סייקלינג אקדמי במירוץ בבלגיה / צילום: שאטרסטוק
רחבת הכניסה למלון הייתה זרועה במשאיות ובמכוניות ממותגות של קבוצות הרכיבה השונות שהגיעו להשתתף במירוץ Kuurne-Brussel-Kuurne. היה קר להחריד ביום שנחתתי בבלגיה, אבל לפחות השמש הפציעה. 25 קבוצות התארגנו סביב העיירה נצרת (כן גם לבלגים יש נצרת משלהם), ובשטחי המלון רחשה פעילות אינטנסיבית כמו בכוורת דבורים. בין הקבוצות המתחרות הייתה נקודה בכחול ולבן, ה-Israeli Cycling Academy, אלא שמבין שבעת רוכביה היה רק ישראלי אחד, ובו תיכף ידובר.
הסייקלינג אקדמי היא קבוצה מיוחדת במינה. חברים בה 24 רוכבים, חמישה מהם ישראלים והיתר מרחבי הגלובוס. למרות זאת, היא מאוד ישראלית - באנרגיות, באג'נדה, באווירה ואפילו בזהות שמתגבשת בקרב נציגיה הבינלאומיים.
על היוזמה חתום רן מרגליות, שהיה רוכב מוכשר בנערותו, וחלם להיות הישראלי הראשון במירוץ הטור דה פראנס. הוא אומנם הגיע להישגים חסרי תקדים כמו להצטרף לקבוצת רכיבה בינלאומית, אבל חלום הטור דה פראנס לא התגשם. "הייתה לי מטרה מגלומנית-נרקסיסטית, שיהיה רוכב ישראלי בטור דה פראנס, וזה היה המירוץ שלי נגד כל העולם. הגעתי רחוק, אבל לא הייתי מספיק טוב או שזה לא נועד לקרות, אבל במסע שעשיתי עם עצמי, הבנתי שהמתנה היא לא הכותרות אלא התמורות".
לכן כשנפגש עם רוני בר און, איש עסקים חובב רכיבה גדול ופילנטרופ, הם מצאו שפה משותפת. אחרי רכיבות ושיחות, הביע בר און נכונות לתרום לפרויקט בתחום האופניים. מרגליות העלה את הרעיון להקים קבוצת רכיבה מקצוענית ישראלית, ובר און נדלק.
קבוצה ישראלית-אוניברסלית
לפני חמש שנים הוקמה הסייקלינג אקדמי, קבוצת הרכיבה המקצועית הישראלית הראשונה, בהובלת מרגליות ובמימון בר און שתרם מאות אלפי אירו מדי שנה. "עשינו השקה ומסיבה גדולה, הזמנו את כל ענף האופניים והודענו שנביא רוכב ישראלי לטור דה פראנס, וכולם צחקו אז", הוא מספר. מטרת הקבוצה היא לתת הזדמנות לרוכבי כביש ישראלים, אלא שהענף בארץ מייצר כשני רוכבים טובים בשנה בזמן שבאירופה מדובר בכמה מאות - עניין של תרבות.
ואז הציע מרגליות שאם לא יימצאו מספיק רוכבים ישראלים, יהפוך את הקבוצה לאוניברסלית וייתן הזדמנות לרוכבים צעירים מהעולם. הקבוצה הראשונה הורכבה מ-12 צעירים, ומי שסייע באיתורם היה פטר סאגאן מסלובקיה, רוכב פנומן שהיה לאגדה בחייו (אלוף עולם ברכיבת כביש, שמחזיק שלל תארים), שסייע בפן המקצועי.
סייקלינג אקדמי יצאה לדרך עם שאיפות, חלומות ומימון לשלוש שנים. אף שהייתה קבוצה קטנה, התפרסמה מהר, לא מעט בזכות סאגאן, והחלה לנצח ולצבור תאוצה. אלא שהמטרה הייתה גדולה יותר - לחולל שינוי כאן בארץ, ליצור גיבור מקומי ולעשות מהפך בענף האופניים. אך בזמן שהעולם אהב ופרגן, בארץ כמעט שלא קרה דבר, בעיקר בגלל היעדר תרבות ומודעות לנושא.
ענף רכיבת הכביש הוא נישה, אך די להשוות בין המצב באירופה, שם כאמור הוא חלק מהתרבות המקומית, למצב בארץ, כדי להתמלא בקנאה. בלגיה היא כנראה השלטת בתחום, והיחידה בעולם שבה כדורגל ואופניים אהודים באותה מידה.
