דברים שלמדנו מנטע: האומץ, שהלוואי והיה גם מנת חלקנו

כשחיים חפר התאהב ב-1958 בדינה ברזילי, מ.א. 496351, וכתב לנו עליה, התאהבנו בה דרכו רק על-פי הפרטים בילקוט השירות: צבע עיניים: כחול, צבע שיער: ערמוני. היה לה גובה נכון, וגם המשקל 58 ק"ג. הנתונים הללו היו מספיק נכונים כדי להתאהב בה, אפילו בלי לראות. ב-2018 נתקלנו בנטע ברזילי, אולי הנכדה המציאותית של דינה המדומיינת, והתאהבנו בה עם לראות, אף שבילקוט השירות, שכבר לא קיים כיום, מופיעים נתונים מעט שונים.

כולנו משתמשים דרך שגרה בביטוי "יוצא דופן", הגם שכמו במקרים אחרים, חלקנו לא יודעים מהו מקור הביטוי ולמה התיבה "יוצא דופן" מצביעה דווקא על משהו לא שגרתי. מתברר ש"יוצא דופן" הוא מי שיצא מהדופן, כלומר נולד בניתוח קיסרי והוצא מדופן הבטן, בניגוד לרוב האחרים שנולדו בדרך הטבע בלידה רגילה. מאחר שבשנים האחרונות יש יותר ויותר ניתוחים קיסריים (על מקור הביטוי ניתוח "קיסרי" - אולי בטור הבא), אז זה כבר לא ממש יוצא דופן להיות יוצא דופן, ויוצאי דופן נכנסו לקונצנזוס, עד שחלקם אפילו זכו באירוויזיון.

אם פעם נטע ברזילי או דומים לה היו מתברגים לכל היותר בפרקי פתיחת העונה של "כוכב נולד" בפינת המוזר ומעניין; בבחינת בואו נגחך ביחד על עוד מישהו שחוסר מודעות עצמית היא רק הקטנה בבעיותיו, הרי שמאז אנחנו, וגם שאר העולם, זזנו מעט לאזור ההכלה. היום השונה כבר מככב בקדמת הבמה.

קראתי ראיונות עם נטע, שממרום צעירותה, מספרת על ילדותה שקרתה אך אתמול, על המראה שעמד בעוכריה, על הילדה שנאלצה לספוג חיצי רעל של ילדות, להיבחר תמיד אחרונה בחלוקה לקבוצות, להישאר כסרח עודף או במקרה הטוב כברירת מחדל כשנחלקים לזוגות ועוד אירועי יומיום שנצרבים לתמיד בנפש רכה של ילדים בשוליים. עד שלפתע, באבחת הבנה שהיא שווה - ומבלי להשתנות חיצונית - היא כבשה את המדינה, ואת פורטוגל ואת אירופה.

בסיפור הכה מתבקש על הברווזון המכוער, רבים טועים לחשוב איך התבגרותו שינתה אותו מברווזון מכוער לברבור יפה, ולא היא. הפעם הראשונה שבה הוא זקף את יפי ברבוריותו, הייתה רגע לאחר שהביט בבבואתו שנבטה אליו מן המים, בדיוק רגע לאחר שהוא למד לאהוב את מה שנגלה לעיניו.

מתברר שלא צריך להיות בהכרח יפה כדי לאהוב ולהיות מרוצה ממה שאתה רואה שם במראה. אולי יותר קל להיות קל, ולעיתים המודל של להיראות כמודל מסייע, אבל הצעד הזה של לקבל את עצמך, לאהוב את מה שיש וללכת עם זה קדימה - צעד כה פשוט שקשה ליישם - עשוי לשנות הכול ולהכריז לעולם: "קיבלתי אותי. עכשיו תורכם, קבלו אותי".

