כמה תעלה דירה בתל אביב בשנת 2048? "זה יישמע לך מצחיק, כמו שזה נשמע מצחיק בשנות התשעים כשאמרו שבעוד 20 שנה דירה בתל אביב תעלה 3-4 מיליון שקל. אבל אם המצב בישראל ימשיך כפי שהוא היום - ב-2048 דירה בתל אביב תעלה 10-8 מיליון שקל. זה מה שגילינו מהנתונים שאספנו". זה לא החזון של רוני פלמר, מנכ"ל תנועת אור, למדינת ישראל בעוד 30 שנה.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
תנועת אור פועלת ב-13 עיירות פיתוח, היא הקימה 8 יישובים חדשים בפריפריה והייתה מעורבת בחיזוק 49 מושבים וקיבוצים בנגב ובגליל. בשנתיים האחרונות שוקדים חבריה על עבודת מחקר שיצאה לאחרונה בשיתוף חברת הייעוץ טאסק (TASC) ובשיתוף פורום מומחים, תחת השם "עתיד משותף - ישראל 2048", ובה שלושה תרחישים שונים לעתיד שבו צפויים לחיות בישראל 17 מיליון איש שיזדקקו לעוד כ-2.5 מיליון יחידות דיור ו-3.5 מיליון משרות.
"הסתכלנו על המספרים ונבהלנו", אומר פלמר, "שאלנו את עצמנו אם מישהו בישראל מתמודד עם שאלות התכנון לטווח ארוך. עברנו בין כל משרדי הממשלה והרשויות, עד שהבנו שאין כיום תוכנית עבודה לטווח ארוך בישראל".
בשום מקום? כלום?
"נכתבות תוכניות חומש שעוסקות בעיקר בחלוקה תקציבית. תוכנית לטווח ארוך מצאנו רק במועצה הלאומית לכלכלה שבשיתוף קבינט הדיור, להקמת 1.4 מיליון יחידות דיור עד שנת 2040 בין נתניה לאשקלון. גם במשרד השיכון יש תוכנית ארוכת טווח שמתייחסת לצפון כמרכז עצמאי. אבל לא מצאנו חשיבה לטווח ארוך שמתייחסת לכל המרחב של ישראל, וכששאלנו איך מתכננים את ישראל לעוד 30-20 שנה קדימה - לא מצאנו תשובות".
חברי התנועה (הפועלת מכוח תרומות, בעיקר מארצות הברית) לקחו על עצמם את המשימה. "במשך שנה ליקטנו מידע עד שהבנו שההימור של תנועת אור בפיתוח הנגב והגליל, שהם 75% משטח המדינה, הוא בול פגיעה ושם טמון העתיד של ישראל. ב-40 השנים האחרונות המדינה הלכה לישון לגבי כל מה שקשור לפריפריה".
לפי התרחיש הראשון לשנת 2048, שמוצג בעבודת המחקר, תל אביב היא מרכז הפיתוח של ישראל, מטרופולין יחידה ודומיננטית. מחירי הדיור כאמור ירקיעו שחקים, וכן צפויים פקקים של שלוש שעות בממוצע ביום. בתרחיש השני, תל אביב היא מטרופולין מרכזית שיש לה מוקדים קטנים יותר במרכז (כמו הערים נתניה, אשדוד ופתח תקווה). ובתרחיש השלישי, תל אביב היא מטרופולין מרכזית לצד התחזקות של מטרופולינים נוספות בירושלים, בבאר שבע ובחיפה, כך שיהיו שלושה מוקדים חזקים בישראל - במרכז, בצפון ובדרום. "בחנו כל תרחיש בראייה ארוכת טווח מבחינת דיור, תחבורה, תעסוקה, יוקר המחיה, פערים חברתיים ועוד".
ואז הגעתם למסקנה שהתרחיש השלישי שבו הפריפריה מתחזקת דרמטית הוא הטוב ביותר.
