שינויים בשוק העבודה / צילום: שאטרסטוק
בינואר האחרון פתחה אמזון חנות בסיאטל בלי קופאים בכלל. איך זה עובד? הלקוח נכנס לחנות, לוקח את המוצרים שברצונו לקנות, והם נרשמים אוטומטית בעגלת קניות וירטואלית. כשהוא יוצא מהחנות הוא פשוט מקבל חשבונית בדואר האלקטרוני, והתשלום מתבצע באמצעות האפליקציה של אמזון.
לא ידוע עדיין מה מתכוונת ענקית הקמעונות לעשות עם הטכנולוגיה הזאת, המכונה "אמזון גו" - האם היא מתכוונת לפתוח עוד חנויות כאלו, למכור את הטכנולוגיה לרשתות שיווק אחרות, או שאולי זאת תצוגת תכלית, עד שהטכנולוגיה תלך ותשתפר. כך או כך, הכיוון ברור - בעתיד לא יהיה צורך בקופאים.
בארה"ב לבדה יש כ-3.5 מיליון קופאים, חלקם ימצאו עבודות אחרות בחנות כמו סידור מדפים, ואחרים ייאלצו לחפש עבודה חדשה. גם בישראל כבר קיימים סניפים של שופרסל, אושר עד ויינות ביתן, שבהם הלקוחות יכולים לסרוק את המוצרים ולשלם באופן עצמאי.
הקופאים הם רק דוגמא אחת, ובמהלך השנים הטכנולוגיה מייתרת עוד ועוד משרות. חלק מהמשרות שהולכות להיעלם בעתיד כבר ידוע, כמו למשל נהגי מוניות, אך קשה לצפות מתי הטכנולוגיה של נהיגה אוטונומית תבשיל ותיכנס לשימוש מסחרי. מצד שני, קשה לפעמים לחזות אילו משרות יתווספו, כפי שטרם השקת האייפון לא בהכרח הבינו כי יהיה צורך במפתחי אפליקציות לסמארטפונים.
לפי מחקר של ה-OECD מהחודשים האחרונים, 14% מהמשרות בעולם נמצאות בסיכון גבוה - הסתברות של מעל 70% להיעלם בגלל תהליכי אוטומציה; 32% מהמשרות נמצאות בסיכון של 50%-70% להיעלם או להשתנות באופן משמעותי. הסיכון בישראל דומה לממוצע במדינות הארגון, והסיכון להיעלמות בה עומד 46% מתוכן.
לפי דוח של חברת הייעוץ מקינזי, 15% משעות העבודה בעולם יוחלפו בתהליכי אוטומציה עד שנת 2030, כשבמדינות מפותחות כמו גרמניה וארה"ב מדובר בכ-23% משעות העבודה. על המוקד: משרות שבהם העובדים הם בעלי רמת השכלה נמוכה יותר כמו אנשי מכירות טלפוניים, תופרים או פקידים שמזינים נתונים, אך גם כלכלנים, היסטוריונים ויועצים פיננסיים נמצאים בסיכון, ברמה בינונית. ככל שהמדינה מבוססת יותר על כלכלה מסורתית, כך הסיכון גדול יותר.
"אחד הדברים שמדגישים כל המומחים שעוסקים בתחום הוא שלא ניתן לחזות מה יהיו מקצועות העתיד, ולכן יש אתגר גדול למערכת החינוך, שחייבת לעבור לחינוך ששם דגש על עבודת צוות, פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית ויזמות. יש רשימה ארוכה מאוד של כישורים לעובד המודרני", אומרת דפנה אבירם-ניצן, שעומדת בראש ועדה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעוסקת בשוק העבודה העתידי, שותפים ושותפים לה נציגים משלל גופים, רבים מהם ממשלתיים.
דרוש שינוי תפישה
ניתן לראות בקלות שהעתיד הבלתי הנמנע נמצא מעבר לפינה ומהלך אימים על עולם העבודה כפי שאנחנו מכירים אותו. השינויים התכופים במציאות - קצב ההתקדמות של הטכנולוגיה והמדע והכרת ההיסטוריה של מקצועות-עבר שלא שרדו את סופות הטכנולוגיה והחקיקה הקודמות - כל אלה, דורשים התייחסות רצינית ותכנון לטווח הזמן הארוך והמידי. המרוץ לעתיד כבר פה, בין אם נכיר בו ובין אם לא, והשאלה היא איך מתמודדים מקבלי ההחלטות עם המציאות הקטר הטכנולוגי שדוהר במהירות.
