שולה זקן / צילום: אריק סולטן
שולה זקן: "בית הקלפים היא לא רק סדרת טלוויזיה"
"שולה לא שומרת יותר על זכות השתיקה עבור אף אחד" - זו כותרת ההרצאה של שולה זקן, מי שהייתה במשך ארבעה עשורים "הכספת" של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. זקן תרגמה את סיפור חייה להרצאה ("סיפור על אהבה, נאמנות ובגידה"), שאותה היא מעבירה במקומות שונים בארץ ובחוגי בית מאז שהשתחררה מהכלא ב-2015.
"שמרתי על זכות השתיקה במשך שנים ולשתיקה הזו יש מחיר והשלכות", אומרת זקן בראיון ל-G. "יש שידברו בשמי, יש שידברו עליי ללא תגובתי, ובעיקר שמרתי הכול בבטן. הרעיון להרצאה עלה גם כדי להשמיע את הצד שלי, צד שעד היום לא נשמע. זה סוג של תרפיה".
מי שעוד משתף את הציבור בגרסתו לאחרונה, וביתר שאת, הוא אולמרט עצמו. קשה להאמין שיש במדינה מי שלא נחשף ל"פסטיבל אולמרט", עם צאת ספרו האוטוביוגרפי, "בגוף ראשון" (הוצאת ידיעות ספרים), שאותו כתב בכלא. אולמרט מעלה דמויות ציבוריות שונות על המוקד, כולל כמובן את זקן (60), מי ששימשה יד ימינו וראשת לשכתו במשך ארבעים שנה, עד שנחשפה שרשרת פרשיות שוחד והיא הפכה לעדת מדינה. "שולה זקן לא הקריבה את חייה למעני", כותב אולמרט בספרו. "בשעה שסייעתי לה בכל דרך, היא, מאחורי גבי, באופן שיטתי ומתמשך, תוך ניצול האמון שלי, הפכה את משרתה ומעמדה מקור להכנסה מושחתת... תחושת הכוח ערערה את יציבותה וטשטשה את תמונת המציאות שלה. היא הפכה אותה לרודפת בצע, למהמרת כפייתית ולמי שמוכרת את הקרבה אליי בעד כסף רב".
איך את מרגישה בימים אלה נוכח הדברים שאולמרט כותב ואומר עלייך?
"חבל לי שהוא בוחר לפעול בדרך זו ומנסה בכל כוחו להלבין עצמו על חשבון השחרת אחרים, בתוכם אותי. יש לו זכויות, והאירוניה היא ששוב הוא מוחק אותן: בעבר זה היה בקולו ועתה בספרו. להבדיל ממנו, לא הלכתי רכיל ולא השמצתי אותו מעולם, רציתי להשאיר לו כבוד אחרון. חבל".
היה לך קשר עם אולמרט מאז שהשתחרר מהכלא ביולי האחרון?
"לא, ואין בכוונתי לדבר איתו לעולם. הוא היה כמעט כל עולמי, שירתי אותו בנאמנות כארבעה עשורים, הגנתי עליו בכל, בגופי ובנפשי. שילמתי מחירים עצומים ואף לקחתי על עצמי את העבירות שלו, כדוגמת פרשת חשבוניות הליכוד, ראשונטורס ועוד, ואף הייתי מוכנה לרצות מאסר בפועל עבורו. אבל הוא רימה אותי ואת משפחתי לאורך כל הדרך. הוא ניצל אותי ואת משפחתי באופן ציני וקר. הוא הוביל אותי לאורך השנים להיות שותפה לפשעיו ולשחיתויות שלו שאותן ניסה, ועדיין מנסה, לקשור אליי".
זקן, צריך להזכיר, היא עבריינית מורשעת שבהרצאות אומרת לקהל שהיא אומנם יודעת שיש לרבים דעה עליה - אך היא מבקשת לאפשר לה "לנסות ולקחת אתכם למקום אחר". היא חוזרת לרגעים שבהם הרגישה שאולמרט בוגד באמונה, מסבירה מדוע החלה להקליט את מי שהגדירה בעבר כ"מפעל חיי" ו"האלוהים שלי", ומספרת על הרגע שבו החליטה לחצות את הקווים, לדבריה לאחר שגילתה בשלב הסיכומים במשפט הולילנד כי אולמרט מטיל את האחריות עליה.
