ליאור טומשין מציג: המירוץ שאיש לא רצה בו הפך להצלחה

המירוץ שאיש לא רצה בו הפך להצלחה ■ כל העובדים שסבלו מאישור רפואי, החלימו ■ אנשים הצטרפו ברגע האחרון, אחרים ביקשו להעלות את מרחק הריצה שאליו התחייבו מראש ■ טור אישי

הנמרים, המזכירות ועורכי הדין / איור: עומר הופמן
הנמרים, המזכירות ועורכי הדין / איור: עומר הופמן

המחשבה שחיינו סופיים מדרבנת אותנו להותיר חותם. הניסיון להותיר חותם עלול לעיתים לקרב את חיינו להיות סופיים. לפני ארבעה חודשים הודעתי לעובדים שלי שאת סיום 2017 נחגוג בשבוע הראשון של 2018 במירוץ שליחים של העובדים כולם. מהסניף הצפוני שלנו, בצפת, אל הסניף הדרומי, באילת. מאחר שמה שמשותף לכל עובדי המשרד הוא שילוב של חוסר יכולת לרוץ ושנאה לריצה - הרעיון דווקא התקבל בקרירות.

יום טרם המירוץ, איך שהכול היה כבר מוכן ואפילו נרשמה התלהבות חלקית (בעיקר מצדי), סגרה המשטרה את כביש הערבה מחשש לשיטפון, המירוץ בוטל ונתקעתי עם 60 ק"ג בננות, 1,000 בקבוקי מים ו-100 עובדים מחייכים מדי. כדי שלא תירשם שמחה מוקדמת פרסמתי מיד תאריך חדש לחודש מארס (כשרעיון מקבל תאריך, הסיכוי להגשמתו עולה פלאים), ושבוע אחר כך כבר אושפזתי בפתאומיות בבית חולים, כשבין היתר קרסו לי הריאות.

חודש לפני מועד התחרות, כשאני מנופח מסטרואידים, עשיתי ניסוי כלים. יצאתי עם יעלי לכביש פלמ"חים, העמדתי את הרכב בצד ויצאתי לריצה ראשונה. חשתי שאני רץ בגוף של מישהו אחר (פעם ראשונה שעשיתי דברים בגוף שני), וכעבור רבע שעה סיימתי בקושי שני ק"מ והרגשתי כמו אחרי מרתון. מיד צילמתי את ההישג העלוב הזה, העליתי תמונה של שעון הריצה שלי לווטסאפ המשרדי והזכרתי לכולם שחזרתי ושיש רק עוד חודש.

למרות המעשה החצי-הירואי הזה, איש מעובדיי לא הגיב, אפילו לא בנימוס. בשלב הזה, יעלי, שנוטה לקרוא את המפה נכוחה, נשברה ורמזה לי בקול רם שדין המירוץ להתבטל, ושכדאי שאחדל להציק לאנשים שלא עשו לי שום דבר רע וכל רצונם הוא להתפרנס בכבוד. הסברתי לה שלעיתים מנהיג לא עושה מה שפופולרי אלא מה שנכון לעשות. יעלי כהרגלה ענתה לי ולי לא נותר אוויר להשיב לה.

במהלך החודש האחרון הקפדתי לא להסתובב במסדרון המשרד, גם כדי לא לשמוע את שיחות המסדרון וגם כי היה לי קשה ללכת ולנשום בו זמנית. אבל ככל שקרב מועד המירוץ, הם הגיעו אליי בעצמם, עוד ועוד עובדים, והסבירו לי בהתנצלות שחודשים הם חלמו על האירוע, אבל מפאת שקר כלשהו, הם ייאלצו לוותר. בסופו של דבר, לא בלי לחץ, עלה בידי לקושש מתנדבים ל-350 ק"מ.

ביום רביעי בערב, מצאנו את עצמנו 7 עובדים. סמוך לבית שאן לתחילת המירוץ. קבוצה זו הייתה אמורה להחזיק את המירוץ מתשע בערב עד למחרת בשמונה בבוקר, שאז, בהדרגה, היו אמורים להצטרף יתר עובדי המשרד, איש-איש לפי חלקו. לקבוצה הראשונה קראנו "האצנים הנמרים". כל אחד מאיתנו היה אמור לרוץ בלילה 15 ק"מ, מחולקים ל-3 קטעים של 5 ק"מ כל אחד, כשאנו מחליפים זה את זה. בכל רגע, נמר אחד רץ, ורכב עם חבריו נוסע אחריו, מאיר את דרכו ושומר על גבו מפני דריסה. כל 5 ק"מ הרץ עוצר, נכנס לרכב ומהרכב יורד רץ אחר. כשכל הרצים מסיימים נכנס לפעולה הרכב השני וחוזר חלילה.