האם ישראל ערוכה לשוק העבודה העתידי ולשינויים שנלווים אליו? קשה לומר שכן. במשרדי הממשלה הרלוונטיים - למשל במשרד החינוך ומשרד העבודה - דרושים מהלכים משמעותיים שמבוססים על שינויי תפישה אמיתיים. הקניית הכישורים עליהם מדברת אבירם-ניצן, שמכונים כישורים רכים כגון יכולות למידה, עבודה בצוות, יכולות חברתיות, יצירתיות, לא נמצאת כיום במרכז פונקציית המטרה של מערכת החינוך.
גם מערך ההכשרות המקצועיות של משרד העבודה, שמתמקד בהכשרת מובטלים ולא בשיפור מיומנויות של מועסקים, צריך להשתנות מן הקצה אל הקצה. אמנם המשרדים האלו מפעילים תכניות בכיוון הנכון, אך הן מאוד מצומצמות, השפעתן זניחה, והן לא משקפות את השינוי הנרחב הדרוש.
בימים אלו פועלות שתי ועדות שונות שעוסקות במבנה שוק העבודה בשנת 2030, אחת ממשלתית ואחת פרטית, שאף שיתפו פעולה ביניהן במהלך עבודתן. הוועדה הראשונה, שבראשה עומד פרופ' צבי אקשטיין, היא ועדה ממשלתית שהוקמה לפני כשנה על ידי שר הרווחה והעבודה, חיים כץ, ובה יושבים נציגים של משרד הכלכלה, בנק ישראל, משרד האוצר, המועצה הלאומית לכלכלה, משרד החינוך, ביטוח לאומי, התאחדות התעשיינים, התאחדות הסטודנטים והמועצה להשכלה גבוהה.
הוועדה השנייה היא זאת שעומדת בראשה אבירם-ניצן. היא הוקמה כמה חודשים קודם לכן, היא לא ממשלתית, ומי שיזם אותה היה המכון הישראלי לדמוקרטיה. כל הגופים שיושבים בוועדה הראשונה נמצאים גם בוועדה השנייה, אך אליהם מצטרפים גם נציגים של הרשות לחדשנות, המשרד לשוויון חברתי, מכוני מחקר, עמותות, אוניברסיטאות ומכללות ועוד.
ההבדל בין שתי הוועדות נעוץ בסמכויות ובמיקוד שלהן - לוועדה שהקים כץ יש סמכויות שמוגבלות לאלו של המשרד עצמו - הם קבעו יעדי תעסוקה וגיבשו המלצות הנוגעות למערך ההכשרות המקצועיות. לוועדה השנייה אין סמכויות כלל מכיוון שהיא כאמור פרי יוזמה של החברה האזרחית, אך אולי דווקא בגלל זה היא מאפשרת ראייה רחבה יותר. היא עתידה להציג חלק מהמלצותיה בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה (לשעבר פורום קיסריה) אותו יערוך המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-19-20 ליוני. הכנס יתמקד בשוק העבודה העתידי.
"צריך לשנות את המדידה במערכת החינוך"
בסוף 2016 הוציא אגף מחקר, פיתוח וחדשנות של משרד החינוך מסמך בשם "פדגוגיה מוטת עתיד", שלפי הכותבים הוא "מצפן מערכתי המאפשר את התאמת מערכת החינוך בהווה למציאות העתידית המשתנה, ומשמר את הרלוונטיות של החינוך ללומד ושל הלומד אל העולם". הכותבים מפרטים במסמך את המגמות והאתגרים שעומדים בפני מערכת החינוך, והמלצות ליישום המודל הפדגוגי. כיום ההטמעה של המודל היא בהיקפים קטנים.
