איראן, קוריאה, סין וטראמפ אחד: הנשיא עם הפנים לחודש יוני

בעוד 30 יום נדע כל-כך הרבה יותר על מגמת פניה של המערכת הבינלאומית. אולי זה עניין רגיל של אביב בחצי הכדור הצפוני. הפעילות הכללית תמיד נכנסת להילוך גבוה לאחר הפשרת השלגים, גם אם אין שלגים.

לישראלים אין צורך להזכיר את מאי 1948, או את יוני 1967. אירופים נזכרים עכשיו במאי 1968, שהניב את מרד הסטודנטים של צרפת, וכמעט הפיל את הרפובליקה החמישית. הנשיא שארל דה גול נמלט אז מפריז, ומצא מסתור בין חיילי צרפת על אדמת גרמניה. מרידות סטודנטים התפשטו אז על פני כל הדמוקרטיות המערביות, וגלשו אפילו מעבר למסך הברזל. אמות הסיפים רעדו מצרפת ומגרמניה ועד החוף המערבי של ארה"ב. משהו לא רגיל עמד באוויר. קראו לו "שינוי".

האביב של 1968 לא עלה יפה כמעט בשום מקום. במזרח אירופה רמסו אותו טנקים סובייטיים (בפראג, אוגוסט 1968). בצרפת, עוד לפני סוף יוני, בוחרים מבוהלים חיזקו את מפלגות הימין בבחירות בזק שערך דה גול לאחר שובו (הימין נחל את הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר של גוש פוליטי כלשהו במאה השנה האחרונות). בארה"ב, התסיסה הגדולה של האביב הסתיימה בניצחון ריצ"רד ניקסון בבחירות לנשיאות, אם גם על חודם של כמה שברי אחוזים.

אבל עקבות האביב לא נמחקו. הדור שנולד באביב 1968 סגר את מעגל אבותיו, או לפחות ניסה, 20 שנה אחר כך. מאי 68 הכניס פצצת זמן אל לבה של המערכת הפוליטית. היא מוסיפה לתקתק, אפילו בצרפת. מעשה אירוניה, דעת קהל צרפתית נרגנת עומדת בימים האלה ממש על סף התפרצות נגד נשיא יהיר ונועז, המנסה להקדים את זמנו. מעניין אם הפיתוי לחזור על ההיסטוריה, או לפחות לרמוז עליה, ידגדג את חושיהם של הצרפתים.

תוארך או לא תוארך?

ב-12 במאי יודיע דונלד טראמפ אם ארה"ב תדבק בתנאי ההסכם הגרעיני עם איראן. זה עניין וולונטרי לחלוטין. עסקת 2015 עומדת בתוקפה כל זמן שהנשיא מדווח תקופתית לקונגרס כי איראן עומדת בתנאיה. אין כל סיבה להניח שאיראן אינה עומדת. אפילו שרי החוץ וההגנה בממשל טראמפ מאשרים את עמידתה. אבל הנשיא מוכן ומזומן להתנער מן העסקה, מפני שהוא חושב אותה ל"גרועה ביותר מאז ומעולם" (איפיון שהוא הספיק להעניק לשורה של הסכמים שחתמו קודמיו בכל מיני עניינים).

הסכמה די כללית בבירות מערביות אומרת, שראש ממשלת ישראל הועיד את אקט החשיפה של הארכיון הגרעיני האיראני לעיניו של צופה אחד בלבד: דונלד טראמפ.

ראש הדסק המזרח תיכוני במועצה לביטחון לאומי של ברק אובמה כותב הבוקר ב"ניו-יורק טיימס", כי "ממשל טראמפ וישראל עשו במובהק יד אחת כדי להשפיע" על דעת הקהל האמריקאית. האיש, סטיבן סיימון, מטעים: "אם הנשיא יכול לשכנע אותנו שהעסקה הגרעינית עם איראן מזיקה לאינטרס הלאומי שלנו אדרבא. אבל אם אינו יכול, אני הייתי מעדיף שלא לשמוע את זה ממנהיג זר".

סיימון משתמש בביטוי אמריקאי עממי, "מופע של כלבים ושל סוסי פוני" (זאת אומרת, מופע יחצנות מוגזם), כדי לתאר את הופעת ראש הממשלה. הוא גם מלגלג על לשון נאומו. "מחוץ לאליטה", הוא כותב בטון ידעני, "פחות ופחות אנשים בישראל מדברים אנגלית", כך שהחלטת ראש הממשלה "לדבר אל בני ארצו בלשון זרה על עניין של ביטחון לאומי מוסיפה למוזרותה של הופעתו".