לכן לתחרות בפלנדריה, גן העדן לרוכבים שמארח לעיתים עשרות תחרויות במקביל, נהרו אלפי צופים - גברים, נשים וטף - שיצאו מהבית גם בטמפרטורה שמתחת לאפס, עברו בין האוטובוסים של הקבוצות, אספו חתימות, קנו גלויות, צילמו והצטלמו והביעו התלהבות. כשהתחרות יצאה לדרך, מיהרו לעבור מנקודה לנקודה כדי לראות כמה שיותר. בסוף התחרות חזרו לאוטובוסים, אספו בקבוקי מים ממותגים שהקבוצות מחלקות למעריצים והיו מאושרים.
המראות הללו היו בלתי נתפסים לצופה הישראלי. למרות החסימות בכבישים, הבלגן הגדול בעיר, ההמונים והרעש - כולם התקבלו ברוח טובה. ויותר מזה - נראה היה שזה אושר גדול מבחינתם.
התובענות שבמקצוענות
עוד קושי העומד בדרכו של הענף להתפתח בארץ הוא התובענות שדורשת המקצוענות. כמו בתחומים אחרים, הספורטאים משקיעים, כמעט מקריבים - את חייהם למען המטרה. האימונים מפרכים, הלחץ אדיר, הגוף בעומס עצום, המאמץ גדול, אבל בלי מקצוענות ומתודה מדויקת שום התפתחות לא תתרחש. בנוסף, הענף אינו כלכלי. התחרויות פתוחות לקהל ואין מכירת כרטיסים, והדרך היחידה שבה קבוצות יכולות לממן את עצמן היא על-ידי חסויות/תורמים.
למזלה הגדול, הסייקלינג אקדמי זכתה לחסות שכזאת. אחרי שפעלה כשנה, עלה לארץ איל הנדל"ן הקנדי סילבן אדמס - יהודי, חובב אופניים מושבע שהיה אלוף העולם לגילו.
לאדמס היה חזון לפתח את התחום, וגם הוא התגלגל לרכיבה עם מרגליות, שהדביק אותו בקסם חלומותיו. אדמס התאהב והצטרף, והפך לתומך העיקרי. בזכותו גדל התקציב מ-600,000 אירו ל-2.5 מיליון, ויחד איתו גדלו גם המטרות. בשנים הראשונות השתתפה הקבוצה בתחרויות בליגה הראשונה, הקונטיננטל, שיש בה כאלף קבוצות בתקציב של עד מיליון אירו, שמתחרות ב-15-20 אירועים בשנה. כעבור שלוש שנים עלתה לליגת הביניים פרו קונטיננטל, שבה חברות רק 22 קבוצות, עם תקציבים של כמה מיליוני אירו. הליגה הגבוהה, פרו טור, מדגדגת סכומים של 30-40 מיליון אירו בשנה ויש בה רק 18 קבוצות, אבל תחרויות מהטובות בעולם - כולל הטור דה פראנס, ווואלטה ספרד וג'ירו איטליה, שמוזנק השנה לראשונה בתולדותיו מחוץ לאירופה. הוא יוצא לדרך מירושלים ב-4 במאי, ואז יעבור לאיטליה ל-18 קטעים נוספים, ומסתיים ברומא ב-27 בחודש.
הכסף שדרג את הקבוצה. החתימו רוכבים חדשים מהשורה הראשונה, הרחיבו את המערך התומך (צוות של עשרות אנשים) ושיפרו את הציוד. גם החשיפה גדלה. כחלק מההתפתחות, העתיקה הקבוצה את מקום מושבה לג'ירונה שבספרד, שהפכה בסיס האם של קבוצות ורוכבים רבים, כי משם קל לשנע צוותים וציוד באירופה. הקבוצה מחולקת לארבעה צוותים שמתחרים במקביל בכל העולם, וזה לא מובן מאליו (גם אם קצת מוזר), שהצעירים האלה מרחבי הגלובוס, לובשים מדי כחול-לבן ומעמיקים את הזהות ה"ישראלית" שלהם.
גיום בווין (28) ממונטריאול חבר לקבוצה בזכות אדמס, שאותו הכיר מהענף בקנדה. כשהקבוצה שלו נסגרה, הוזמן לאקדמי. לשאלה אם היה לו קשה להצטרף לקבוצה ישראלית הוא עונה: "הכרתי את ישראל מהמדיה ומהחדשות השליליות, אבל סמכתי על סילבן. וכשהגעתי לארץ לראשונה, הבנתי שהוא צדק. פגשתי אנשים חמים ומקבלי פנים, התחברתי לישראלים, ומאז ביקרתי כבר שש פעמים. כיום אני יודע יותר ממה שידעתי אז, ואפילו שאני לא ישראלי או יהודי, יש בי גאווה שאנחנו עושים משהו טוב.