רגע לפני שהורשעה בתיק הולילנד, כשהייתה צפויה לשבת שנים בכלא, זקן חתמה על עסקת עדת מדינה: בתמורה לכך שמסרה לפרקליטות עשרות שיחות שהקליטה, שהתנהלו בינה לבין אולמרט ושמפלילות אותו, קיבלה גזר דין מקל של 11 חודשי מאסר בעקבות הרשעתה בקבלת שוחד והלבנת הון בפרשת הולילנד.
בינואר 2015 השתחררה, לאחר שריצתה בפועל כמעט שבעה חודשי מאסר. זו הייתה ההרשעה השלישית של זקן, אחרי שהורשעה קודם לכן בפרשת ראשונטורס, בקבלת דבר במרמה ובמרמה והפרת אמונים (לאחר ששמרה על זכות השתיקה והמשיכה לשמור אמונים לאולמרט - שזוכה), וכן בפרשת המינויים ברשות המסים.
החודשים בכלא השפיעו עלייך? שינו את תפיסת עולמך?
"תקופת המאסר בעיקרה מהווה בעבורי הפרדה בין שולה ששתקה שנים לבין שולה של היום. להבדיל מהשמועות ומהאחרים, התעקשתי לקבל עונש על מעשיי: לעצמי ובעיקר כמסר חינוכי לילדיי".
מהו הערך המוסף של ההרצאות עבורך? האם זה חלק מההתמודדות והחזרה לשגרה?
"אני חייבת להוציא את כל מה ששמרתי בבטן במשך השנים. זה חלק מתהליך ההבראה שלי. זה קשה, אך חיובי ובעיקר חשוב".
קשה לך לדבר על כך מול הקהל, או דווקא להיפך, וזה תהליך חיובי ומתקן עבורך?
"בהרצאה אני מגוללת את סיפור חיי. ישנם קטעים שנעים לי להיזכר בהם ויש כאלה שפחות. ככלל, אני מנסה להקפיד ולהודות על הרע ועל הטוב כאחד. כמובן שבהתחלה היה לי קשה לדבר ולשתף את הכול בדברים, הורגלתי לשמור הכול לעצמי ככספת, אך כתהליך תרפויטי, מהרצאה להרצאה זה הפך להיות קל יותר".
איזה ערך מוסף הקהל מקבל בהרצאה?
"הציבור צריך לדעת מיהם האנשים הנבחרים שלו ואיך מתקבלות ההחלטות. מתברר שבית הקלפים היא לא רק סדרת טלוויזיה, היא יכולה להיות המציאות שבה אנו חיים".
מהן התובנות המרכזיות שעליהן את מדברת בהרצאה?
"מדובר בסיפור אנושי, קשה וטרגי. יש את הזירה המשפטית ויש את הזירה האנושית האמיתית, וכפי שכולכם נחשפתם, אין בהכרח קורלציה בין השתיים. התובנה המרכזית בחיי היא המשפחה, חשיבותה ומקומה בחיי. העבודה תפסה את עיקר תשומת הלב ותמיד הייתה במקום הראשון והמשפחה מיד לאחר מכן. היום, אולי אני מכה על חטא, המשפחה נמצאת במקום הראשון - אחרי הכול, עברנו הכול יחד. והיום אני מתמידה ומהווה חלק פעיל ומרכזי".
אילו תובנות את נותנת בהרצאה לגבי מסירות ונאמנות למי שנמצאים בפוזיציה דומה לזו שהיית בה בעבר? עד איזו מידה לסמוך על הבטחות הבוס, למשל?
"זו שאלה לא קלה. הנאמנות אצלי גבלה באהבה עיוורת. לטוב ולרע".