"אני חושב שכולנו מרגישים שיש משהו שלא חשבו עליו עד הסוף - במיוחד אם הפקקים, יוקר המחיה והדיור צפויים להכפיל ואף לשלש את עצמם בעשורים הקרובים. הבנו שאם תל אביב תמשיך להיות המטרופולין היחידה במדינה, משבר הדיור יעמיק וייווצר שבר שיוביל לגלי ירידה מהמדינה, כמו שרואים בשנים האחרונות. לכן אנחנו אומרים שגם הפריפריה ראויה. צריך לעשות צדק היסטורי. הבעיה היא שמדינת ישראל לא יודעת להגיד לאן היא רוצה להגיע כמדינה ולא פועלת לפי תרחיש מסוים. זאת הזעקה הגדולה שלנו. אין הסתכלות רחבה או חזון, שאומרים 'אף אחד לא כתב את הפרק הבא של ישראל, בואו נכתוב פרק נוסף'".
"השיח יהיה קיצוני יותר"
אחד הנימוקים לצורך בחיזוק הפריפריה ויצירת שלושה מוקדים חזקים במדינה, עולה מהנתונים הבאים שפלמר מציג: "בשנת 2048 האוכלוסייה תתחלק ל-22% ערבים, 25% חרדים ו-10%-15% יהיו שכבות חלשות באוכלוסייה היהודית הכללית. רוב האוכלוסייה הזאת - שהיא המוחלשת ביותר בישראל - תתגורר בפריפריה. צריך לשאול מה זה יעשה לאוכלוסייה הערבית המוחלשת בצפון, או לאוכלוסייה הבדואית שחיה כיום בלב הנגב ותקרא לעצמה בעוד עשור 'המדינה הבדואית' כי היא תגדל ל-900 אלף אנשים. אם היום השיח שלנו קיצוני הוא רק ילך ויהיה קיצוני יותר".
על הנייר, שתי מטרופולינים חזקות בדרום ובצפון הם יעד מבטיח, אלא שהדרך לשם רצופה מהמורות. כיצד תהפוך באר שבע למטרופולין תוססת שיתגוררו בה 3 מיליון אזרחים? על-פי עבודת המחקר, אחד ממנועי הצמיחה של הדרום הם הסטודנטים, שמספרם נאמד כיום ב-30 אלף בשנה. על-פי תנועת אור, יש להכפיל מספר זה פי 4 ולבסס את באר שבע עד שנת 2048 כעיר אוניברסיטאית, כך שמחצית מהסטודנטים הלומדים בבאר שבע ימשיכו בה את חייהם.
אוניברסיטת בן גוריון /צילום: איל יצהר
"באקו-סיסטם נכון", מסביר פלמר, "ניתן יהיה לבסס בבאר שבע תעשיית היי-טק, ביוטק ועוד. רוב הסטודנטים להנדסה לומדים כיום בדרום (8,500 בשנה נכון להיום - צ.ק), והיא הוכרזה כבירת הסייבר של ישראל, עם פארק הייטק שהוא נכס משמעותי בעיר וכולל 35 חברות, מתוכן 18 בתחום הסייבר, וכ-2,500 עובדים. אבל מנוע הצמיחה של מטרופולין באר שבע זה לא רק היי-טק. יש בבאר שבע נכסים נוספים גם בתחומי התיירות והתרבות, כמו בית ספר למשחק, תיאטרון הפרינג' וסצנה של תרבות בעיר העתיקה. הבעיה היא שאין מסה קריטית של אנשים, ולכן אחד הצעדים הראשונים הוא הגדלת מספר הסטודנטים שלומדים בעיר. חייבים להרחיב את אוניברסיטת בן גוריון. לבאר שבע אין פריבילגיה להישאר קטנה כפי שהיא כיום".