נובל, נובל

הביקורת הזו לא תעניין את נשיא ארה"ב ואת תומכיו. הוא גם אינו נוטה להתחשב בדעתן של בעלות הברית באירופה. חוקר בכיר במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון (CSIS) אומר בעניין אחר, יחסי הסחר של ארה"ב, כי "ברור שהנשיא אינו עושה הבחנה בין ידידים לאויבים. אם אינך עושה בדיוק מה שהוא רוצה, אתה מוגדר כאויב, ושום דבר לא משנה" (החוקר, ביל ריינש, מצוטט בכתב העת "פוליטיקו").

מה שעשוי לעניין את טראמפ, ולהשפיע על החלטתו, הוא הקשר האפשרי בין התנערות מעסקת איראן לסיכוי של השגת הסכם עם צפון קוריאה.

בניגוד לאיראן ולמזרח התיכון בכלל, במשבר קוריאה יש לנשיא השקעה ישירה ומסיבית. תומכים משולהבים בעצרת במדינת מישיגן במוצאי שבת שעברה קראו לעומתו "נובל, נובל", זאת אומרת פרס נובל לשלום על תפקידו בקידום פתרון של שלום בקוריאה. פני טראמפ קרנו למשמע הקריאה הזו.

הסיכוי של פרס נובל מוכרח להשפיע על מעשיו של אדם, שאינו חדל לדבר על מקומו בספרי ההיסטוריה. הוא לא הרגיש אפילו קורטוב של אי-נוחות כאשר סנאטור רפובליקאי אחד אמר לו זה לא כבר, שהוא הנשיא "הגדול ביותר בתולדותינו". גדול אפילו מוושינגטון ומלינקולן? הואיל טראמפ לשאול.

רק שני נשיאים אמריקאיים זכו בפרסי נובל לשלום, טדי רוזוולט (ב-1906, על חלקו בהשגת הסכם שלום בין רוסיה ליפן) וברק אובמה (ב-2009, על לא-כלום-ושום-דבר).

ביטול העסקה עם איראן עלול לשבש גם את המשא-ומתן בקוריאה, מפני שהצפון הקומוניסטי יראה כי ארה"ב אינה עומדת בדיבורה; וגם להשפיע לרעה על שיקולי השופטים, חברי ועדת נובל של הפרלמנט הנורווגי. כמובן, לא על פרס נובל יקום או ייפול דבר, אבל שטות תהיה להתעלם מן האפקט הפסיכולוגי על הנשיא.

האירופים חורקים שיניים

ביום ב" השבוע הנשיא דחה בחודש את הטלת המכסים על יבוא פלדה ואלומיניום מאירופה ומצפון אמריקה. האירופים אינם אסירי תודה. הם חרקו שיניים לפני הדחייה, והם חורקים שיניים אחריה. הודעה של נציבות האיחוד האירופי הייתה אתמול חד-משמעית: "אנחנו לא נישא וניתן בסימן איומים". הם דוחים מעיקרו את הגיון המכסים, ומאיימים לגמול במכסים משלהם. תאריך היעד של טראמפ הוא עכשיו אחד ביוני, ואם לא יחול שינוי, ביום הזה תתחיל מלחמת סחר בין ארה"ב לבעלות בריתה העיקריות. זה יהיה ציון דרך היסטורי, שיסב קורת רוח כנראה רק לוולדימיר פוטין.

במרוצת חודש מאי עומדת ליפול החלטה גם בעניין NAFTA, הסכם הסחר החופשי בן 25 השנה בין ארה"ב, מקסיקו וקנדה. נציג הסחר של ארה"ב (כהונה מיניסטריאלית) אמר אתמול כי הוא מקווה להגיע להסכם עם שתי השותפות בתוך שבועיים, כדי שיהיה אפשר להגיש נוסח מתוקן של NAFTA לקונגרס עוד לפני סוף השנה. ואם לא? טראמפ חזר ואיים להתנער מן ההסכם כולו.

הרבה מאוד מוטל אם כן על כפות המאזניים בשבועות הבאים. במבחן חמור מועמדת עצם ההגדרה של יחסי ארה"ב עם העולם החיצון. עיצרו נא את נשימתכם, מפני שאולי לא תכירו את העולם של חודש יוני.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny