מהר-מהר. טווח המחשבה הקצר של הפוליטיקאים הוא לצייץ ולזכות בלייקים ושיתופים. לפעמים הם מתכננים משהו קצת יותר ארוך טווח - מהדורת השעה הבאה ברדיו. טווח התכנון הפוליטי שלהם נמתח במקסימום עד לשמונה בערב, למהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה.
לחשוב עם הפוליטיקאי על החודש הבא זה עוון. לשאול אותו על השנה הבא, חטא. ואם מישהו רוצה להעלות את העשור הבא של מדינת ישראל - עד 2028 - זה כבר פשע.
■ לכל הכתבות בפרויקט ישראל 2048
מי מסוגל להגיע עד לשם ומדוע שהפוליטיקאי יטרח לעמול על חזון ליום רחוק, שבו אף אחד לא ייתן לו קרדיט? הציפייה שפוליטיקאים יחשבו עשרות שנים קדימה שקולה למחשבה שפו הדוב יתרכז בדחיית סיפוקים מעבר לליקוק צנצנת דבש.
ממש לאחרונה התחרו ביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט, למי יש ניסוח יותר חזק לאופן שבו תבוטל עליונותו הנורמטיבית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פני חוקים רגילים. האם באמצעות חקיקת פסקת התגברות או שמא בחוק נפרד, שמבטל את סמכות בית המשפט לדון בהשלכותיהם של חוקים?
בנימין נתניהו נפתלי בנט / צילום: חיים צח-לע"מ רוני שיצר
הפוליטיקאים שלנו - והם לא מאוד שונים מפוליטיקאים זרים - לא מביאים בחשבון את ההשלכות ארוכות הטווח האמיתיות. למשל, מה תהיה ההשפעה של מהלך כמו ביטול סעיף-על בחוק יסוד בראייה רחבה של שנת 2048, כאשר מדינת ישראל תהיה בת 100 ועדיין תרצה להיות הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון.
תכנון לטווח קצר טבוע בדי.אנ.איי של המהות הפוליטית. באנגלית מכנים זאת Political Short-termism. תופעה מוכרת במדע המדינה. תועלתנות פוליטית לטווח קצר, כיוון שנבחר הציבור מודע לכך שעליו להיבחר שוב.
הוא לא מוכן להשקיע בנושאים מורכבים, להסביר דקויות, לחשוב על הצורך לנצל את הזמן כדי להשאיר חותם. הוא רוצה לממש את הסטטוס-קוו כדי לא להעיר פחדים מיותרים. לשדר יציבות במקום מעוף ומחשבה מעמיקה. והוא נאלץ לספק הסברים לציבור קולני, מחאתי, הרוצה ממנו אמירות נחרצות ותוצאות מיידיות ולא שיחה על תהליכים.
מעטים מהם בעלי הגות וחזון, שמוכנים להקריב את ההווה הפוליטי ולאפשר לנבחר ציבור ממולח מן העתיד לקצור את פירותיהם בעוד שלושה עשורים.
פילוסופיית החיים של פו הדוב
אז מדוע לדבר על 2048 בזירה הפוליטית, אם אין כל ציפיות ממנהיגות נבחרת לחשוב על העתיד הרחוק?
בעשור האחרון בישראל, במיוחד בהשוואה לדמוקרטיות אחרות, נוצר מעגל שוטים רדוד. בכל פעם שפוליטיקאים נתפסים במחדל הקשור לאי-תכנון, ראייה קצרת טווח וכו', הם מתרצים את היעדר העשייה בקשיי המשילות ובעיות מבנה השלטון בישראל. הם ידברו על "שלטון הפקידים" או "השתלטות היועצים המשפטיים". לעיתים זו "אשמת בג"ץ" ופעמים אחרות יש צורך ב"שינוי שיטת הממשל".
ההאחזות בססמת שינוי שיטת הממשל כפתרון קסם לבעיות היא כה נפוצה, עד שבכל מערכת בחירות מופיע המוטו הזה כסלוגן בחירות מנצח.
"הפוליטיקה הישראלית מתפוררת. אנחנו מתפרקים למפלגות קטנות ובינוניות, כשאף אחת מהן לא יכולה באמת למשול ולנהל את מדינה", אמר נתניהו ב-5 בינואר 2015, בפסקה הראשונה בנאום הראשון בהשקת מערכת הבחירות לכנסת ה-20. "החזון שלי הוא לתקן את הכשל הזה באופן יסודי ל-40 השנים הבאות" הבטיח הפוליטיקאי שטווח התכנון שלו ביום טוב מגיע עד למהדורות המרכזיות בטלוויזיה.
"אנחנו הולכים על מהלך דרמטי שישנה את פני המדינה. נחוקק חוק שישנה את שיטת הממשל בישראל. בבחירות לאחר מכן, לא הקרובות, ראש המפלגה הגדולה הוא זה שאוטומטית ירכיב את הממשלה". הדברים זכו למחיאות כפיים נלהבות, אך דבר לא נעשה בנוגע לכך והוועדה לרפורמות בממשל לא הוקמה. גם בשנים 2019 ו-2013 (מיד אחרי או תוך כדי מערכות בחירות) הבטיח נתניהו לשנות את שיטת הממשל.
