”שחקן מספר אחת” / צילום: באדיבות Tulip Entertainment
בגיל 71 סטיבן ספילברג ממשיך ליצור בקצב שיכול לבייש במאים שגילם חצי משלו. זה עתה סרטו "העיתון" הוקרן בבתי הקולנוע והגיע עד לטקס האוסקר, והנה כבר יוצא סרט חדש, הכי רחוק שרק אפשר להעלות על הדעת ממסדרונות הדרמה הפוליטית שהתחוללה בוושינגטון פוסט. אבל האמת היא שאת "שחקן מספר אחת" ספילברג החל לצלם לפני "העיתון", אך כשהעבודה על האפקטים התעכבה החליט שאין טעם לבזבז זמן והרים הפקה נוספת. ככה על הדרך.
"שחקן מספר אחת" מבוסס על ספר שכתב ארנסט קליין, שאומנם לא נחשב לפסגה ספרותית מרשימה, אבל זכה לפופולריות בקרב רבבות של גיקים בזכות המחוות הרבות ששיבץ בו לתרבות הפופולרית - מ"בחזרה לעתיד" ועד "מלחמת הכוכבים". העלילה עוסקת בנער בשם ווייד, שחי באוהיו של העתיד הלא רחוק, שבו המציאות כל-כך מדכאת עד שרוב האנשים מבלים את זמנם בעולם וריטואלי משותף בשם "אואזיס", שם הם יכולים להיות מי שהם רוצים ולצאת להרפתקאות עד קצה הדמיון. ווייד, שחי עם דודתו ובן זוגה הלוזר, שואף למצוא אוצר שטמן יוצר העולם שהלך לעולמו לפני שנים, ויקנה לו את השליטה ב"אואזיס". אלא שווייד אינו לבד, ואת הקווסט לאוצר הוא חולק לא רק עם הרפתקנים כמוהו, אלא גם עם תאגיד הנשלט בידי איש עסקים מרושע.
חוסר ההשראה של הבסיס הספרותי ניכר בתסריט - מהעיצוב החד ממדי של הדמויות לסיפור המוכר, שכולל מעבר בין עולמות ופתירת חידות ברמת קושי כזו או אחרת, שכבר ראינו ב"טרון" עוד בשנות השמונים. עם זאת, זה רחוק מלהפריע. ספילברג שוב מעורר תדהמה ביכולת שלו לאמץ טכנולוגיות חדשות ולדחוף את הקולנוע קדימה, אבל אף פעם לא לשכוח את האנושיות ואת החיבה לדמויות. הוא מספר סיפור על מתבגרים הרפתקנים בתנופה של ילדים המשחקים בחצר ביתם, וההתלהבות המדבקת מאפשרת לסלוח על כל המעידות. משימה קלה נוכח כך שהסרט הוא רכבת הרים חושית מטורפת, עם פריימים עמוסים בהתרחשות, עם אפקטים וסאונד בליגה אחרת, ועם המלחין הוותיק אלן סילבסטרי, ששוב מתעלה על עצמו.
אבל ישנה רעה חולה אחת שדבקה בסרט הזה, ושעליה קשה למחול. כזו שמאפיינת לא מעט מסרטי האקשן והפנטזיה של הזמן האחרון - וזהו אורכו. שעתיים ורבע נמשך "שחקן מספר אחת", כנראה 40 דקות יותר ממה שעלילתו יכולה להחזיק - וחבל על מריחת הזמן, שמביאה את הצופה אל השיא באיחור ניכר, וכשהוא מותש ובעיקר רוצה הביתה.