מיכאל אלוני / צילום: תמר קרוון
מיכאל אלוני הוא שחקן שמביע המון רגש. כשקיווע שטיסל שלו, החרדי הצעיר, המופנם והמהורהר, היה תולה במצלמה מבט חולמני, הצופה יכול היה לצלול אל נפש האמן המיוסרת שלו שהשתוקקה לאהבה, בלי צורך במניירות גדולות או מילים. גם עכשיו, בהצגה "עקומים" בהבימה, שבה הוא מגלם את מקס, הומוסקסואל ברלינאי שבורח אחרי ליל הסכינים הארוכות מאימת הנאצים, נתפס, נשלח למחנה הריכוז דכאו ומתאהב שם בהרסט, הוא מלא רגש טהור.
הייתי משוכנעת שהתעצומות המרטיטות האלה נובעות מעבודה פנימית יסודית, נבירה בעבר, התחברות לכאב קמאי ולזיכרונות ילדות רחוקים, ולהפתעתי, גיליתי את ההיפך. לא רק שאלוני מתרחק ממתודת ה"נחפור לעומק ונמצא חומרים שאותם נביא לתפקיד", הוא ממש בז לה. "אני מאמין במשחק נסיבתי וזה מה שאני אומר לתלמידים שלי כשאני מלמד משחק", הוא אומר. "צריך להתבסס על הנסיבות והעובדות במחזה, וב'עקומים' הן מאוד ברורות. מקסימיליאן בבר, מקס, דקדנט בן 34, חי בברלין, חיים הומוסקסואליים הדוניסטיים, מהיד לפה בדירה מתפוררת עם שותף. הוא לא מאפשר לעצמו להתאהב ולהיות מאוהב, כי להומואים אסור להתאהב. כל אלה מובילים אותי לחקור את הנסיבות. האוננות הרגשית של איפה הייתי כילד, ומה זה עושה לי, לא מדברת אליי".
בריחוק הזה אתה מגן על עצמך?
"מה פתאום. משחק זה מקצוע, וככה אני מתייחס אליו. כשמסי עולה למגרש, המטרה והנסיבות שלו הן לממש את הכישורים שלו כדי לנצח".
אתה אומר שבעבודה על דמות אתה מנטרל לגמרי את הרגש.
"מאיפה אני יכול להזדהות עם הומו גרמני בברלין בשנות ה-30'? זה נמצא בילדות שלי? זה משחק, זה לא טיפול פסיכולוגי או פסיכודרמה. שחקן בוחר איך לעבוד - ואם לעבוד על עצמו ולחקור את עצמו. אני לא כזה. משחק הוא המחשה והנגשה של נסיבות וסיפור. זה כמו פסנתרן שמתאמן ארבע שעות כל יום לפני רסיטל כדי שלא יטעה".
פסנתרן טוב מוזג לקלידים את הנשמה שלו ולא חוסם את הרגש.
"ואני שם את הנשמה שלי בין המילים".
שם בכאילו.
"היה לי מורה בסטודיו של ניסן נתיב שהיה אומר לנו, שזה שקר למען אמת. שחקן טוב הוא שקרן גרוע, הוא כל-כך טיפש שהוא מרשה לעצמו להאמין שהשקר הוא אמת. 'עקומים' כתוב כל-כך טוב - יש בו קצב, הוא כתוב כמו פרטיטורה, כמו פעימות הלב. הקצב הזה מתכתב עם הספירה של מקס, שסופר עד עשר בכל פעם שהוא מוחק זיכרונות. גם הוראות הבימוי קצרות ומדויקות וכשחקן זה מאוד נוח, כי יש על מה להישען. ואז לא צריך להתעסק עם הטקסט אלא עם עצמך".
גם הסרט הקצר שכתבת וביימת, "שיר", עוסק במחיקת זיכרון, כמו זה של מקס ב"עקומים".
"לא סתם אומרים שתפקידים בוחרים אותך. זה נושא שמעסיק אותי".
אתה רוצה לשכוח?
"ממש לא, זה קיצוני מיד. אבל שיר בורחת מבית הספר ביום הזיכרון לחללי צה"ל, לא עומדת בצפירה, הולכת לטקס של שמאלנים, נקלעת להפגנות ימין. היא עושה הכול כדי לא לזכור את העובדה שאחיה נהרג, שאיבדה את אחד האנשים הכי קרובים אליה, התמודדות מאוד אישית בקונטקסט לאומי. הביקורת שלי היא על הניצול הציני במושגים הלאומיים כדי לאחד אותנו, על הצורך באיום או באסון כדי שנהיה מלוכדים. 'שיר' זכה בפסטיבל בסנטה ברברה ונכתב שהוא מוכיח את המורכבות הישראלית".
למה לא היית בפסטיבל בקאן עם הקאסט של "בשבילה גיבורים עפים" שזכתה בפרס על הסדרה הטובה ביותר?
"אני ונדב נייטס, שמשחק איתי ב'עקומים' וגם בסדרה - ולמד איתי בניסן נתיב - קיבלנו את ההודעה על הזכייה בטלפון, תוך כדי הצגה".
הצטערת שלא היית שם?