גם אם נולדת בלול של ברווזים אך בקעת מביצה של ברבור, אתה תהיה ברבור. אבל כמובן רק בתנאי שתלמד מאיזה חומר קורצת ותבין מי אתה. אומנם אם כל הנשים יאהבו את הגוף והמראה שלהן, כלכלת העולם עלולה לקרוס תוך שנה, אבל לעת עתה, אין מקום לדאגה, שכן לרוב עדיין קל יותר להפקיד את מה שיש למקצה שיפורים קוסמטי או כירורגי, מאשר ללמוד את שיעור הברבור.

רבים טועים בברבור וחושבים שהזרימה, שהתנועה ההרמונית והצוואר הזקוף הם מתת אל שבאו לו בקלות. רק מעטים יודעים, איך קצת מתחת לפני המים, הוא מכה בחריצות עם הרגליים כמו מטורף, וכמה הרבה צריך להשקיע כדי להיראות כאילו הדברים באים לך בקלות.

נכון, עבור רובנו, האירוויזיון כמו דברים אחרים, זה לא מה שהיה פעם. פעם נלחמו טובי בחורינו כדי להגיע לשם והגיעו רק בעלי רקורד מוכח. כוורת, שלמה ארצי, אילנית וריטה הם חלק מרשימה חלקית של מי שייצג אותנו בעבר. אז, כשבאמת רצינו לזכות, שלחנו לאירופאים האלה איזה תימני (יזהר כהן, גלי עטרי או דנה אינטרנשיונל) והבאנו את הגביע. גם התחושה הקבועה שאנחנו מקופחים, שהעולם כולו נגדנו ושהכול פוליטיקה, שתמיד ליוותה אותנו מאז, היא לא יותר מאמונה מוטעית וכישלון בהבטה במראה. בכל זאת ארבע זכיות ב-40 שנים - 10% מהזכיות - הן עוד דוגמה לכך שלוזריות היא תכונה נרכשת ושהמציאות והסיפור שאתה מספר לעצמך עליה אינם בהכרח זהים.

פעם, בגיל 10, אני זוכר את עצמי עומד בטבורה של עיר, מול חלון ראווה של חנות מוצרי חשמל סגורה וצופה נפעם בשידור האירוויזיון בצבע, מטלוויזיה שלא הייתה לנו כמותה בבית. אם פעם חשבתי שזה היה די טיפשי להביט בתוכנית שירה מבעד חלון ראווה מבלי לשמוע דבר, הרי שעם השנים ונוכח הפופולריות של תוכניות הבישול, שבהן אנשים צופים דרך המסך בפריטים שעיקר תפארתם על הטעם ועל הריח, בלי יכולת לחוות חושים אלה, למדתי שבכוחם של העין והמוח - ולעיתים בכוחו של המוח לבדו - להשלים את שחסר לנו. כשלומדים את זה, לומדים לדלג מעל מגבלות היומיום ומגרעות הזמן והגוף.

היום כבר יש לנו טלוויזיה צבעונית כמעט 40 שנה, וכבר דומה שראינו את החיים מקדימה ומאחורה ובשלל צבעים, ואירוויזיון זה כבר ממש לא. אבל כשמגיע סיפור טוב, עדיין כולנו שם, מתפעלים מהאומץ, שהלוואי והיה גם מנת חלקנו, מהחוצפה החיובית ומהתעוזה להיות מי שאתה ולעמוד על כך אפילו מעל הבמה ולתת לעולם לקבל אותך ככה, פשוט ככה. אז בעולם הזה, שבו כמעט כולנו רוצים להיות יוצאי דופן ומיוחדים באותה צורה, מרענן ללמוד שהיום עבר זמנה של דינה ברזילי שהצטיינה לפי הקריטריונים והגיעה שעתה של נטע ברזילי, שלא עומדת בקריטריונים, אבל עומדת על שלה ונותנת תקווה לעתיד טוב יותר ולניצחונות קטנים וגדולים לכל מי שראוי לכך.