אפיק נוסף למטרופולין באר שבע הוא העתקת בסיסי צה"ל לדרום, אבל לדברי פלמר, "אני לא מתרשם מהמעבר של צה"ל כי מדברים על זה כבר שנים. מה גם שחלק ניכר מאנשי הקבע בחרו שלא להעתיק את מגוריהם לדרום על-אף התמריצים". לדבריו, על מנת להעלות את היקף המשרות בעיר עד שנת 2048, "צריך לבסס רשות מטרופולינית שתטפל גם בעסקים הקטנים. ישראל יודעת לתת כסף למי שרוצה לפתוח עסקים בפריפריה בתנאי שהוא יודע לייצר לפחות 1,000 משרות. מבחינת תחבורה, צריך לבנות היום רכבות קלות שמחברות את באר שבע והדרום אל עצמו. מרבית ההשקעה בתשתיות כיום נעשית כדי לחבר את באר שבע למרכז".
גם בגליל, טוענים בתנועת אור, יש לבסס מטרופולין שתאוכלס עד שנת 2048 ב-4.5 מיליון תושבים (כולל חיפה), והם מציעים לאמץ את העיר קופנהגן כמודל, שכן גם היא מרוחקת 40 קילומטרים ממוקדים אחרים במטרופולין. כיום, המרחק הזה מקשה על חיפה לבסס עצמה כמטרופולין שנותנת שירותים לכל אזור הצפון.
צעד הכרחי לגליל ולחיפה בפרט, על פי העבודה המשותפת של תנועת אור וטאסק, הוא שימור האוכלוסייה; מניעה של עזיבת תושבים; משיכה חזרה של תושבים שעזבו את העיר בשנים האחרונות; ומשיכת אוכלוסייה חדשה לגליל (ב-15 השנים האחרונות עזבו את הגליל כ-30 אלף תושבים, רובם צעירים).
אז איך משאירים את הצעירים בצפון? על-ידי חיזוק התעסוקה בגליל. שני מהלכים נדרשים למשימה: מימוש הפוטנציאל התיירותי של הצפון, ויצירת אזורי תעשייה ומרכזי פיתוח. "ישראל מהווה כיום חלק זניח ממפת התיירות העולמית", נכתב בעבודת המחקר. כדי למשוך את התייר הצלייני-נוצרי יש לשפץ את דרכי הגישה למקומות הקדושים לדת הנוצרית ולמנף את שדה התעופה ברמת דוד כך שתיירים מחו"ל יגיעו ישירות לגליל. "יעד של אחוז אחד מסך התיירות הצליינית בעולם בשנת 2048 בגליל, הוא שווה ערך ל-1.5 מיליון תיירים בשנה", נכתב בעבודת המחקר. ולמרות שהגליל נחשב לאחד מאזורי הטיול המועדפים על הישראלים, הוא מהווה רק כ-10% מהלינות. כלומר, הישראלים נוסעים לטייל אבל לא נשארים לישון בגליל.
עבור העיר חיפה, בתנועת אור מציעים תרחיש שדומה לבאר שבע, כך שהעיר תמותג כבירת הבריאות הדיגיטלית בישראל - ענף שצובר תאוצה ועתיד לשנות את פני הרפואה. אפיק תעסוקתי נוסף בחיפה הוא קצב צמיחת המועסקים מהבית, תופעה שמאפיינת את העולם הדיגיטלי וממשיכה לצמוח בקצב של 4% בשנה, על-פי טאסק ותנועת אור. "יש להעלות את האטרקטיביות של הגליל בקרב העובדים מהבית", מאמינים באור, "כך ניתן יהיה להגדיל את מספר המועסקים בגליל במנותק ממשיכת מעסיקים".
חיפה / צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
וצפונה משם, ברמת הגולן, אומר פלמר, "בעבודה שאנחנו עושים בימים אלו על רמת הגולן עבור משרד השיכון אנחנו מבינים שהבעיה היא שאין מסה קריטית. חיים ברמת הגולן 50 אלף איש בשטח שהוא יותר מחמישה אחוז מהמדינה. רמת הגולן מבוססת על יישובים קהילתיים ואנחנו רוצים לשבור את התפיסה הזאת וטוענים שצריך להקים בה לפחות שני יישובים סמי-עירונים גדולים שיהיו המפתח לתעסוקה. העיר קצרין תקועה בגלל שטח אש, ולדעתנו ישראל יכולה להרשות לעצמה לשחרר אותו. צריך לחבר את קצרין לצפת ואפשר לעשות את זה באמצעי תחבורה מתקדמים ולחשוב אפילו על קפסולות שמשגרות אנשים".