ננסי ברנדס: "סיימתי עם הטפל, יש רק את העיקר"
"אני לא רוצה לקדם זמנים קשים, אבל הומור כמו זה שיצא ממני בחודשים שבהם שכבתי באיכילוב, לא כתבתי אף פעם", אומר איש הבידור והמוזיקאי ננסי ברנדס. "היום, החלק הכי מצחיק בהופעה שלי הוא על התקופה בבית החולים".
ב-2015 תקף את ברנדס חיידק אלים וגרם לקריסת מערכות בגופו. הוא היה מאושפז במשך כחצי שנה, בחלק מהזמן נלחם על חייו בטיפול נמרץ. הפלירטוט עם המוות, אומר ברנדס היום, שמר עליו פעיל ותוסס מתמיד. "הפכתי טרגדיה לקומדיה", כהגדרתו.
כשהתאושש, הסתער בחזרה על הבמה עם המופע "ננסי ברנדס חי" שכתב יחד עם התסריטאי מני אסייג ("שנות השמונים"). התסבוכת הבריאותית, הוא מודה, עשתה לו יחסי ציבור מפליגים והוא כיכב באין-ספור תוכניות בוקר וראיונות. בימים אלה הוא כותב ספר אוטוביוגרפי בשם "חיידק במה" ומקווה להוציאו לאור בעזרת מימון המונים. בתקופת האשפוז הגה גם את המופע המשותף שהוא מעלה עם אורי גלר ("מצב כפית - המנטליסט המיתולוגי והמקרה הפתולוגי") ויש לו אפילו חיקוי ב"ארץ נהדרת", בגילומו של ערן זרחוביץ'.
ברנדס (72) נולד ברומניה. הוא גרוש פעמיים, משרה וצ'רסלה, שממנה נפרד לאחרונה - משבר זוגיות שמקבל ביטוי אף הוא על הבמה. יש לו שתי בנות ושלושה נכדים מנישואיו הראשונים ובן ובת מהשניים. לאחר שחרורו מבית החולים אף עבר משבר כלכלי: "הספיקה לי חצי שנה בלי הכנסות כדי להגיע לקריסה כלכלית", כך ברנדס. "לשמחתי, חברים עזרו לי, העלינו מופע מחווה וככה שילמתי את החובות".
מה זה בשבילך לעמוד על הבמה מול קהל ולדבר על התקופה הקשה שעברת?
"עבורי זה קתרזיס, טיפול אנטי אייג'ינג, הטיפול הכי מדהים. אני עולה על הבמה ומרגיש יותר בבית מאשר בבית. הבמה היא הסביבה הכי קרובה ובטוחה שלי. הרבה אנשים טוענים שסידרתי את החיים שלי בצורה כזאת שיהיו לי חומרים להופעה, כי ההומור שלי מבוסס רק על סיטואציות אישיות. לפני המשבר הבריאותי והגירושים האחרונים, היו גם העניין שהבת שלי חזרה בתשובה והמפגש שלי, כאדם מאוד חילוני, עם היהדות; המפגש של עולה חדש מרומניה עם השפה העברית והמנטליות הישראלית; נישואים לאישה טריפוליטאית, ההווי המזרחי והאוכל; להיות נשוי לאישה צעירה בשלושים שנה כשהילדים שלך יותר קטנים מהנכדים שלך. בזה התעסקתי עד שהוספתי את המשבר הבריאותי".
יש גם תובנות לקהל?
"בוודאי. תעזרו לגוף להילחם נגד כל חיידק ומחלה, אל תיכנסו למקומות של דיכאון כי אז אתם מחלישים את הגוף. אחת מהסיבות ששרדתי היא שלא לקחתי ברצינות את המצב הכמעט סופני שלי ולא האמנתי אף פעם שאגמור את החיים בטיפול נמרץ. לקחתי את הדברים בהרבה כוח והומור וכל הזמן צחקתי על זה. אחרי דבר כזה, הפרופורציות בחיים משתנות וזו לא קלישאה. היום, קשה מאוד לעצבן אותי. סיימתי עם הטפל, יש רק את העיקר".
הקהל רוצה לשמוע על כל זה?
"מאוד. זה סוג של מציצנות. אני צוחק על המוות, על הדברים הכי כואבים שיש".
