קצף לא גדל על העצים

בניסיון להסביר לבת החמש את מנהגי יום העצמאות התמוהים, נאלצתי להבהיר שלא תמיד יש הסבר חכם

יצא קצפו, על שום מה? / איור: עומר הופמן
יצא קצפו, על שום מה? / איור: עומר הופמן

בין הגזירות המוטלות על מי שלא כבש את יצרו במועד והביא לעולם ילדים בגיל מאוחר, מוטלת גזירת יום העצמאות. זו כוללת חובת הליכה מיותרת אל מרכז היישוב, על מנת לחזות מי שר בעבור מיטב כספי הארנונה ששילמנו, לוודא שנותר מעט עודף לשם הפרחת זיקוקין של חג, שכמו רק נועדו להפחיד את הילדים הקטנים, וכל זה כדי לחזור משם ולהישבע כמדי שנה שזו השנה האחרונה למנהג הטיפשי הזה. פעם עוד הכרתי חלק מהאנשים. הייתי פוגש בהם בעצב קל, כשאני נזכר שאני שונא לפגוש אנשים שאני שונא לפגוש, ומגייס את יכולתי הוורבלית ואת סקרנותי המתפרצת. ביום הכיפורים הייתי שואל אותם "אתה צם?" וביום העצמאות: "אצל מי אתה לעל האש?" ומציין לעצמי בגאווה שאני גדול בסמול טוק.

בשנים האחרונות, למזלי, אני כבר לא מכיר כמעט אף אחד. חלקם כנראה קיבלו שכל, חלקם אולי עברו יישוב, במסגרת חילופי אוכלוסין עם אנשים מיישובים אחרים, ולחלקם גדלו הילדים, כך שלא נותרו להם תירוצים אמיתיים להליכת סרק זו.

מאחר שנועם טרם חגגה אפילו חמש להיווסדה, קיימת חשיבות-על להמשך הנחלת מצוות החג. ולכן במסגרת והגדת לבנך ולשם קיום מצוות והשפרצת בחגיך והיכית אח ורע, יצאנו לעיר כדי לרכוש מכל קצף ולציין גם את המכה האחת העשרה, הלא היא קבלת מכה בראש מילד זר, האוחז פטיש קודש, עשוי פלסטיק של חגין, תוך תפילה שהוא יכה בי ללא סיבה, עם החלק המרעיש ולא עם החלק הכואב של פטישו המהודר.

הבטתי בעניין בגזלנים לרגע, יזמים צעירים, בני 16 עוטי ניצני שפם ראשונים, שרכשו דלי ומלאו אותו מלוא חופניים במיטב מכלי קצף, שעלו להם 3 שקל ונמכרו על ידם ב-20 שקל, וסיפרתי לנועם לאחר הרכישה שזה עבורם שיעור ראשון של מסחר ופגישה עם ניצול הזדמנות, יזמות זריזה, והתאהבות ראשונה בעשיית כסף, ושחוויות כאלה הן לפעמים אות פתיחה, חוויה ראשונה ולעיתים אפילו ממכרת של יזמות עסקית עתידית.

נועם שהבחינה איך אני מביט בחום אל הסוחרים הצעירים שהביטו בי בקור, ישר שאלה האם גם אני מכרתי קצף ופטישים כשהייתי קטן, והסברתי לה שזה לא מנהג מדאורייתא, אלא מדרבנן והוא בא לעולם רק בעת האחרונה, אפילו אחרי המצאת האינטרנט העתיקה. מנגד, סיפרתי לה על העסק הראשון שלי, שאותו הקמתי בגיל 18 כשאחי הקטן, צפריר, סיים בית ספר יסודי. בהבלחה היסטורית וחד פעמית של רגע, קלטתי שבתום כל טקס מסיבת סיום בבתי ספר, נותרים במגרש המסדרים מאות כיסאות, שאותם יש להעלות בחזרה לכיתות, בדיוק כשכל ההורים והילדים נעלמים ובמקום נותרים, אובדי עצות, רק ההורים המתוסכלים מהוועד, והחלטתי להציע את שירותיי הטובים לאירועים אלה, לוועדי הורים של בתי ספר.

משלא מצאתי שם מסחרי טוב יותר, קראתי לעסק: "צפריר והעלאת כיסאות" לזכר אחי שיחיה, ובמשך תקופה עשיתי עסקאות בלי קבלה עם ועדי הורים ומאז ועד היום, כמזכרת, מדי שנה, לקראת פרוץ תום שנת הלימודים, אני סובל מכאבי גב תחתון עם הקרנה לאזור הטיפשות, ומחייך אל עצמי של אז בהנאה.

מאחר שבמרבית ימי הלימודים בגן, נועם לומדת על חגי ישראל, וכמעט בכל יום הגננת שואלת באיום: "איזה חג מתקרב אלינו, ילדים?", נועם התעקשה שאסביר מדוע יש להתיז קצף ולהכות בפטיש פלסטיק בחג ולמה עושים על האש. ניסיתי להסביר לנועם שלכל חג יש מנהגים לא מובנים ואי אפשר להפלות לרעה דווקא את יום העצמאות.

הזכרתי לה שבסוכות בכל עיר בונים מחנות פליטים ארעיים בחצרות הבתים, שאליהם מוזמנים אושפיזין שמתו מזמן, תוך שסקסולוגים מומחים בודקים בדבקות פטמות של אתרוגים ואחר כך מנדנדים בחגיגיות בלולבם. הזכרתי לה שבפסח מדפים שלמים בסופר מתחפשים לשדים ועוטים מעטפת מוזרה. סיפרתי שאנשים מחפשים בחדריהם חתיכת לחם במשך שבועות, שלא על מנת לקבל פרס, ואז, כשכבר מגיע פסח, הם מחפשים חתיכת מצה, שכן על מנת לקבל פרס, לא לפני שהם יושבים וקוראים בסבב מילים בארמית שאיש לא מבין, מחוברת מהודרת שהוציא בנק לאומי או מפרסם זריז אחר.

למרות התעקשותה על הסברים לחג הנוכחי, הוספתי והסברתי לנועם, בנועם הולך ופוחת, כי לא תמיד יש הסבר חכם למנהגים, ולעיתים ההיפך מכך הוא הנכון. למשל, המנהג לאכול אוזני המן בא לעולם אך ורק בגלל שהמילה "פרג" ביידיש היא "מאן" ועוגיות פרג, נקראו ביידיש "מאן טאשאן", ולימים בשל המצלול הדומה כונו בבדיחות: "המן טאשאן" ומאז, משום מה, אוכלים עוגיות פרג בפורים, אפילו שכיום מרבית אוזני המן נטולות פרג וזוכות כבר למילוי עכשווי. לפיכך, כך הסברתי לה, מכוח ההיקש ניתן בקלות להבין מדוע שלושת המוצרים הנרכשים ביותר ליום העצמאות הם: ספריי שלג, מדליק פחמים ופיתה.

נועם לא התייאשה וביקשה לפחות לדעת מדוע מדי שנה, בחג הכי חילוני שלנו, נערך דווקא חידון התנ"ך. ובמסגרת והגדת לבתך, הסברתי לילדה כי במשך עשרות שנות תחרות, ממעטים בני העם היהודי לזכות בתחרויות ולכן, ביום הגאווה האמיתי שלנו מצאו סוף-סוף תחרות, שבה מרבית הזוכים הם יהודים וכך אנו יכולים מדי שנה, ביום העצמאות, להיות גאים בזוכה משלנו לתפארת מדינת ישראל.