"היינו מדינה עם דרך"
חדורי אמונה ומגובים במסקנות המחקר החלו פלמר וחבריו להתדפק גם על דלתות המדינה, "בחצי השנה האחרונה עשינו עשרות פגישות במשרדי ממשלה; במשרד האוצר, עם המועצה הלאומית לכלכלה, במשרד השיכון, במשרד לשוויון חברתי, עם נציבות המדינה, בשלטון המקומי ועוד. המדינה החלה להגיב יפה לעבודה של 2048, אנחנו מקבלים פידבקים, מעדכנים את החומרים ומוסיפים אינפורמציה חדשה".
איך היו התגובות?
"הגישה הרווחת כיום היא שההשקעות צריכות להיות באזור תל אביב שהיא מנוע הצמיחה היחיד של מדינת ישראל ולפריפריה צריך רק לעזור. באקדמיה נתקלנו בגישות אחרות, שהעולם עתיד להתרכז ב-600 ערים מרכזיות והשאר ביישובים שחיים ביחסי גומלין ולכן, בישראל מספיק תל אביב אחת ואין מקום לעוד מרכזים. מצד שני, אני שואל את המדינה והאקדמיה: מה תעשו עם 5 מיליון איש שלא יכולים להתגורר במרכז?"
סוגיית התכנון לטווח ארוך של המדינה מעסיקה מעט מדי אנשים בישראל. פרט לתנועת אור עוסק בנושא גם פרופ' שלמה חסון, ראש מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית, שנחשב לחלוץ הקריאה לתכנון אסטרטגי לטווח ארוך. לפני כארבע שנים החל חסון בגיבוש תוכנית עבודה בשם "ישראל 2048" בשיתוף גורמים נוספים והיא פורסמה לפני כשנתיים. בתחילת השבוע התקיים במרכז שאשא כנס בנושא חשיבה רב-תחומית לקראת שנת 2048, שעסק בנושאים שונים, ביניהם: גאופוליטיקה, הון אנושי, מדע, חברה ועוד. "את יודעת, כשקמה המדינה ידעו לתכנן מעולה לטווח ארוך", אומר חסון במבט לאחור, "תכננו את הערים, את אזורי התעשייה, שמורות הטבע והעבירו את המוביל הארצי. אני שואל את עצמי לאן זה נעלם. ישראל לא מתאפיינת בחשיבה ארוכת טווח ורק מגיבה במין כיבוי שרפות מתחכם".
למה זה קורה לדעתך?
"זאת בעיה מורכבת שקשורה במשילות וגיבוש דרך. שרים נבחרים בישראל לתקופה קצרה ולמי יש זמן לעשות חשיבה מעבר לשנתיים-שלוש. אין חזון מנחה ואין ערכים ברורים. הכל קצר ומיידי. כתוצאה מכך אנחנו חיים בלי תכנית שתדריך אותנו לאן הולכים. פעם היינו מדינה בדרך והיום אנחנו מדינה שמחפשת דרך".
מתי זה השתנה?
"אומרים ששנת 67' טרפה את הקלפים אבל אני מאתר את השינוי כבר בשנת 64'. משהו קרה שם, עוד לפני מלחמת ששת הימים, שהגניוס היהודי שהביא חשיבה לארץ עוד כשהם יושבים בוינה וחושבים איך תראה הארץ, הפסיק לחשוב לטווח רחוק. פתאום זה נגמר. משהו במעבר מהיישוב למדינה גומר את החלום".
אתה מסכים עם הרעיון שלפיו יש לפתח שלושה מוקדים מרכזיים בישראל?
