טקס הסמכה לעורכי דין חדשים / צילום: ליאור מזרחי
עם כל הכבוד לאירועי "פסטיבל חודש מארס" שמתקיימים סביב "המירוץ להתמחות", ובהם משחקי החיזור בין המעסיקים הפוטנציאליים לסטודנטים הנלהבים, ושלל האירועים הסובבים אותם (קוקטיילים, ארוחות עם שותפים בכירים במשרדים, כנסים והרצאות; וזאת עוד לפני שבוע הראיונות האינטנסיבי) - המירוץ הזה הוא בסך-הכול שלב אחד במירוץ הארוך של הסטודנטים למשפטים אל "הגלימה הנכספת".
ל"מירוץ אל הגלימה" נרשמים מדי שנה אלפי סטודנטים, שנדמה כי מתעלמים, שוכחים, מפספסים את אחת הבעיות הקשות של המקצוע - ההצפה. בשבוע הגיוסים להתמחות איש לא מספר לסטודנטים על הבעיות במציאת מקום עבודה בתום ההתמחות; אף אחד לא מספר להם על השכר המחפיר שחלקם (רבים) ייאלצו להשלים איתו, רק כדי לשים רגל בדלת של מקצוע עריכת הדין. איש לא מספר להם שחלקם יעבדו מבתי קפה או מבית ההורים, כי אין להם מספיק תיקים וכסף לשכור משרדים וגם לסגור את החודש.
אמנם חלק מהסטודנטים שגויסו להתמחות לשנת 2019 לא יכירו את המציאות הזאת ויאומצו לחיק המשרד שבו יתמחו, אבל רבים מחבריהם יגלו כי הגלימה הנכספת כבר לא כל-כך נכספת. המקצוע שפעם נהנה מתדמית יוקרתית כבר לא נוצץ כלל.
מקצוע עריכת הדין מוצף, ועורכי דין צעירים מתקשים למצוא עבודה. רבים מהם פונים למקצועות אחרים; אחרים מוצאים עצמם מובטלים לתקופות ממושכות; ואחרים הופכים ל"עורכי דין של בתי קפה" (צעירים שלא מוצאים עבודה כשכירים, ופותחים משרד עצמאי ללא משרד פיזי, לעתים, ובעיקר מבלי שיש להם הניסיון הדרוש לכך).
הנתונים המספריים מטרידים. ממחקר שנערך לפני כ-3 שנים עולה כי בעשור האחרון חלה עלייה של 54% במספר עורכי הדין המוסמכים החדשים. בעוד שבשנת 1960 שיעור עורכי הדין לתושב היה 1 ל-934 תושבים, בשנת 2014 היחס עמד על 1 ל-143 תושבים. היום הוא הולך ומתקרב לרף של 1 ל-100 תושבים - נתון מטורף בעליל.
בישראל השנת 2018 יש כ-74 אלף עורכי דין רשומים, מתוכם כ-65 אלף פעילים (חלק מהרשומים הלא פעילים מובטלים, כ-5,000 נפטרו, והרשימה טרם עודכנה). בהשוואה בינלאומית למדינות אירופה, מספרם היחסי של עורכי הדין בישראל הוא פי חמישה מעל הממוצע.
בסך-הכול הוסמכו בישראל כ-80 אלף עורכי דין, מחציתם מאז קום המדינה ועד לפני כ-10 שנים; ומחציתם בעשור האחרון. טקסי ההסמכה השנתיים של הנכנסים בשערי המקצוע גדלים מדי שנה, ובמהלכן מוסמכים בין 2,000 ל-3,000 מתמחים לעורכי דין.
ועוד נתון אחד שאי-אפשר בלעדיו: על אף הגידול במספר עורכי הדין מדי שנה, הביקוש מצד המעסיקים נמוך (6 מתוך 10), לעומת מקצועות אחרים כגון רפואה (9), הוראה (10) והנדסה (10). המסקנה המתבקשת ברורה: לא לכולם יש עבודה.
אז למה הם נוהרים באלפים למוסדות הלימוד שנה אחר שנה? השאלה הזו מהדהדת בשוק עריכת הדין יותר מעשור, והתשובה הפשוטה: כי הם יכולים. בעשור הזה ירד משמעותית רף הכניסה ללימודי משפטים, עם פתיחתן של המכללות. כך, כל מי שמעוניין (כמעט) יכול להתהדר ב"תואר במשפטים". מה הוא יעשה איתו אחר-כך, זו כבר שאלה אחרת. למה לחשוב על זה אם אפשר לטמון את הראש בחול ולקוות שהסופה תעבור? אבל בינתיים היא לא עוברת. היא מתגברת. מספר המוסמכים למקצוע עולה מדי שנה, ומספר הנפלטים אל תהום האבטלה - בהתאם.
ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נוה, הכריז עם כניסתו לתפקיד לפני מספר שנים כי הוא יפעל לצמצום תופעת ההצפה ולהחזרת כבודו האבוד של המקצוע. ואכן, ההצעות להתמודדות עם הבעיה נמצאות ונדונות כל העת, החל מעריכת שינויים בבחינות ההסמכה (מתכונת הבחינה שונתה בחוק במארס 2016, ונוסף למבחן דין מהותי) וכלה בהארכת תקופת ההתמחות; אבל הבעיה עודנה חיה, קיימת ובועטת.
בטקס הסמכת עורכי הדין האחרון, בינואר השנה, הפנה עו"ד נוה את האצבע המאשימה, שוב, אל עבר המכללות. אבל האם הבעיה היא רק במכללות? גם אלה המפנים אצבע מאשימה למכללות, מתייחסים לחלק מהן ולא לכולן; חלק מהן זוכות ליוקרה כמעט כמו האוניברסיטאות.
ייתכן כי הבעיה היא ביחסי הציבור הלא מספקים של מקצועות ההנדסה ומקצועות אחרים, ואולי זו עדיין התפיסה של מקצוע עריכת הדין כ"חלום של האמא היהודייה", שגורם לרבים לנהור אליו. אך במציאות של היום רבים מהבאים אל שערי המקצוע יגלו בעיקר את "שברו" של אותו חלום.