עמוס לויטוב: "מה שקורה רגע אחרי שנופלים מהשמיים"
את השינוי הדרמטי שעבר עמוס לויטוב (68) - משתיקה מוחלטת של עשרות שנים להרצאות וסדנאות שהוא מעביר, המושתתות על שנות השבי והעינויים שעבר במצרים - אפשר לראות בהיבטים רבים. אבל דבר אחד, מכמיר לב, שהוא מספר בסוף פגישתנו, ממחיש את הפער בין מי שהיה לבין מי שהוא היום: "ההורים שלי לא שמעו כמעט דבר על השבי, עצוב שהם לא שמעו את הסיפור שלי, הם ידעו רק פרטים טכניים. אמי נפטרה ב-1995, אבי עשור אחריה. לקח לי שלושים שנה לנחות ולדבר על השבי".
שני בניו ושני אחיו (אחד מהם אחיו התאום), הוא מספר, מגיעים בשנים האחרונות להרצאות ושומעים את כל מה שלא ידעו מרבית שנות חייהם.
שלוש שנים וחצי הוחזק בשבי המצרי, מתוכן חצי שנה בבידוד מוחלט, לאחר שב-1970, במלחמת ההתשה, הופל מטוסו של לויטוב שהיה נווט קרב בחיל האוויר, יחד עם הטייס עמוס זמיר. מהשבי חזר בגיל 24, במסגרת עסקת חילופי השבויים שבוצעה לאחר מלחמת יום הכיפורים, יחד עם עוד תשעה ישראלים שהיו כלואים איתו בכלא עבסייה.
אחרי חודש וחצי, הוא מספר, כבר חזר לפעילות מבצעית. בהמשך אף השתתף במלחמת לבנון. לויטוב השתחרר מהצבא לאחר עשר שנים בדרגת רב סרן וחיפש את דרכו העסקית באזרחות. הוא חווה קשיים במיזמים שונים שהקים (רשת בתי הקפה קרואסונט; עסק לייבוא משקפי שמש) וגם בחיי המשפחה. הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים. "לא חזרתי מהשבי טייס או נווט, חזרתי אסטרונאוט", הוא אומר. "הרבה מאוד שנים ריחפתי שניים-שלושה מטרים מעל הקרקע. לא הייתי מחובר עד הסוף, לא חוויתי את הדברים מבחינה רגשית. הייתה בי אטימות כתוצאה מהחוויה, אבל העמדתי פנים שהכול בסדר. רק אחרי שלושים שנה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. רק אז הצלחתי להסתכל פנימה ולתקן כל מיני טעויות, התחזות והעמדות פנים. עם השנים נפלו לאט-לאט חתיכות מהאטימות הזאת והאור התחיל להיכנס פנימה. הפכתי להיות מאוד אמיתי".
לאט-לאט החל לספר על חוויותיו מהשבי - תחילה לבקשת הטייסת שלו וגם בבית הספר של אחד הילדים - ואף לכתוב את זיכרונותיו. לפני כעשר שנים הבשילו הדברים: ב-2007 יצא לאור ספרו "שקר השתיקה" ומאז עיקר פרנסתו היא בהרצאות שהוא נותן - אם לקהל הרחב, בארץ ובחו"ל; אם בסדנאות פיתוח מנהלים ועד תלמידי תיכון על סף גיוס. להרצאה האחרונה, אגב, נתן את הכותרת "מציניות לציונות": "אני ישראלי נורא גאה ומבחינתי זה אינטרס לאומי לחזק את המודעות של בני הנוער לאהבת ישראל ולקדם את תחושת השייכות".
איך מעבדים את החוויה בשבי לתובנות שהקהל יכול לקחת הלאה?
"אני משלב תובנות שהן לחם חוקם של אנשים בחיי היומיום, כמו התמודדות עם לחץ, עם תנאי אי ודאות ואתגרים והתמודדויות חברתיות, אלו מיומנויות שניתן לרכוש. חיינו בשבי במיקרוקוסמוס: היו בו היררכיה מעמדית, קושי פיזי ונפשי, צורך לקבל החלטות, מיצוי כל הכישורים האנושיים, מנהיגות וחברות. אנשים ממש סקרנים לשמוע מה עושים לך בשבי ומה קורה רגע אחרי שנופלים מהשמיים. זה נותן פרופורציה לקשיים שאנחנו חווים וזה מביא לשומע את כוחה של תבונת האדם, חירות המחשבה והיכולת להילחם על החיים. כשאני מדבר, הדברים ממש עולים לי מול העיניים; אני נזכר בדמויות, בריחות, בקולות. זה יוצר אותנטיות וזה חודר את האנשים. יש לי ניסיון חיים מיוחד של הרבה שנות שבי ויש לי יהלום קטן ביד".
רוב חייך הדחקת, ועכשיו אתה מחטט בפצע באופן קבוע ובפומבי. זה לא קשה?
"בניגוד להרבה מאוד אנשים שחו טראומות, אני עוסק בזה באופן שיטתי ולאורך זמן. היום אני מיומן בהרצאות, פחות נתון להשפעות ויותר קל לי. התופעה הרווחת היא שאנשים שחוו טראומות לא מרבים לספר על מה שעבר עליהם. אני חושב שאנשים דווקא רוצים לדבר, אבל הם מתקשים להעביר לשומעים את מה שחוו, למשל תחושות או אלמנטים של סביבה עוינת, ומהר מאוד מתייאשים. לא מאמינים להם או שהם לא מצליחים להסביר. סיבה נוספת היא שלא רוצים להתמודד מחדש עם הטראומה, לא רוצים להעיר את הדוב".
מה ההרצאות נותנות לך?
"אני חושב שאני מתנקה כל הזמן. אני עם רגל אחת בתוך העסק וחי אותו, וברגל השנייה כאילו מסתכל מלמעלה, מספר ומלמד. מה אנחנו מחפשים בחיים? להשאיר חותם ושיעריכו אותנו. בהרצאות אני מקבל את הדברים האלה במינון גבוה".
אותה נקודת מבט של רגל פה רגל שם, מספר לויטוב, סייעה לו גם בשנות השבי: "בתקופה הקשה במצרים הצלחתי לרחף מלמעלה, כביכול לראות מבחוץ את הסיטואציה ולהסתכל על עמוס כאילו הוא מישהו זר. אני זוכר שממש ריחמתי עליו. אחרי שלושים שנה התחלתי להשתמש בטכניקה הזאת כדי לראות את הזולת ולהתחשב בו. לא רק אני במרכז; אני מסתכל על האחר ועל מה שקורה לו. ואם מוסיפים לזה חיוך על הפנים, זה עושה את החיים יותר קלים".
לילך שם טוב: "הגג של הבית היה עף מהצרחות. הייתי צל של עצמי"
בקיץ 2010 עולמה של לילך שם טוב חרב עליה: בעלה לשעבר, איתי בן דרור, רצח את שלושת ילדיהם, עומר (9), רוני (8) ואור (5). שנתיים לאחר האסון המחריד נגזרו על בן דרור שלושה מאסרי עולם. "היה לי מאוד ברור שאני מצטרפת לילדים שלי אחרי שיסתיים ההליך הפלילי", מספרת היום שם טוב (45), "אבל ההליך נמשך שנתיים ובמהלכן גיליתי על עצמי דברים חדשים. הייתה לי תחושה חזקה שאוכל להתחיל חיים אחרים, אף על פי שזה היה קשה מאוד. בהתחלה לא רציתי ייעוד אחר; רציתי רק את הילדים שלי. לקח לי זמן למצוא משמעות לחיים כדי לחיות אותם - ולא רק כדי לשרוד".
בשמונה השנים האחרונות שם טוב בונה את חייה מחדש. "למדתי לחיות עם הטרגדיה, אבל לא להפוך לצל שלה", היא אומרת. לפני כשנתיים הפכה שוב לאם, כשילדה את שי לי בהורות יחידנית מבחירה. ב-2015 הוציאה לאור ספר אוטוביוגרפי ושמו "לעוף בניגוד לחוקי הטבע" וכיום היא כותבת ספר שני, "ניצחון הרוח", שעוסק בין היתר באימהות המחודשת שלה ובזוגיות.