"לא. נחמד לקבל פרסים, אבל יותר נחמד לקבל כסף".
חשוב לך להיות מתוגמל כמו שצריך.
"בטח. אף פעם לא בחרתי במקצוע, הוא בחר בי ואני מנסה לבחור מה בא לי לעשות".
סיימת מגמת פיזיקה מתמטיקה, ההורים עו"ד ורו"ח. יכולת להתפרנס טוב יותר, לא?
"יכולתי גם להיות אקדמאי. אין לי מושג. אני חי את הבחירות שלי עכשיו. אגב, יש הרבה עורכי דין מובטלים, וראיית חשבון לומדים באינטרנט. אגב, מי שצריך, אבא שלי רו"ח מעולה".
חוץ מליצור סרטים, כתבת ספר - "אהבה בימי שפעת" שיצא לפני שנה.
"אוסף של נובלות וסיפורים קצרים שכתבתי למגירה ולא התכוונתי לפרסם. בבית הספר דחפו אותנו להתנסות, ניסן היה אומר, אל תהיה רק שחקן, תהיה יוצר. היו לנו ערבים שבהם הצגנו חומרים מקוריים. באחד מהם עשו פרודיה על מחזות זמר וניסן אמר, שכדי לעשות את זה, צריך לדעת את הדבר עצמו על בוריו. בספר לא שברתי פרדיגמות, אלא הבאתי את מה שרציתי להגיד, זו המהות של היצירה כולה. צ'כוב אמר את זה הרבה לפניי".
פרדיגמה אחת שברת ב"שיר", כשפנית לגיוס כסף בהד-סטארט. זאת עבודה קשה.
"שלא אעשה שוב, למרות שהקהל שנאסף סביב הסרט וההתגייסות היו מרגשים. בסופו של דבר, הוא עלה פי ארבעה ממה שגייסתי".
נכנסת לחובות?
"למזלי, רשת וקרן גשר קנו אותו. אני לא אפיק יותר סרט, כי אתה צריך להיות הפושע, השוטר והשופט. אתה רוצה לעשות משהו אמנותי ולא יכול לעמוד בזה כלכלית. בקיצור, זאת הסיבה שהישראלים טובים כל-כך ביצירה טלוויזיונית. הם חייבים ליצור בוואקום של תקציבים קטנים".
אתה עובד על עוד סדרה?
"סרט. הפעם קומדיה ספורטיבית, שטליה לביא, 'אפס ביחסי אנוש', עורכת את התסריט שלו ויונייטד קינג הם המשקיע הגדול שלו. היינו אמורים להתחיל לצלם, וזה נדחה קצת".
עם כל מה שאתה עושה, וההערכה המקצועית אליך כשחקן, למה דחוף לך להנחות את "דה ווייס"? הנזק התדמיתי יכול להיות גדול מהתועלת ולקבע אותך כמנחה ריאליטי. זה הכסף?
"זה כמו שתשאלי אותי אם אני חושש לעשות תפקיד מסוים, כי הוא יקבע אותי בטייפ קאסט. אני מאוד אוהב את 'דה ווייס' ונהנה בטירוף. זה כמו לעשות מיוזיקל כל ערב, ברמת התוכן וההפקה. וחוץ מזה, זאת התוכנית המוצלחת ביותר והאיכותית ביותר בז'אנר".
אתה ממשיך לעונה הבאה?
"אין לי עדיין מושג. אני מניח שכן".
רואים אתכם פחות.
"זאת התחושה בגלל הפיצול, אבל כשהיא תחזור, אני בטוח שיבחרו בה".
עוד מעט יוצא גם הסרט "אין בתולות בקריות".
"עם ג'וי ריגר שמככבת, יבגניה דודינה ורמי הויברגר. סיפור מקסים על עיתונאי בשם פיצ'י, אני, חצי משורר, שמנסה למצוא עניין בחוסר העניין של העבודה שלו, והוא פוגש את ג'וי ריגר, שחיה עם אמא שלה בקריות, שומרת על בת הדודה שלה, ומתה לעוף לתל אביב. הם נפגשים על החוף, היא מתרגמת לו בכוונה באופן שגוי דברים שאומר לו אחד הדייגים, שאומר, כביכול, שראה בתולת ים. הסיפור מתגלגל ומוצע פרס למי שימצא אותה. הגיבורה מחפשת יציאה מהייאוש שבו היא חיה ורוצה לאבד את בתוליה. נוצרת ביניהם מערכת יחסים אסורה ורומנטית. אנחנו נוסעים איתו לפסטיבל בטרייבקה".
את קאן הפסדת, לפחות תגיע לניו יורק.
"בזכות פגרה קטנה, וישר מהמטוס אני נוחת על הבמה של 'שייקספיר מאוהב' (הבימה). אני לא מסוגל לחיות בלי האינטנסיביות הזאת".
מיכאל אלוני | אישי: 34, רווק, מתגורר בתל אביב | אקטואלי: מגלם את מקס ב"עקומים", הצגה שעולה בימים אלה בהבימה, וכן את דמותו של ויליאם שייקספיר בהצגה "שייקספיר מאוהב"