בנימין בן אליעזר / צלם: תמר מצפי
מי יקבל את הכספים של השר המנוח בנימין (פואד) בן-אליעזר שנתפסו על-ידי המשטרה במסגרת חקירתו - אלמנתו או בנו? זו השאלה העומדת להכרעה בימים אלה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שגם האלמנה וגם הבן טוענים לזכות בסך של מעל חצי מיליון דולר בכספים שהותיר אחריו המנוח.
המחלוקת נסובה סביב בקשה שהגישה לאחרונה אלמנתו של פואד, דרורה (דולי) בן-אליעזר, לבית המשפט, לשחרר לידיה את הרכוש שתפסה המשטרה במסגרת חקירתו של בעלה המנוח. בבקשה טוענת האלמנה כי יש לשחרר לידיה 575 אלף דולר שנתפסו בכספת של פואד על-ידי המדינה וכן מחצית מהפנטהאוז ביפו שנתפס אף הוא במסגרת הפרשה.
בתגובה לבקשה הגיש בסוף השבוע האחרון (ו') בנו של פואד, אופיר בן-אליעזר, בקשה "דחופה ביותר" לאפשר לו גישה לתיקים המתנהלים בעניין אביו המנוח וקבלת העתקים מכל חומר החקירה, בין היתר בטענה כי הוא זה שזכאי לקבלת הכספים התפוסים. במסגרת הבקשה נחשף "סכסוך" ירושה שמתחולל בין יורשיו של בן-אליעזר, גם סביב הפנטהאוז בו התגורר.
בבקשתו טוען הבן כי כיורשו של פואד הוא זכאי לקבל את הכספים שנתפסו על-ידי המשטרה, ולא אלמנתו של אביו, לאחר שהעביר לאביו סכום המגיע לכמיליארד דולר לאורך השנים.
"לדידו של המבקש - כל הכספים התפוסים שייכים דווקא לו, ואך ורק לו, זאת מאחר שלפי חישוביו (של המבקש), במרוצת תקופה המשתרעת על-פני שנים רבות, הוא הזרים לידיו הנאמנות של אביו המנוח ז"ל, במצטבר, סכום גדול יותר מהסכום הכולל של הכספים התפוסים, שאילו היה נשמר בפועל, היה אמור להסתכם בסך של 900,000 דולר ארה"ב (בקירוב)", כותב אופיר בן-אליעזר לבית המשפט.
הבקשה הוגשה במסגרת הפרשה המכונה "פואד-נניקשווילי", במסגרתה מואשם איש העסקים אברהם נניקשווילי במתן שוחד בסך 400 אלף דולר לשר המנוח בנימין בן-אליעזר (פואד), בתמורה לסיועו של בן-אליעזר לאינטרסים עסקיים של נניקשווילי.
משפט "פואד-נניקשווילי" מתנהל מזה כשנה וחצי ללא נוכחותו של אחד "השחקנים" הראשיים בסאגה - פואד עצמו. המשפט היה אמור היה לעסוק בעיקרו בכספי שוחד, שלפי טענות הפרקליטות לקח בן-אליעזר, שר הביטחון לשעבר, יו"ר מפלגת העבודה לשעבר ואחד הפוליטיקאים החמים והאהובים שפעלו כאן; אולם באוגוסט 2016 הלך בן-אליעזר לעולמו, בשעה שהתיק התנהל נגדו, והפוקוס עבר לנותן השוחד לכאורה.
עם מותו של בן-אליעזר, נפסק הדיון בתיק נגדו, כך שגם לא התבררו אשמתו או חפותו.
בבקשה שהגיש בנו של פואד לבית המשפט, טוען הבן כי אין חולק כי אביו "נפטר בשם טוב מן העולם", ו"כי לא אמור להיות חולק כי לגביו, חזקת החפות לא רק שבעינה עומדת, אלא שדווקא נוכח הניסיונות לכרסם בה במהלך התקופה שחלפה עד לפטירתו - הרי שנוכח פטירתו הכואבת יש להקפיד על קיומה, ואף ביתר שאת".
לטענתו, חרף הנסיבות המצערות למדי והתוצאה הטרגית אליה הגיעו (או שמא, הובילו) הדברים, "נעשה ניסיון (נוסף) לפגוע, או להמשיך לפגוע, בזכויותיו של המנוח ז"ל, כולן או מקצתן, ובכלל זאת בשמו הטוב או בתדמיתו, ולכל הפחות הדבר נעשה לאו דווקא תוך הקפדה מספקת על החובה למנוע כל אפשרות לכך, כל זאת כאשר מטבע הדברים, המנוח ז"ל אינו יכול עוד להילחם על זכויותיו בכלל ועל שמו הטוב בפרט".