"קיימת הסכמה בעולם לגבי המיומנויות שצריך להקנות לילדים. אנחנו צריכים לשמור על איזושהי ליבה של ידע - במדעים, בשפת האם ובמתמטיקה, ואז לבחור מבין המקצועות הנוספים, כמו אזרחות, דמוקרטיה, תנ"ך, ספרות והיסטוריה", אומרת ד"ר מיכל טביביאן-מזרחי, סמנכ"ל תכנון ואסטרטגיה במשרד החינוך. "בהקשר הזה, גם באקדמיה אומרים שהרבה יותר חשוב שהילדים ילמדו מתמטיקה מאשר סייבר, כי לא ברור שעד שהם יגיעו להשכלה הגבוהה מגמת הסייבר בכלל תהיה רלוונטית. היום התפקיד של מערכת החינוך ושל המורים הוא מורכב יותר, בגלל הצורך להקנות מיומנות דרך למידה של ידע מסוים. אי אפשר להסתפק בלימוד מי היה נפוליאון ואיזה מדינות הוא כבש, אלא צריך לדבר עם התלמידים על מנהיגות או חשיבה ביקורתית על המהלכים שהוא ביצע", אמרה טביביאן-מזרחי.
"אחת הדרכים להניע מהלך כזה היא לשנות את המדידה, ולבחון את יכולת החשיבה הביקורתית של תלמיד. זה אתגר גדול להצליח ללמוד, ובשביל זה צריך גם לשנות את המדידה של המורים", אומרת טביביאן-מזרחי שמוסיפה, "במשרד החינוך נכנסים 8,000 מורים חדשים בשנה, מתוך 180 אלף, לכן אי אפשר להשפיע רק על תהליכי ההכשרה במכללות. חלק מהיכולת לשנות את תהליכי הלמידה של המורים זה לשנות את תהליכי הלמידה של המורים ואת הדרך שבה הם מלמדים את התלמידים, וזה קשה".
במערכת החינוך כן הונהגה רפורמת למידה משמעותית, שיזם שר החינוך הקודם, שי פירון, שמתמקדת בלימוד עצמי וחורגת משיטת הלימוד המסורתית. עם זאת, תכנונה והטמעתה התנהלו בצורה די כושלת, כפי שגם קבע מבקר המדינה, וכעת מבוצעים בה שינויים ותיקונים על מנת להצליח להפוך אותה למשמעותית יותר בבתי הספר.
אבירם-ניצן מוסיפה כי "אם רק מערכת החינוך תיערך לשינוי, ואילו מערכת ההשכלה הגבוהה לא תוכל לקלוט לפי הכישורים החדשים ולמדוד לפיהם - אז לא עשינו כלום. המסר המרכזי שלנו הוא שצריכה להיות חשיבה הוליסטית. בנוסף, מערכת ההשכלה הגבוהה לוקה היום בחוסר שקיפות. אין לסטודנט מתחיל מושג מה קורה לבוגרי אוניברסיטת ת"א מול בוגרי המכללה למנהל או המרכז הבינתחומי, ואין לו מידע על ההיצע והביקוש בשוק. אנחנו רוצים לקדם שקיפות של המידע הזה, ואז אנחנו מאפשרים לשוק לתקן את עצמו ומונעים בזבוז משאבים".
כדי לתת לציבור יותר מידע ובקרה, במשרד הרווחה העבודה מתכננים להשיק בקרוב מערכת שתאפשר לציבור להבין מהם המגמות, מה השכר הממוצע למשרה, מהן המשרות הפנויות וכו'.
אין מספיק הכשרות מקצועיות
המוכנות לשוק העבודה העתידי מאתגרת בכל המדינות, אך נראה כי ישראל נמצאת בפיגור כבר עכשיו והצעדים שצריך לנקוט הם מיידיים, גם בלי קשר לטווח הארוך. כבר היום מתקיימות בישראל שתי כלכלות - הראשונה, כלכלת היי-טק מתקדמת וחדשנית, בעלת פריון ושכר גבוהים, שבה חלק לא מבוטל מהעובדים מסוגל להתמודד עם שינויים בשוק העבודה, ובה גם קיים מחסור בעובדים; והשנייה, הכלכלה "הישנה", שבה עובדים מרבית העובדים במשק, ובה רמת ההשכלה נמוכה יותר, וכך גם הפריון.
