אהוד אולמרט / צלם: נועם מושקוביץ'
1. הנשיא לשעבר משה קצב, שהורשע בעבירות מין, ישב בכלא ושוחרר בשחרור מוקדם, פנה לנשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, בבקשה לבטל את תקופת ההתיישנות ותקופת המחיקה של הרישום הפלילי בעניינו. אומרים שהוא מבקש לחזור ולהתמודד בפוליטיקה בקרוב וגם לשוב לעסקים כשבידיו "תעודת יושר" מהמשטרה.
המשפט הזה ממש לא נכון. אבל מה היה קורה אילו כן היה נכון? התשובה ברורה: בישראל הייתה מתחוללת השבוע סערה ציבורית ותקשורתית עצומה ומתמשכת, מלאת בוז ובחילה. אף פוליטיקאי, אף איש ציבור, שופט עליון בדימוס, משפטן, איש רוח, עיתונאי ופרופסור לא היה חוסך מילים, כותרות, ראיונות השמצות וכדומה.
הבעיה היא שמשפט כזה כן יצא השבוע. רק שבמקום הנשיא לשעבר זה ראש הממשלה לשעבר, במקום עבריין מין זה מושחת מקבל שוחד, ובמקום משה קצב מדובר באהוד אולמרט - והנה זה עובר בקול ענות חלושה. כמה שורות כאן, כמה מילים שם, אמירה חמקמקה כזו ואחרת. המדינה לא סערה, התקשורת לא בערה.
2. למה? יש כמה סיבות אפשריות. הראשונה: הבקשה של אולמרט כל-כך הזויה, כל-כך תלושה, שהציבור, נציגיו ומנהיגיו התייחסו אליה בביטול. כאילו אמרו לעצמם: אפשר לסמוך על הנשיא ריבלין ושרת המשפטים איילת שקד שיידעו להתייחס לזה בהתאם. אולי. אבל אולמרט הרי כבר הוכיח בעשרת שנות פעילותו הפוליטית שהוא דווקא יודע להסתדר.
הסיבה השנייה: אולמרט כמו אולמרט טיפח כל השנים קשרים הדוקים עם פוליטיקאים מכל צידי המפה, אנשי משפט, ביטחון, עסקים, רוח, תקשורת, אקדמיה - כולם בכירי הפירמידה, כולם בעלי מעמד והשפעה ציבורית, כספית או מוסרית. הקשרים האלה הם קשרי כדאיות, ורוב-רובם טופחו ונשמרו מאז ועד היום. אז למה להסתכסך?
הסיבה השלישית: יש החוששים שאמירה קשה וחד-משמעית נגד ההתנהלות של אולמרט, במשפט, בערעורים, בזיכויים שהתהפכו, בקיצור העונש בעליון, בשחרור המוקדם ובבקשת ההלבנה הנוכחית - עלולה להשתמע כתמיכה בבנימין נתניהו, וזה לא עובר, יותר נכון "לא עביר", במחוזות שונים של החברה, בטח לא במגזר הרואה את עצמו "גבוה ומוסרי".
הסיבה הרביעית: אנחנו - הציבור, הממסד, הפוליטיקה, בתי המשפט, המשטרה, הפרקליטות - מדברים גבוהה-גבוהה על מלחמת חורמה בשחיתות, אבל בלב פנימה נוטים לוותר ולהתייחס בסלחנות-מה למושחתי הכסף הגדול (לא לגנבים קטנים, כן לגנבים הגדולים), לראות בהם "ממזרים" שהצליחו לעבוד על השיטה. די לראות את התגובות הפושרות לפרשת המתנות שנתניהו מעורב בה ונחקר בגינה. "זה בסך-הכול סיגרים", אומרים בזלזול לא מעטים בציבור, אולי אפילו רבים. בשביל זה מורידים ראש ממשלה? "זה לא בסדר - אבל זה לא כל-כך נורא".
3. זאת - בניגוד לעמדה הקשה והחד-משמעית שהתגבשה כאן ביחס לעברייני מין. התייחסות קשוחה, לא סלחנית ולא מוותרת לעברייני מין. אם הם מורשעים, וגם אם לא.
עבריינות מינית, בכל המדרגים שלה, אפילו אם זו שמועה, האשמה וחשד שלא הוכחו בבית משפט או בכלל לא הגיעו אליו - מתקבלת כאן בחומרה רבה. עברייני מין מורחקים מהחברה, הם לא נקראים לראיונות, הם לא מקבלים כותרות, הם מוקצים - גם אחרי שנים רבות.
בניגוד לעברייני השחיתות, השוחד, הכסף, הצווארון הלבן - אלה נשארים חלק מהחבר'ה, עם רוב החברים. הם גיבורי חברה. סלבס מבוקשים. מקבלים טפיחות על השכם, קריצות של "אנחנו יודעים שאתה בסדר...", יושבים במסעדות העיר כשלצידם תמיד איש העסקים הגדול הזה, היו"ר, המנכ"ל, הפרופסור הגדול, עורך הדין הדגול, כמו גם המשורר החדש, השחקן והסופר הוותיק.
4. לפני כחודש, בכנס באוניברסיטה בתל-אביב, דיבר דן אלדד מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה והתייחס לאנומליות של עבירות הצווארון הלבן במשפט הפלילי, על היחס של הציבור לעבירות אלה ולפער בין נאשמים רגילים לנאשמים בעבירות שחיתות והיחס נשוא הפנים שהם זוכים לו גם מבתי המשפט וגם מהציבור הרחב. "אנשים רבים מעירים על זה שבין שורת הפסלים במשכן נשיא המדינה יש פסל של נשיא שהורשע בעבירות מין. לאף אחד לא מפריע שבשורת התמונות של ראשי ממשלה, יש גם ראש ממשלה שהורשע. למה? הרי עבירות צווארון לבן פוגעות ישירות בציבור הרחב...".
עוד אמר אלדד: "המוזרות הגדולה בעיניי של עבירות הצווארון הלבן היא שעד כה כולנו, כל המערכת המשפטית, לא הצלחנו להביא להוקעה ציבורית כלפי עברייני צווארון לבן ובישראל הם עדיין נחשבים גיבורי תרבות".
5. בקשה לנשיא המדינה ראובן ריבלין ולשרת המשפטים איילת שקד: במסגרת חגיגות ה-70, כשאתם דנים בבקשת המחיקה של אולמרט - רק תקשיבו לקולו שלו בסלילי ההקלטה של שולה זקן.