מילות הקסם "שיטת הממשל" כאילו נלקחו מתוך פילוסופיית החיים של פו הדוב, כפי שלוקטה על ידי א.א.מילן: "ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית, וכעת רק נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד". וכמוהו גם הפוליטיקאים - מה מנע מהם מלצעוד קדימה עם שינוי שיטת הממשל? התשובה היא כמובן ששינוי שיטת הממשל עשויה לא לשרת אותם בטווח הקרוב.
בהערת אגב כדאי להוסיף, שגם אם פוליטיקאים היו מנסים לשנות את שיטת הממשל במסגרת איזה נס של חשיבה ארוכת טווח, המרקם החברתי הישראלי - זה של קבוצות רבות ומגובשות שיודעות להפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי מכיוונים שונים - היה מפעפע לתוך מארג הנורמות החדשות ומוצא את הפרצות החוקתיות החדשות כדי להפעיל את אותם הלחצים מכיוונים חדשים.
האם אפשר ליצור מערכת שתעודד קבלת החלטות ארוכות טווח? שינויים בשיטת הממשל באספקטים מסוימים ומוגבלים יכולים אולי לכוון פוליטיקאים להיות מחויבים יותר לציבור. ניתן לגרום לפוליטיקאים לפעול לטווח הזמן הבינוני, לתקופה של 7-8 שנים.
הנה דוגמה אחת, שאולי יכולה לזכות לאהדת הציבור: הגבלת תקופת הכהונה. ביום שבו פוליטיקאי נבחר, הוא יידע ששעון העצר הציבורי שלו מתקתק. התפיסה הזו מניחה, שאם נבחר הציבור לא התחיל להזיז דברים במשך 10 שנים, הוא גם לא יתחיל זאת בשנה ה-11 או ה-12 לתפקיד. אם נתניהו, שנכנס לשנתו העשירית בתפקיד, היה סבור ששינוי שיטת הממשל היא דבר חשוב, הוא היה מניח הצעת חוק ודוחף אותה. מה שלא התחיל להזיז עד היום, כנראה כבר לא יתרחש עכשיו.
במושב הקיץ בכנסת לפני פחות משנה, ניסתה ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) לשכנע שיש להגביל כהונת ראש ממשלה. מיכאלי הסבירה שאינה מתכוונת להגביל את נתניהו בטווח הזמן המיידי, אלא רק בתום הכהונה הבאה (אחרי הכנסת ה-21). אבל אפילו אורך הרוח של מיכאלי - שנת 2023 שבה יסיים לכאורה נתניהו את הכהונה החמישית שלו כראש ממשלה - לא עזר. החוק הופל ברוב של 55 נגד 48.
מדברים על הגבלת כהונה, ונצמדים לכיסא
גם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, מי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה, הסכים שיש להגביל כהונה, בדיוק כפי שנתניהו חשב לפני שנהיה ראש הממשלה בפעם השנייה. בדיון על הצעתה של מיכאלי אמר לפיד: "הסיבה לשתי קדנציות היא ששלטון צריך דם חדש. שפעם בכמה זמן נזיז את הרעיונות הישנים ונכניס רעיונות חדשים ותכניות חדשות. ראש הממשלה, מה שלא עשה בארבע קדנציות, לא יעשה לעולם". מלים כדורבנות, שמגיעות ממי שתקנון מפלגתו מקנה לו כהונה בלתי מוגבלת בזמן.
יאיר לפיד / צילום: רויטרס - Ammar Awad
אבל לא רק בהגבלת כהונת ראש ממשלה יש לדון. אלא גם בהגבלת כהונת חברי כנסת, שרים ובעיקר בהגבלת כהונת ראשי ערים. האחרונים נבחרים לחמש שנים בכל פעם, ויכולים לשבת כראשי ערים למשך שנים ארוכות. השיא מוחזק על ידי ראש עירית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט, שמכהן בתפקידו 42 שנים רצופות מאז 1976. רוב בעלי זכות הבחירה בבחירות לרשויות באוקטובר 2018 עוד לא נולדו כשבוחבוט התיישב על כיסאו לראשונה. ובוחבוט לא לבד.
שלמה בוחבוט/ צילום:אביהו שפירא
הבעיה היא מה שהפוליטיקאים עושים כאשר הם נבחרים לתפקיד הביצועי. הם מיד מפסיקים לחשוב על "חזון" ועל הדבר הנכון לעשות ופועלים לשמר את השיטה שמחזיקה אותם במקום. האם נתניהו או מי משריו מנסה כיום לחשוב איך תיראה הזירה הפוליטית בשנת ה-100? איזה כללים של הכנסת יתאימו לשיטת הייצוג של החברה הישראלית בבוא אותם הימים?
החברה המשוסעת והמפולגת הישראלית זקוקה לחזון שמאחד ומאפשר להמשיך לחיות ביחד, קבוצות קבוצות. הפוליטיקה הייצוגית הולמת אותנו, אך אולי אינה כוללת מספיק כללים שיעזרו לצדדים רחוקים זה מזה לגבור על קשיים ואתגרים. הפוליטיקה הנוכחית מדגישה את השונה ואת הקשה.