בראיון עם אילנה דיין נשאל ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, לגבי הופעתו של בנימין נתניהו בנושא גילוי המסמכים האיראניים. דיין שאלה את פרדו האם הוא מסכים עם הפרסום. "תשאלי אותו, את ביבי, למה הוא עושה את זה", הגיב פרדו.
ביבי לא נשאל אבל אני מבקש לשאול את פרדו: למה אתה עושה את זה? למה אתה מספר על אירועים סודיים ורגישים מתקופת כהונתך? מדוע ואיך נולד אצלך הצורך לספר שביבי הורה לראש השב"כ להאזין לרמטכ"ל ולראש השב"כ?
אינטרסים אישיים אינם סקופ
זו באמת מכת מדינה, החבר'ה החשאיים האלה שפולטים מידע חסוי כאשר הם יוצאים מהשרות. עבור אילנה דיין זה סקופ - בעיני זה לא: סקופ הוא גילוי לגבי דברים שקורים עכשיו. דברים מן העבר הם היסטוריה, ובמקרה זה היסטוריה האסורה בפרסום. המניעים של דיין לפרסומים כאלה הם ברורים ולגיטימיים, על אף שאיני בטוח שהם מוסריים. אבל מה המניעים של פרדו?
הוא כמובן לא יספר לנו, וגם אם יסביר לא בטוח שזו תהיה האמת. יש במעשיו של פרדו כל האלמנטים של איש ציבור לשעבר, שאף אחד כבר לא נזקק לו, והוא מחפש דרכים לחזור אל התודעה הציבורית: הוא מבקש לחזור להיות מפורסם, אדם שהתקשורת והציבור עוסקים בו. אולי זה קשור לידיעות על בחירות הולכות וקרבות. בכל מקרה יש כאן העדפה בוטה של אינטרסים אישיים על פני טובת המדינה.
החובה להאזין
אני מניח שאחד מהשיקולים שהניעו את פרדו היה "להכניס לביבי": כולם עושים את זה, אז למה שראש המוסד לשעבר לא יצטרף? כל אמירה בעניין מקבלת כותרות, לעתים הרבה מעבר למה שמגיע לה עניינית. הבחירה שלו באילנה דיין כבמה היא הגיונית - דיין עיתונאית מכובדת ואכן יש לה מדי פעם כתבות מצוינות וחשובות, אבל רבים מחומריה הם עיתונות צהובה, כמו הראיון עם פרדו שאינו אלא רכילות זולה.
עיתונאים עטו על דבריו של פרדו כמוצאי שלל: "ביבי הורה להאזין לשיחותיהם הטלפוניות של הרמטכ"ל וראש המוסד" - אז מה רע בזה? מה הבעיה? אם לראש הממשלה יש ולו צל של ספק לגבי אמינות גורם בכיר כלשהו - חובתו לעשות הכול כדי להיות בטוח שאין דליפת חומר סודי. במקרה הנוכחי דובר על איראן, נושא חשוב מאין כמותו. לפיכך ראוי ורצוי להאזין לכל מי שעלול להדליף.