במסגרת בקשתו חושף אופיר בן-אליעזר כי לאחר פטירתו של אביו המנוח התברר כי הוא הותיר אחריו צוואה, אשר התייחסה אך ורק לבית מגוריו ברחוב הארון אל רשיד בתל-אביב-יפו, ואשר בעניינה מתנהלים בימים אלה הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
עוד מציין הבן כי במסגרת ההליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, כאמור, מונו מנהלי עיזבון זמניים, ואלה אמורים לדון בבקשות היורשים.
אולם, כותב הבן בבקשתו, ככל שעסקינן בכספים התפוסים, הוא "טוען לזכות".
הבן מציין בבקשה כי למיטב ידיעתו, אביו המנוח הבהיר מלכתחילה כי מהכספים התפוסים, חלק קטן בלבד (בסך של 52,500 דולר ארה"ב) שייך לו, ואילו היתרה (סך של 522,500 דולר ארה"ב) שייכת לאלמנתו של פואד, דרורה בן-אליעזר; ואולם הבן מערער על אמירות אלה ומציין כי "מבלי לגרוע מדבריו של המנוח ז"ל", אביו, המסתכמים בסך של 900,000 דולר.
"נוכח העובדה כי המבקש העביר לאביו המנוח ז"ל סכום גדול (ואף גדול בהרבה) מסך כל הכספים התפוסים, ובשים לב להפרש האמור, נהיר כי המנוח עשה שימוש באותו סכום (קרי, ההפרש), הרי שההפרדה עליה הקפיד המנוח, ברוב הגינותו, בין החלק שהיה שייך לו לבין החלק השייך למבקש, אין לה עוד כל מקום, מאחר שאין למבקש כל ספק כי אביו המנוח ז"ל התכוון להחזיר את הסכום החסר, וכי היה אכן עושה כן, אלמלא נפטר בטרם הספיק לעשות כן", כותב הבן לבית המשפט.
מכל מקום, כותב הבן בבקשתו, נוכח העובדה כי ההליכים נגד אביו הופסקו, כאמור, עם פטירתו המצערת - הרי שלא נותרה כל עילה המצדיקה את המשך תפיסתו של הרכוש התפוס בכלל ושל הכספים התפוסים בפרט.
לטענת אופיר בן-אליעזר, חומר החקירה נחוץ לו, לרבות (אך לא רק) בכדי לאפשר לו להעלות את טיעוניו בעניין זכאותו בכספים התפוסים בפני בית המשפט, לרבות הגשת בקשה בה יתוארו טיעוניו ביתר פירוט. "זאת", נכתב, "לצד היותו נחוץ גם לצורך הטיפול בעניינים אחרים, שאין זה המקום לתארם".
בסיום בקשתו תוקף אופיר את אלמנתו של אביו, דרורה (דולי) בן-אליעזר, על הבקשות שהגישה לבית המשפט לקבל את הרכוש התפוס, בטענה כי היא מנסה לעשות "מחטף" לרכוש. "בשים לב לעובדה כי מונו מנהלי עיזבון (לבקשתה היא, וחרף התנגדותו של המבקש), מחד ומאידך, לעובדה כי הכספים התפוסים שייכים למבקש, נהיר כי ככל שעסקינן בבקשותיה של הגברת האמורה (האלמנה) - הרי שעסקינן בניסיון פסול (בלשון המעטה רבה) לזכות במחטף בזכויות ו/או בכספים שאינם משלה ו/או שאין לה בהם כל זכות, ולבטח לא זכויות בלעדיות".
לטענת אופיר בן-אליעזר, הוא "נאלץ" לפנות לבית המשפט לאור בקשותיה והתנהלותה של האלמנה. "למען הסר ספק, לא בכדי החליט המבקש עד כה לנהוג באיפוק ולהימנע מלהגיש כל התייחסות לבקשותיה של הגברת האמורה (האלמנה), ואף להשהות הגשת כל בקשה מטעמו, לרבות בהיותו 'טוען לזכות' בכספים התפוסים (שלהבדיל אלפי הבדלות, היא בקשה מוצדקת, מבוססת ואף מתחייבת).
"אולם עתה הוא החליט כי עליו לפעול במיידי, בין היתר נוכח הפרסומים אשר נעשו בכלי התקשורת השונים במהלך היומיים שקדמו להגשת כתב זה, במסגרתם תוארה התנהגותה של הגברת האמורה (האלמנה)".