בניחוח לטיני-אפריקאי, שפלור מבשלת בסדנאות שלה, יחד עם נשות בהייה החושניות, על הבמה בהצגת תיאטרון באר שבע ישנם על פניו כל המרכיבים הדרושים על מנת לייצר הצגת קרנבל סקסית להיסחף אחריה. אל סלבדור דה-בהייה הקסומה והרובע הצבעוני פלוריניו. אל הבריזה המשכרת מן האוקיינוס, ואל ים הטיפוסים הססגוניים שאמאדו תיאר ושכל מי ששהה בברזיל ובסלבדור בפרט, מכיר היטב. תערובת יצרים מאגית שמתערבבת לכדי קיום מקביל כמו-הזייתי שבו אין גבולות והכול נדמה בו כאפשרי. ובאמת שלא תמצאו קהל נכון יותר ללכת שבי אחר הפנטזיה של בהייה, ולו רק כדי לחזור ולחוש משהו מליטוף הבשרים שלה.

דונה פלור (רעות אלוש בהצגה שבה צפיתי שהתארחה בתיאטרון גבעתיים; היא חולקת את התפקיד עם מירב שירום) חצויה בין תשוקתה לואדיניו (רועי אסף), בעלה הראשון, רודף נשים פרוע, מהמר כפייתי, צרה צרורה שמת במהלך הקרנבל וחוזר לחייה כרוח רפאים שהיא מסרבת לשחרר; ובין בעלה הנוכחי תאודורו (מולי שולמן), רוקח מיושב שרחוק מלתת מענה לליבידו שלה. אלא ששום דבר מהמצב הנפשי המעורער שבו היא מצויה אינו עובר. שום קונפליקט או דילמה של ממש. הכול על פני השטח - והסיבה לכך היא העיבוד של רובינשטיין ושל יואב שוטן, והפוקוס שהוא שם לא על דמותה של פלור ועל התחושות שלה, אלא על דמותו של ואדיניו, אותו בעל פוחז שממנו היא אינה מסוגלת להשתחרר. רועי אסף הוא חוויה של שחקן (ואל תחמיצו את "בורדל טוטאל" במועדון הבארבי) והוא מגיש את ואדיניו במלוא העוצמה, אבל טוב ככל שיהיה הביצוע, הוא אינו משנה את העובדה שמדובר בטיפוס בנאלי ומאוד לא מעניין. סוג של תפאורה אקזוטית להתקשט עמה - בטח שלא עוגן.

על הבמה, שלא כמו בספר, שם אפשר לפרוס דמויות ועלילות ביתר פירוט, המהלך העלילתי צריך להיות חד וברור. של מי הסיפור הזה? והתשובה צריכה להיות של דונה פלור, כאשר הקהל אמור להיסחף אחריה אל סערת הרגשות שעוברת עליה. אישה צעירה ויצרית שנקרעת בין הרציונל, הביטחון והשקט שמקנה תאודורו, ובין הים הכחול העמוק והסוער (כפי שמתואר בהצגה בעמ' זה מימין) שמציף אותה וממלא אותה חיים.

במקום זאת, מרבית ההצגה מוקדשת ל"מסביב" - לריבוי של דמויות סתמיות שמסמנות "ברזיל" בצורה שטחית למדי, ובעיקר למעללי ואדיניו. ואפילו שבימתית, רובינשטיין מייצר כהרגלו כמה וכמה תמונות יפות, כולל תמונת רולטה מהממת-ממש עם השחקנית תמר מלאכי ושמלתה המסחררת, התחושה הכללית היא שהזמן עצר מלכת. כשרובינשטיין כבר בוחר להניע את הסיפור קדימה, תוך שהוא מכניס לתמונה גם את תאודורו ואת פלור שמקבלת את מרכז הבמה - זה כבר מעט מדי ומאוחר הרבה יותר מדי.

איך היה נראה העיבוד לאמאדו, לו אישה הייתה עומדת מאחוריו ושמה את הליבידו שלה במרכז ולא את זה של ואדיניו, היא שאלה מעניינת.