אם לא יתבצע שינוי מהותי, השינויים הצפויים בשוק העבודה כתוצאה מתהליך מואץ של כניסת הטכנולוגיה לעוד תחומים ילכו ויחמירו את המצב, ויובילו גם לגידול בפערים בין שתי הקבוצות. הדבר משול לנעשה בתחום התחבורה - כבר כיום הפקקים הולכים ומתארכים והתחבורה הציבורית לא מהווה אלטרנטיבה ראויה ברוב המקומות, אך הגידול בהיקף האוכלוסייה צפוי להחמיר את המצב.
"אנחנו מסתכלים היום בצורה הרבה יותר יסודית על היבטי הפריון", אומרת מיכל פינק, סמנכ"ל אסטרטגיה ותכנון מדיניות במשרד הכלכלה. "אם בעבר עסקו בממשלה יותר בהגדלת שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, אז נכון שעדיין יש אתגרים (למשל נשים ערביות וגברים חרדים) אבל מעבר לכך, אנחנו נמצאים בסך הכל במצב של תעסוקה מלאה. עם זאת, אנחנו עדיין רואים את הפער הגדול שיש לנו מול מדינות ה-OECD בהיבטים של פריון, ואנחנו צריכים לטפל בכך. בשביל זה צריך גם לשפר את כוח האדם הנוכחי, ולהכשיר אותו להתעסק עם טכנולוגיות חדשות", הוסיפה.
בכדי לבצע את השינויים הנדרשים בשוק העבודה, לא ניתן לחכות שמערכת החינוך תבצע את הרפורמות הדרושות, הן מכיוון שבוגריה החדשים יגיעו לשוק העבודה עוד זמן רב, והן מכיוון שצריך לשנות תפיסה ולהתמקד בהכשרות מקצועיות אפקטיביות ומתקדמות. כיום ההשקעה הממשלתית בישראל בהכשרות מקצועיות כחלק מהתוצר עומד על כשליש מהממוצע ב-OECD. למאמצי הרחבת ההכשרות והתאמתן למציאות המשתנה צריכים להיות שותפים המדינה, המעסיקים והעובדים עצמם.
"פועל הייצור של העתיד הוא טכנאי, הוא כבר לא רק יעביר את הקופסא מצד לצד, אלא יצטרך להפעיל קופסא מתוחכמת. הוא יישב בחדר בקרה וינהל תהליכי עבודה וייצור. אין זכות קיום למפעל שישתמש בקו ייצור ידני, ופה הזמן מתקתק. התעשייה לבדה לא מסוגלת לקחת על עצמה את ההכשרות המקצועיות. במובן מסוים התעשייה היא קצת קורבן של שגשוג ההיי-טק, כי מרכזי המו"פ קולטים את המהנדסים והמתכנתים וזה מגדיל את המחסור לתעשייה הרגילה, שלא יכולה להתמודד עם המשכורות", אומרת אבירם-ניצן.
רוני שניצר, מנהלת אגף בכיר אסטרטגיה ותכנון מדיניות במשרד הרווחה והעבודה, שחברה בשתי הוועדות, אומרת כי "אחת השאלות המשמעותיות שהתעסקנו בהם היא אם יש תחלופה בין הצורך להכניס אנשים לשוק העבודה לבין לפעול לקידום אוכלוסיות שכבר עובדות, והגענו למסקנה כי צריך לעזור לאנשים להתקדם בשוק העבודה. לכן יש בהמלצות שלנו יעדים לשיפור בשכר ולא רק שיעור תעסוקה, כמו שהכרנו עד עכשיו. זה עונה גם על הצורך המשקי, בהסתכלות על פריון, וגם על הצורך של הפרט, שאנחנו לא מסמנים כמה אנשים עובדים, אלא שהם יודעים ללכת הביתה אחרי יום עבודה כשהם גאים, עם שכר שהם יכולים לחיות איתו".