איתי ברכב היה בין היתר מלכיאל, בחור דתי שסיפר לי קצת בהלם איך רק חודשיים קודם, כשהמירוץ בוטל ואחר כך כשאושפזתי, הוא היה משוכנע סוף סוף שיש אלוהים, ושכל תפילותיו לביטול המירוץ לתמיד התגשמו. והנה, שלא בטובתו, הוא נאלץ לרוץ בלילה. מלכיאל ביקש לברר איתי איך דווקא הוא נבחר לקבוצת האצנים הנמרים - הסברתי לו שאף אחד אחר לא הסכים - והזכרתי לו שיתכונן כי הוא אמור להחליף אותי בתום המקצה שלו. את הרכב השני הוביל גלעד השותף שלי, שהתנגד למירוץ, כמו לכל רעיון אחר שהעליתי ב-20 השנים האחרונות, ונמצא שם בשבילי תמיד.

כעבור 11 שעות ללא שינה על כביש הבקעה, הגענו לעין גדי. שם החליפה אותנו קבוצת הבנות הראשונה של המשרד. ברגע שהן התחילו לרוץ ולהעלות לקבוצת הווטסאפ המשרדית את התמונות שלהן, רצות על רקע המדבר וים המלח, כששערן מתבדר ברוח והן מזיעות מאושר - נרשם סוף-סוף המפנה בעלילה.

כל העובדים שסבלו מאישור רפואי, החלימו. אנשים הצטרפו ברגע האחרון למירוץ, אחרים ביקשו להעלות את מרחק הריצה שאליו התחייבו מראש, ומפלס ההנאה והרצון הלכו וגברו. איתמר, שהודיע לי שלא יגיע כי אשתו בשלהי חודש תשיעי, הודיע לאשתו שתמתין עם כל הלידות שלה והגיע ישירות לכביש הערבה. מכיוון שלא היה לי איפה לשבץ אותו, אז הוא רץ 20 ק"מ לצד קבוצת מזכירות המשרד, עד שמהרכב הודיעו לו שיעלה - כי אשתו הובלה לחדר לידה (בלילה הוא כבר שלח לנו תמונות של התינוק).

באמצע הלילה השני, כשמשטרת ישראל עצרה לנו את המירוץ, 120 ק"מ לפני היעד - התנפלו עליי עובדים בטענה שזה לא הוגן ושהם עוד לא רצו. הסברתי להם, ולא בפעם הראשונה, שאנחנו עובדים בלפתור בעיות (זה להשקפתי המקצוע של כולם), ולאחר הפסקה מאולצת, בארבע וחצי בבוקר יצאו לדרך מכמה נקודות כמה רכבים, כדי להשלים במקביל את המרחק שאיבדנו. ובשעה אחת, בצהרי יום שישי, המירוץ כבר הגיע למרחק 6 ק"מ מאילת.

למרות שבשלב הזה כבר היינו אחרי לילה ראשון של ריצה ולילה שני בשטח - יצאנו ביחד, גלעד ואני, לקטע ריצה אחרון, 6 ק"מ, עד שער הסיום. ק"מ אחד לפני הסיום המתינו לנו העובדים שלנו, בקבוצות, בהתאם למועדי הצטרפותם למשרד. הראשונה שפגשה אותנו והצטרפה הייתה ערגה, המזכירה הראשונה שלנו. כעבור 50 מטר הצטרף העו"ד הראשון, וכך הלאה - כל 50 מטר עמדה קבוצת עובדים, נושאת שלט המציין את שנת הצטרפותם למשרד - עד שאספנו אחרונים את ילידי מחזור 2017. אומרים שהאהבה היא ענף הספורט היחיד כמעט, שאם אתה חוצה את קו הסיום לבד, הפסדת, אז רצנו וחצינו את קו הסיום בצוותא.

מאחר שהעובדים שלי היו מספיק עייפים ועם שרירים תפוסים, יכולתי לשאת בפניהם את משנתי בלי שיברחו לי. הזכרתי להם שאנשים יכולים לקבל מה שהם רוצים, רק כשיהיו מוכנים לפעול כדי לקבל את מה שהם רוצים וגם לשלם על זה מחיר. הסברתי שהצלחה בעיניי היא להשיג את מה שרוצים ואילו אושר הוא לרצות את מה שמשיגים.

אלה היו רגעים צרופים של הצלחה ואושר לכולנו. התובנה שבכל הישג שהשגתי, מישהו עזר לי בדרך - הייתה במקרה הזה מוחשית להפליא, ויצרה הזדמנות נדירה להודות על כך לכל השותפים לדרך הארוכה שעשינו.