בארבע השנים האחרונות שם טוב היא מאמנת ומרצה על קורותיה. היא מספרת איך בערב אחד איבדה הכול ואיך שיקמה את עצמה מהתחתית. שוב ושוב היא עולה על הבמה, מעבירה את המסר שלא צריך לתת למקום שממנו מתחילים להכתיב את נקודת הסיום, וחוזרת מחדש בכל הרצאה למקומות האפלים והקשים ביותר בחייה.
איך עושים את זה?
"למדתי לעשות סוויץ' בהרצאות. כשאני מראה תמונות של הילדים שלי, אני מדברת על איך בחרתי בחיים. יש בכי בקהל, ובהתחלה הייתי נלחצת מזה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לבכות. אני מחזיקה את עצמי וסוגרת את הרגש מבפנים".
מה המטרה המרכזית שלך בהרצאות?
"אחת המטרות העיקריות היא שאף אמא או אבא לא יעברו את מה שעברתי ושאף ילד לא ישלם בחייו. אני מכירה הרבה מאוד סיפורים על הורים שלא רצחו פיזית את הילדים, אבל רצחו את הנשמה שלהם והילדים האלה משמשים בבית כקלף מיקוח. אני גם מדברת על אורות אדומים לזיהוי מצבים מסוכנים. אצלנו היו אורות אדומים עוד לפני הנישואים, ולא ראיתי אותם".
שם טוב מתמקדת בהרצאות בסכנות שבאלימות סמויה ובאלימות כלכלית: "לקח לי זמן להבין שהייתי אישה מוכה, לא מבחינה פיזית אלא מילולית ופסיכולוגית", היא אומרת. "הטריגר אצלנו היה כספי וחוויתי אלימות כלכלית. זה מצב שבו אישה תלויה מאוד בבן הזוג שלה ומנוטרלת מכל החלטה, כמו גם מבנייה של העתיד".
שם טוב עבדה בעבר במזכירות ובניהול לשכה. "ברוב מקומות העבודה שאליהם הגעתי, קיבלתי עם הזמן קידום והרבה פעמים הגיעה גם העלאה בשכר. היה לו קשה להתמודד עם זה, הוא לא סבל שהאישה שלו תרוויח יותר ממנו, אישה מפרנסת, לומדת, חזקה, שיש לה אג'נדה".
בהמשך הקימו השניים עסק להובלת תכולה של דירות ומשרדים. "ידעתי בדיוק כמה כסף נכנס לעסק ובכל פעם שדיברתי איתו ושאלתי איפה הכסף, הוא השפיל אותי ואמר שאני לא מבינה שום דבר. אחרי שילדתי את אור, הבן השלישי, המצב הכלכלי שלנו היה קשה. אמרתי לו, 'תן לי לנהל את העסק. אם לא אצליח, אני מבטיחה לך שלעולם לא אגיד על זה יותר שום דבר'. הוא אמר לי, 'מי את בכלל, את לא שווה שום דבר, את טיפשה'. אני זוכרת שבכיתי במשך שעות. עם הזמן נעלמתי בתוך עצמי. ספרתי את האגורות והשקלים בארנק והייתי מדווחת לו על כל הוצאה. אם רציתי ללכת להסתפר, הייתה מריבה מטורפת בבית. אם קניתי בגד ובאותה הזדמנות קניתי גם נעליים והוא לא ידע על זה מראש, הגג של הבית היה עף מהצרחות. הייתי צל של עצמי".
איך את מתנהלת כיום מבחינה כלכלית?
"אני כבר לא תלויה באחרים. לא בובה של אף אחד. את שי לי הבאתי לעולם בידיעה מוחלטת מה זה להיות אם חד הורית והיא תלויה רק בי. בגלל שאני יודעת את זה, במקום פחד יש בי דחף גדול מאוד להצליח. לא פשוט להיות עצמאית, אבל מאז שהיא נולדה, הבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים. אני נמצאת בקשר זוגי, אבל אנחנו לא מערבים את ההיבטים הכלכליים. אישה צריכה להרוויח כסף בזכות עצמה, לא להיות נתונה לחסדים של קשר, וככה היא גם מעריכה את עצמה הרבה יותר".