בין המלצות ועדת אקשטיין מופיע שינוי מערך ההכשרות המקצועיות וחיבור שלהן עם המכללות הטכנולוגיות ומוסדות שכבר כיום עוסקים בהכשרה. כמו כן, נקבע יעד איכות, לפיו ההכשרה המקצועית צריכה להניב תשואה של 6% (לעומת המצב בלי ההכשרה), וכן הומלץ להרחיב את היקף ההכשרות בשיתוף מעסיקים. "הכיוון שהמשרד הולך אליו הוא תוכנית סטארטר, שמבוססת על הכשרה בחניכות ושפועלת גם בשווייץ. במסגרת התוכנית מתקיימת למידה בכיתה של חודש-חודשיים ואז עובדים אצל מעסיקים במקום רק לשבת בכתה במשך כמה חודשים", אומרת שניצר.
איך אתם דואגים כבר היום להקנות מיומנויות נוספות לקופאים או לעובדים במקצוע אחר שעשוי להיעלם ?
"אנחנו מנסים לגבש פיילוט במטרה שכבר היום נדע לעזור לעובדים כאלו ללמוד להתמודד עם שוק העבודה, וחושבים איך לפתח את ההכשרות המקצועיות שלנו לעבודות שהן לא מקצועיות. הקושי הוא הרבה פעמים של הפרט, וצריכה להיות הבנה של כל השחקנים שלוקח לה זמן לחלחל. גם אם המדינה מוכנה לסבסד לפרט הכשרה מקצועית משמעותית, לא בטוח שהוא ממהר לעשות אותה כי הוא עסוק, עובד במקביל, ולא סגור על הכיוון התעסוקתי שלו".
אבירם-ניצן אומרת כי צריך לשים דגש רב יותר על הכשרות של עובדים במקצועות בסיכון. "היום בישראל אין תקציב להכשרות מקצועיות אם אתה עובד. האוכלוסיות האלו לא ימצאו את עצמן בקלות בשוק העבודה, ואז המדינה תצטרך לשלם דמי אבטלה בבת אחת, במקום להכשיר במהלך השנים. דווקא עכשיו, כששיעור האבטלה נמוך ואין נטל גדול של דמי אבטלה, זה זמן טוב להתכונן לתקופה שבה הטכנולוגיה תפתיע אותך. היום בישראל אין תקציב להכשרות מקצועיות אם אתה עובד, ואין למשל הכשרות בשעות הערב. איך אדם שמעמדו מעורער בשוק העבודה יכול להרשות לעצמו ללמוד 8 חודשים, בלי דמי קיום ובלי עבודה?".
אחת התפישות בנושא הזה, ששתי הוועדות עסקו בה, היא למידה לאורך החיים (Life Long Learning), שלא רלוונטית רק לשוק העבודה, אך בהקשר שלו היא כוללת רכישת מיומנויות במהלך החיים, ולא הסתפקות באלו שנרכשו לפני הכניסה לשוק העבודה. נראה שגם במשרד העבודה וגם נציגי המעסיקים בוועדות מבינים כי צריך לקדם את הנושא הזה, אך המודל עדיין לא ברור. "זה בתהליך של פיתוח וברור לנו שאנחנו רוצים לעודד את זה, אבל צריך לרתום את המעסיקים ואת העובדים, ולחשוב איך מעסיק מפנה את הזמן של העובד שלו ואיך מממנים את זה", אומרת שניצר.
אבירם ניצן מוסיפה כי "יש תוכניות מקבילות בעולם וזה מגדיל את הסיכוי שזה יצליח. חקרנו את הנושא וגילינו שצריך לתת תמריצים שיניעו את המערכת כדי שיהיו פה הכשרות תוך כדי עבודה, במהלך הקריירה. זה לא יקרה לבד כי יש פה כשל שוק - התועלת לאותו מעסיק שיכשיר את העובד להפעיל מערכת מתקדמת קטנה יותר מהתועלת המשקית, מכיוון שלאחר שהוא גמר להכשיר את העובד הוא עלול לאבד אותו למתחרה. המדינה לאו דווקא צריך לתמרץ את זה במתן כסף, אלא יכולה לתת הטבת מס למעסיק ולעובד עצמו, או לשפות את המעסיק על ימי חופש שהוא נותן לעובד. הדרך הכי לא נכונה היא לחכות לזה שהעובד יהיה מובטל".