"יש גבול כמה העולם בכלל יכול לקבל חברות ענק"

כשמדברים על חברת ענק מייד-אין-איזראל, עולה כמובן שמה של צ'ק פוינט ושל המייסד הכבר-מיתולוגי שלה גיל שויד, 50, שהשבוע גם יהיה הזוכה הראשון בפרס ישראל בתחום חדש, ההייטק. "מאוד הופתעתי מהפרס", הוא אומר בשיחה עם G. "לא ידעתי שאני מועמד. זו הצהרה יפה לצ'ק פוינט ולכל ההייטק בישראל. כשאני הקמתי את צ'ק פוינט, חלמתי שנהיה מספר 1 בעולם, אבל יכול להיות שהייתי מפחית את הסיכוי שלי להצליח אם מלכתחילה הייתי מכוון לבנייה של חברה גדולה. היינו 30 אנשים עם מכירות של 3 מיליון דולר בתקופה שבה השוק גדל מאוד מהר, וגדלנו יחד איתו. המקרה שלנו הוא יוצא דופן".

25 שנה לאחר מכן, ועם 4,500 עובדים, מכירות של 1.8 מיליארד דולר בשנה ושווי שוק של קרוב ל-17 מיליארד דולר - החברה שהקים שויד עם שלמה קרמר ומריוס נכט, היא אחת מחברות אבטחת המידע המובילות בעולם; תחום שהביקוש אליו רק גובר והולך בכל תחומי החיים - משמירה על מאגרי הביג-דאטה, דרך האינטרנט של הדברים והבית החכם ועד למכונית האוטונומית.

כחברה שיש לה עשרות אלפי לקוחות ברחבי העולם, המיקום הגיאוגרפי שלנו הוא יתרון או חיסרון?

"אני רואה בזה בעיקר יתרון. דווקא בגלל הריחוק מהשווקים, זה מכריח אותנו לבנות מוצרים טובים יותר שמתאימים גלובלית. אנחנו חייבים לעשות מוצר שיכול לרוץ עשרת אלפים קילומטרים מכאן, ואז המוצר יוצא הרבה יותר טוב. יש לנו מומחיות ואקוסיסטם שלם של סייבר, סמיקונדקטור, תקשורת, גיימינג - ועוד המון תחומים שאני פחות מכיר, אבל יש פה כבר דור של מומחים".

אז למה אין עוד עשר מקבילות ישראליות לצ'ק פוינט?

"בתחום ההייטק בכלל אין הרבה חברות גדולות, וזה נכון לישראל ולסילקון ואלי - ולכל מקום. אני רואה המון יזמים שרוצים לבנות פה חברות גדולות, להוביל ולקדם אותן, אבל יש גבול כמה העולם בכלל יכול לקבל חברות ענק. לכן הרבה רעיונות טובים הופכים להיות חלק ממשהו יותר גדול. אישית, אני בעד חברות גדולות שממשיכות באופן עצמאי, אבל אני בהחלט מבין סטארט-אפים בישראל שלא יכולים להתקיים בשום מקום בעולם. אין ספק שהיום יותר קל לפתוח פה סטארט-אפים מכל זמן אחר בהיסטוריה, כי יש הרבה יותר כסף שרודף אחרי רעיונות ומשאבים. אולי אפילו יותר מדי".

יש דבר כזה "יותר מדי"?

"אני חושב שאחד האויבים של הסטארט-אפים זה עודף משאבים. היתרון של סטארט-אפ זה שהוא גוף קטן של אנשים טובים, שיכול לנוע מהר ולתקוף בעיות שארגונים לא יכולים להתמודד איתם. אבל ברגע שהסטארט-אפ מגייס עובדים וגדל למאה עובדים, היתרון לרוץ מהר יורד בצורה דרסטית".

איפה האיזון?

"פעם, רוב ההייטק היה באמת חברות קטנות ובינוניות, שיש להן מומחיות בתחום מסוים וזה לא רע. עסק שמוכר בהרבה פחות ממיליארד דולר, אבל מוביל בתחומו ומפרנס את עובדיו בהצלחה, הוא עדיין הצלחה גדולה. לא רק הגודל קובע. חברות כאלה יכולות להיות גם מאוד כיפיות עם האנשים הכי טובים בתחום ולהיות מרכז ידע. כשחברה הופכת להיות ענקית, היא עדיין עושה הרבה דברים טובים, אבל באופן טבעי זה כבר לא מקום רק של הכי טובים".

ומה לגבי הכי-הכי טובים? הם לא בורחים מכאן?

"התופעה של זליגת מוחות קיימת, אבל יש על זה יותר רעש מהמציאות. בהייטק יש אנשים שיורדים מהארץ, אבל לרוב רוצים לחזור - ונשארים. אני יכול לספור אחוזים בודדים אצלנו שירדו מהארץ. אני אישית מאוד אוהב לחיות פה ומעולם לא רציתי לגור בחו"ל, ואין אצלנו רילוקיישן החברה. מה גם, שזה שיש ישראלים בעולם במינון נכון, זה בריא לתעשייה. אני לא מצדד בזה באופן אישי, אבל יש בזה גם יתרונות, זה עוזר להעברת הידע".

ומה לגבי זליגת חברות נוכח שיקולי מס, למשל?

"לפני הרבה שנים היה פה מסע לתמרץ חברות להיות פה בהטבות מס, וזה הצליח באופן פנומנלי. בשנים האחרונות ההטבות קטנו. שאר העולם דווקא מבין את המדיניות הזו ומאמץ אותה, אבל התחרות גדלה וזה אומר שצ'ק פוינט הבאה שתיוולד פה לא תהיה רשומה בתור חברה ישראלית. אני חושב שהפוליטיקאים מבינים את זה ומתנהלים באופן אחראי, אבל ישראל פחות תחרותית. אפשר וצריך לעשות עוד, ואני מנסה לשמור על אובייקטיביות ולא לדבר רק מהפוזיציה של צ'ק פוינט".

איך אתה תופס את התעשייה הישראלית קדימה?

"כבריאה, כלכלה חופשית, כאשר מה שרלוונטי לנו הוא שהאקדמיה תמשיך לייצר יותר ויותר בוגרים במדעי המחשב והטכנולוגיה. שיהיה נעים לחיות פה, ושיהיה שלום. היו שנים שבהן הלקוחות שלנו והעובדים שלנו פחדו להגיע לכאן ונאלצנו לבטל כנסים בישראל, אבל כבר הרבה שנים אנחנו חיים בסביבה שכיף להביא אליה את העובדים, ואת הלקוחות שלנו".