דונלד טראמפ / רויטרס
עד 2009 כמעט חצי מגירעון הסחר האמריקאי נבע ממוצר אחד בלבד: נפט. אם היה צורך באסטרטגיה לאומית לטיפול בגירעון על ידי התמקדות במוצר מסוים או בקבוצת מדינות, התלות האמריקאית בנפט מיובא הייתה המקום להתמקד בו.
ארה"ב התגברה על גירעון הנפט שלה ועל הגירעון המסחרי עם מדינות הנפט של ארגון אופ"ק. אבל במקום לקטון, הגירעון המסחרי שלה התרחב.
הניסיון עם הנפט מוכיח שאי-אפשר לצמצם גירעון סחר לאומי על ידי התמקדות במוצר אחד או בקבוצת מדינות. הוא גם מספק תובנות לגבי מה שעשוי לקרות אם ממשל טראמפ ינסה לסגור את הגירעון האמריקאי באמצעות הטלת מכסים על פלדה, אלומיניום ומגוון מוצרים מסין.
במחצית שנות ה-2000, ארה"ב ייבאה יותר מ-10 מיליון חביות נפט ביום. ההפקה בבארות הנפט בארה"ב עצמה הייתה מחצית מהכמות הזו, ובשפל של 30 שנה.
כושר ההמצאה של מהנדסי קידוחי הפצלים בצפון דקוטה ובמערב טקסס הוביל לבהלה לזהב השחור, שאפשר להשוותה לשגשוג ההיסטורי שהיה בתעשיית הנפט. ממחצית 2011 עד מחצית 2015, הפקת הנפט זינקה ב-78%, ועלתה בקלות על נפח היבוא. בסוף שנות ה-70, בתקופת הבום הגדול שעבר מגזר הנפט בטקסס ובאוקלהומה, תפוקת הנפט עלתה ב-7% בלבד.
התפוקה האמריקאית הציפה את שוק הנפט העולמי, ושיגרה את המחירים לירידה. בסוף 2015 הקונגרס אפילו הסיר חרם של 40 שנה על יצוא נפט. בנובמבר 2017, התפוקה האמריקאית עלתה על 10 מיליון חביות ביום, שיא של כמעט 50 שנה.
אבל באותו עשור שבו אמריקה טיפלה בבעיית הנפט, הגירעון ללא הנפט התרחב במהירות. הגירעון המסחרי הכולל אמנם נמוך מכפי שהיה ב-2005, אבל הוא מתרחב בשנים האחרונות על אף שאחד המקורות הגדולים שלו, הנפט, נעלם מהמפה.
"הגירעון המסחרי אינו נובע מהעובדה שאנחנו מייבאים סחורה זו או אחרת", אמר ג'יימס המילטון, כלכלן באוניברסיטת סאן דייגו ומומחה לכלכלת נפט. "מאזן מסחרי נקבע בעיקר על ידי ההוצאה הכוללת על סחורות ושירותים של משקי בית וחברות, בהשוואה לייצור שלהם. אם ההוצאה עולה על הייצור, אנחנו חייבים לייבא".
תפוקת הנפט עלתה בשנות הבום, אך ההוצאה המקומית לכל רוחב המשק עלתה אפילו יותר.
מאזני סחר הם פונקציה של כמה האמריקאים משקיעים וחוסכים. כשהחיסכון המקומי אינו מספיק כדי לכסות את ההשקעה, היתרה באה מחו"ל. חיסכון נמוך מוביל לגירעונות סחר גדולים יותר. מדינות חיסכון גדולות כמו גרמניה וסין רושמות עודפים מסחריים שמממנים את הצריכה ואת ההשקעות של אחרים.
אחת הסיבות העיקריות לכך שארה"ב לא הקטינה את הגירעון המסחרי שלה הוא הגירעונות התקציביים הסימולטניים.
כשגיוסי ההון של הממשל בחובות (אג"ח) עולים, הוא זקוק לכסף ממקור אחר. הצרכנים יכלו להגדיל משמעותית את חסכונותיהם ולקנות אג"ח אוצר - מה שהיה פוגע בצריכה - אבל הם לא נהגו כך. המקור הגדול ביותר של מימון לקניית האג"ח האמריקאיות הוא המדינות הזרות בעלות העודפים הכספיים - מדינות שחוסכות הרבה ומייצאות יותר מכפי שהן מייבאות.
"זו סתירה במונחי מדיניות לומר שאנחנו רוצים ללוות הרבה לפעולות תקציביות, אבל לא רוצים ללוות ממדינות אחרות, שזה הגירעון המסחרי", אמר המילטון.
קיצוצי מס גדולים והגדלת הוצאה שאושרו בקונגרס וממשל טראמפ יזם צפויים להעלות את הגירעון התקציבי אל יותר מטריליון דולר בשנה בשנים הבאות. פירוש הדבר הוא שגירעונות הסחר יגדלו.
המכסים של טראמפ אינם מתמקדים רק בגירעונות הסחר. הוא אומר שהוא פועל למסחר הוגן - חברות ועסקים אמריקאים צריכים לקבל בחו"ל את אותו יחס שמקבלות חברות זרות בארה"ב. הדדיות היא אחת הסיסמאות של טראמפ.
אבל כלכלנים רבים אינם מסכימים עם הרעיון שיש בכלל צורך לטפל בגירעונות מסחריים. כלכלות עשירות בעלות גירעונות צומחות קצת יותר מהר ממדינות של עודפים בעשור האחרון, מציינת מיגאן גרין, הכלכלנית הראשית של מאנולייף וג'ון הנקוק ניהול נכסים.
כשגירעון הסחר האמריקאי מתכווץ, זה קורה בדרך כלל בהאטה כלכלית, כשהצרכן האמריקאי מוציא פחות וחוסך יותר. היבוא יורד בתקופות כאלה. הגירעון בסחורות ושירותים נחתך כמעט בחצי במיתון של 2009, מ-709 מיליארד ל-384 מיליארד דולר. זהו כל השיפור שארה"ב רשמה בגירעון שלה בעשור האחרון.
"אם ארה"ב באמת תצטרך לטפל בגירעון", אמרה גרין, "היא תצטרך להביט במראה ולשאול את עצמה מה היא יכולה לשנות בהשקעות ובחסכונות שלה".
מייקל פרולי, הכלכלן הראשי לארה"ב בג'יי.פי מורגן צ'ייס, מכנה את התופעה הזו "הריבוע והחור העגול של מדיניות התקציב והמדיניות המסחרית" - כמעט בלתי אפשרי לסגור גירעון מסחרי כאשר מרחיבים את הגירעון התקציבי ומצפים מהצרכנים להמשיך לצרוך.
בסופו של דבר, "מדיניות התקציב תשלוט במדיניות הסחר", אמר פרולי. "המכסים והגבלות הסחר האחרות לא יספיקו מול הכוח המכריע הזה".