"הייתי מעדן את זה. הגישה של המוקדים היא חשובה וטובה אבל לא מספיקה, כי יש אזורים מחוץ למוקדים. חיפה, למשל, לא משרתת את כל הגליל ובאר שבע לא משרתת את כל האוכלוסייה בדרום. לכן אני חושב שהקונספט התכנוני שצריך להחיל הוא רשת רב שכבתית כשרובד אחד הוא מטרופוליני ובנוסף יהיו מרכזים אזוריים בצפון ודרום שתהיה להם התייחסות גם לערי קצה. האתגר הגדול הוא לייצר מהלך משולב. כיום, המגזר הפרטי והחלק הארי של ההשקעות פונים בעיקר לתל אביב ובמידה פחותה לירושלים, באר שבע וחיפה. הממשלה לא נערכת מול זה והתכנון זורם יחד עם המגזר הפרטי. תוכנית משולבת טובה היא כזאת שמצד אחד עושה ניתוח אזורי בפריפריה ומצד שני מאפשרת צמיחה של תאגידים פרטיים במרכז. הצרה היא שאצלנו יש תפיסות קצה - זה או זה או זה".
הטענה היא שמושקעים כספים רבים בפריפריה. הם מושקעים במקומות הלא נכונים או שבגלל שאין חשיבה ארוכת טווח זה לא מאפשר לשנות מציאות?
"אני לא קונה את זה, ההוצאה הציבורית בפריפריה הולכת וקטנה ואם היא נעשית - זה בעיקר בדיור. אם רוצים להביא לצמיחה חייבים להגדיל ההוצאה הציבורית בפריפריה ולהשקיע בהון אנושי ובתשתיות פיזיות. אם את ההשקעה בדיור לא ילוו בתעסוקה, חינוך ושירותים - נחזור על אותן שגיאות שעשו עם עיירות הפיתוח בשנות החמישים. גם צפת וטבריה רוצות להיות ערים שצומחות, אבל אם בונים בהן מסה של יחידות דיור זולות, מי יגיע לשם? אוכלוסייה חלשה, ואז הן ישקעו עוד יותר".
תכנון לטווח ארוך?
האם חשיבה תכנונית לטווח ארוך היא תמיד רעיון טוב? בישראל נשמעים גם קולות אחרים, כפי שמבטאת פרופ' נורית אלפסי מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון שמתנגדת לתרחיש שמציע שלוש מטרופולינים גדולות: "יש תחושה שכולם התייאשו מהקיים ורוצים לפתח משהו אחר אז מפנים את הגב לקיים. אני חושבת שמאוד חשוב להרים את הראש ולהסתכל לטווח ארוך אבל יש בעייתיות בתכנון שמתבצע בהנחה שאנחנו שולטים בכל הפרמטרים".
ואנחנו לא?
"אנחנו לא באמת שולטים ברצונות של אנשים. ההנחה שאפשר להחליט איפה אנשים יגורו ואיך המרחב יראה עוד 25 שנה היא הנחה מוטעית".
מה כן צריך לעשות?
"צריך לייצר כלים תכנונים בשביל להניע תהליכים. למשל, אין היום בישראל כלים מספיק טובים להתחדשות עירונית, פרט לתמ"א 38 שעובד בהצלחה מסוימת בעיקר במרכז. כשמסתכלים על חזון לטווח ארוך שבו באר שבע היא מטרופולין, אני טוענת שזאת אשליה בשליטה בעתיד, זאת טעות. מטרופולין יכולה לענות על הרבה בעיות, אם תתממש, וגם יכול להיות שבתהליך התכנון נגרום לבעיות חדשות".
יש ברירה אחרת? תל אביב לא יכולה להחזיק את כל המדינה.
"בספרות התכנון, מטרופלין תל אביב היא מטרופולין קטנה שלא מיצתה את עצמה כמו שמנסים להציג כיום בישראל שהיא צפופה וגולשת מעל יכולת הקיבול שלה. זה ממש לא המצב. אני לא רואה איך במרחב של מאה קילומטר מתל אביב צומחת מטרופולין אחרת שמצליחה להתחרות במטרופולין המרכזית. זה לא יקרה, כי האינרציה של המערכת העסקית והכלכלית היא לא דבר שאפשר להסיט אותו בהינף יד של ייעודי קרקע".