גם זאק דמפסטה (28) מאוסטרליה שמע על הקבוצה מחבר אמריקאי, והיה פתוח להצעות. כשהצטרף, קרא ולמד הרבה על ישראל. "היה לי חשוב שהערכים שלנו יהיו דומים", הוא מדגיש "אנחנו לא קבוצה עם אג'נדה לאומית, אלא קבוצה מגוונת של צעירים שמקדמים ספורט. יש פה רב-תרבותיות ואני גאה לקחת חלק בזה".
הנציג הישראלי בפלנדריה, אביב יחזקאל (23), הצטרף לפני כשנתיים. "הקבוצה שינתה לי את החיים", הוא אומר. "בלעדיה הייתי אולי ממשיך להתאמן ולרכוב בחו"ל, אבל עוזב את השאיפות המקצועיות. בקבוצה זה מקצועי, ולפעמים אני צריך לצבוט את עצמי להבין שאני חי בחלום, שהגשמתי משהו. עוד 20-30 שנה יסתכלו עלינו כמו על חלוצים, אבל בחוויה היומיומית אנחנו מרוכזים בעשייה ופחות באפקט העתידי".
יחזקאל ושני רוכבים נוספים לא סיימו את התחרות בפלנדריה. הם לא היו היחידים, בכל מקצה שכזה יש עשרות נושרים מכל מיני סיבות. אבל האקדמי הגיעה לתחרות כאנדרדוג - שנה קודם לכן כשלה ב-Omloop, אחת הקלאסיקות הבלגיות, ומבחינת הקבוצה היה צורך בתיקון.
ללוות את הרוכבים מקרוב
תחרות כביש כרוכה במערך לוגיסטי היסטרי. אורך המסלול - 200 קילומטרים. מאחורי דבוקת הרוכבים, ה"פלוטון", נוסעת שיירה שלמה של רכבי מארגנים וצוותים.
ערב קודם נערכה ההגרלה שקובעת את מיקום מכונית הצוות בשיירה, והמזל נחת בשנית על הקבוצה הישראלית, כשאריק ואן לנקר, אלוף בלגי אגדי ואחד המנהלים המקצועיים של הקבוצה, הגריל את המספר 1. כך היינו הרכב המלווה הראשון בשיירה ובזכות המיקום ראינו את ההתרחשות הכי קרוב שאפשר, וגם הצוות היה זמין לסייע לרוכבים בזמן הקצר ביותר.
וזה היה מדהים. אריק המכונאי תיקן תקלות תוך כדי נסיעה כשראשו משורבב מחוץ לחלון המכונית והחליף גלגל בתוך שניות. התחרות נמשכה ארבע שעות וחצי ובסיומה הצליח להתברג אחד הרוכבים מהאקדמי למקום התשיעי והמכובד, כך שהייתה שמחה וגאווה גדולה. מרגליות מדגיש שמבחינתו ההישגים הם רק חלק מהסיפור. "אנחנו מאמינים בספורט ככלי לשיפור חברה", הוא אומר. "בחיים שלי למדתי שרכיבה על אופניים עושה אנשים טובים יותר". האקדמי פועלת להקמת מועדונים לרכיבה בבתי ספר כדי לחנך ילדים מגיל צעיר. הקבוצה תומכת במיזמים ובאירועי אופניים ועובדת בשיתוף עם איגוד האופניים.
איך החלומות שלך היום לעומת החלומות מהעבר, אני שואלת את מרגליות, והוא עונה: "היום זה לא רק החלומות שלי. אני רוצה להיות קשוב לחלומות של הרוכבים. הייתי רוצה שהם יגשימו את החלום שלהם, ושיהיו חלק ממסורת שבה ילדים ירצו להיות רוכבים כמותם. לילד שרוכב יש יותר כלים. זה ממגר אלימות ומנתב אגרסיה והחיבור הוא להנאה שברכיבה וגם לספורט. כמנהל הקבוצה אני רוצה להגיע לטור דה פראנס, אלא שהפעם זה לא מאותן סיבות שהיו לי אז".
מירוץ באר שבע
בשבוע הבא יתקיים אירוע הריצה הגדול בדרום, איקאה באר שבע Light ,Run כחלק מאירועי שבוע ספורט ישראל. צפויים יותר מ-5,000 רצים. במירוץ שלושה מקצים: מסלולים מדידים באורך 5 ו-10 ק"מ ומסלול עממי של 2.5 ק"מ. כל המסלולים יוארו באמצעות אלמנטים מיוחדים של תאורה, ולאורכם יוצבו כ-10 במות מוזיקה. בסיום תתקיים ברחבת העירייה מסיבה עם דיג'ייז. 30.4, לפרטים:
www.lightrun.org.il