רונית זיגלשטיין: "בכל הרצאה אני מביעה צער וחרטה"
הפיכתה של עו"ד רונית זיגלשטיין למרצה עסוקה מעוררת בקרב השומעים את סיפורה תגובות אמביוולנטיות: זיגלשטיין (לשעבר בן רובי) הורשעה בגרימת מוות ברשלנות לאחר שדרסה בשגגה את פולה לריאה, 51, כשנסעה לאחור עם רכבה בשנת 2007. נגזרו עליה עשרה חודשי מאסר בכלא נווה תרצה, שמהם ריצתה חצי שנה בפועל, כשהייתה בת 40.
כשהשתחררה, זיגלשטיין הפכה את הסיפור שלה - מהטעות הקשה שגרמה למותו של אדם אחר ועד לטראומה שבהפיכתה לאסירה, מכל הבחינות - למקור פרנסה. עבור לא מעט אנשים, שחושבים על מה שעברה משפחתה של הנדרסת, זה בהחלט יכול להיתפס כניצול ציני. כל קוראת או קורא שנחשף לסיפורה מוזמנים כמובן לשפוט לעצמם.
לפני התאונה, מספרת זיגלשטיין, היום בת 48, "הייתי האישה הזאת שהיה לה הכול: בית מפנק, עסק משפחתי מצליח, מכוניות יוקרתיות, זוג הורים רופאים, בעל ושני ילדים". הצרות, היא אומרת, הגיעו בצרורות: גרימת המוות ברשלנות, משפט בן שלוש שנים שבמהלכו קרס העסק שניהלה בהצלחה עם בעלה לשעבר, גירושים וכמובן הכניסה לכלא. כחצי שנה לאחר שחרורה, התמודדה עם מחלת הסרטן.
בשלוש השנים האחרונות היא בעיקר מרצה ומאמנת בנושא העצמה נשית. ב-2017 אף פרסמה את הספר האוטוביוגרפי "חופשיה להיות". בהרצאות היא מדברת על התמודדות עם משברים, חשיבה חיובית ושינויים של דפוסי התנהגות. היא מספרת את סיפורה גם בימי בטיחות בדרכים: לאחרונה, למשל, הרצתה בפני מאות נהגי סמיטריילר בחברה גדולה, תחת הכותרת "לי זה לא יקרה". "תתרכזו בכביש", אמרה לנהגים, "עזבו את הטלפונים והסחות הדעת, תעלו לכביש ערניים ומרוכזים, שמרו על עצמכם ועל יקיריכם, אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. אם זה קרה לי - זה יכול לקרות לכל אחד".
"גדלתי כמו נסיכה ונכנסתי לכלא כמו נסיכה אמיתית", היא אומרת. "ביום הראשון שם אמרתי לעצמי שאם אמשיך להתנהל עם אותם דפוסי חשיבה, זה יהיה גיהינום, שזאת הזדמנות להכיר דברים חדשים ושמתי בצד כל מה שאני מכירה".
איך עלה הרעיון להרצות על סיפור חייך?
"במקרה. שתי נשים ששמעו את הסיפור שלי אמרו לי שקיבלתי את מה שקיבלתי כדי להעביר את זה הלאה. הייתי עורכת דין, לא רציתי להתעסק עם זה, עד שאחת מהן שכנעה אותי לעשות את זה פעם אחת בלבד. אחרי אותה הרצאה, שהייתה אמורה להיות חד פעמית, הזמינו שתי הרצאות. כל הרצאה הביאה עוד שלוש וזה רץ מפה לאוזן".
את מדברת בהרצאות על ההתמודדות שלך עם תחושת האשמה על נטילת חיים, גם אם בשוגג?
"כמובן. זה חלק חשוב בהרצאה וחלק מסיפור חיי שילווה אותי תמיד, להיות אחראית על נטילת חיים. בכל הרצאה אני מביעה צער וחרטה מעומק הלב".