אז צריך להשאיר את תל אביב כמרכז הצמיחה?
"מרכזי העסקים של באר שבע וחיפה הם לחלוטין משניים ונשענים על המרכז העסקי של תל אביב, שהיא לא רק מרכז אזורי אלא גם השער שלנו לעולם. לצפות שתתפתח מטרופולין עם מוקד עסקי וכלכלי חשוב שתהיה שער לעולם זאת ציפייה לא ריאלית. ברגע שמציבים את היעד של המטרופולין מפספסים את היכולת להפוך את באר שבע לקומפקטית ויעילה".
ובהנחה שמשקיעים משאבים בפיתוח כלים תכנוניים טובים, מי ישלוט בהם? גם הם ידרשו למדיניות טווח ארוך.
"כדי להתמודד עם השאלה הזאת מכינים תוכנית מתאר כמו שהכינו לעיר באר שבע, אבל מה שקורה בפועל הוא שאותה מדינה שהכינה את התוכנית הזאת בעצמה פועלת כדי לסכל את המימוש שלה. על פי תוכנית המתאר של באר שבע, יש לצופף אותה פנימה ולרכז שירותים איכותיים סביב המוסדות הגדולים, אבל מסכלים את התוכנית הזאת עם תכניות לבניית צמודי קרקע וישובים חדשים מסביב לעיר. המדינה היא היזם הפרוע ביותר של השטח ולא מקשיבה לתוכניות לטווח ארוך שהיא בעצמה מייצרת".
זה מאפיין ערים נוספות בישראל?
"זה מאפיין ערים שבהן הקרקע היא של המדינה, כמו בבאר שבע. ולכן, רעיונות כמו תכנון לטווח ארוך של מטרופולין גדולה מכניסים דלק ליזמים הממשלתיים לפזר תשתיות, מה שמכביד על התושבים ומשלמי המסים. זאת תוצאה של תכנון לקוי לטווח ארוך, ולא היעדר שלו. כמו שלאדם יש תוכניות ארוכות טווח; ללמוד או לשנות עבודה זה נחמד וטוב, אבל הוא לא יחיה בסבל יומיומי עד שיגשים את החלומות האלה. כיום, אזור באר שבע סובל מתשתיות ירודות, כי העיר נשענת על ההבטחה שבעוד 30 שנה הם יהיו מטרופולין".
"אני שמח שהאסימון מתחיל לרדת לגבי חשיבות התכנון הלאומי לטווח ארוך", מסכם העתידן פרופ' דוד פסיג ומציע כיוון מחשבה נוסף: "עד לפני כעשור אנשים לא הבינו במנהל התכנון את גודל האתגר שעומד בפני מדינת ישראל. עד עכשיו תכננו חומש קדימה, ועכשיו כולם מדברים על 30 שנה קדימה אבל גם זה לא מספיק. לדעתי, צריך לתכנן את המדינה למאה שנה קדימה, כדי שישראל לא תהיה מומבאי ולא תהפוך למדינה צפופה וסתומה עם בעיות גדולות".
מה אפשר לעשות כדי למנוע תרחיש עתידי כזה?
"להבין שישראל זאת לא מדינה, אלא מדינת עיר. הקונספט הזה של מדינת עיר היא פרדיגמה שונה לחלוטין שדורשת תכנון מסוג אחר, מדינת עיר מתוכננת כמו עיר אחת גדולה. כרגע מתייחסים לישראל כאל מדינה עם שישה מחוזות, אבל בכל מקום בעולם מדינה בגודל של ישראל היא עיר. זה משנה את התכנון לטווח ארוך: למשל, כשעושים תכנון תחבורתי במדינת עיר חושבים איך יגיע האזרח מראש הנקרה לאילת ולא איך הוא יגיע מראש הנקרה לחיפה".