לאחרונה החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם למנות ועדת חקירה בינלאומית לאירועי הגדר בין רצועת עזה לישראל. כישראלי, ההחלטה מכעיסה ומקוממת. כאילו אין די בעיסוק הקבוע והאובססיבי של מועצת זכויות האדם בישראל. אפשר להביע דאגה בנוגע למידתיות השימוש בכוח על-ידי צה"ל, אבל תיאור האירועים כ"הפגנות שלוות" מצביע על ניתוק מוחלט מהמציאות.
שוב ושוב חוזרת ההחלטה על תיאורה של ישראל כ"מעצמה הכובשת" בעזה, ובכך לא רק מתעלמת מכך שחלף למעלה מעשור מההתנתקות ומהשתלטות החמאס על עזה, אלא גם מתעלמת מכך שהאירועים אינם מתרחשים בתוך הרצועה, אלא על הגדר המפרידה בין הרצועה לישראל, כשפלסטינים מסתערים עליה על מנת למוטטה ולחדור לישראל.
נשאלת השאלה - מה יכולה ישראל לעשות ברמה הבינלאומית בכדי לשמוט את הקרקע מתחת לניסיון לפגוע בלגיטימיות שלה על-ידי המועצה? דוגמה אחת חשובה ניתן לקחת מהעבר הקרוב שלנו. בשנת 2010 מינה מזכ"ל האו"ם ועדה בינלאומית, שבראשה עמד ראש ממשלת ניו-זילנד לשעבר ג'פרי פאלמר, לבחון את אירועי משט המרמרה. בוועדה היו חברים גם נשיא קולומביה לשעבר, בכיר ממשרד החוץ הטורקי, ויוסף צ'חנובר, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ. הוועדה קיבלה את ממצאי ועדת טירקל הישראלית בנוגע לאירוע המשט וכן את ממצאי הבדיקה הטורקית שנערכה לאירוע, ולבקשתה נעשו השלמות מסוימות ונענו שאלות הבהרה.
בסופו של דבר הוציאה הוועדה דוח מאוזן למדי, שאמנם ביקר גם את ישראל בקביעה שהופעל כוח בלתי מידתי בהשתלטות על המאווי-מרמרה, אולם קבע קביעות עקרוניות וחשובות לטובת ישראל, למשל שהסגר הימי שהוטל על עזה למניעת הברחת אמצעי לחימה הוא חוקי לפי המשפט הבינלאומי, ומותר היה להפעיל כוח על מנת למנוע פריצתו על-ידי ספינות המשט.
הלקח מוועדת פאלמר הוא שיש דרך מועילה יותר לאינטרסים של ישראל מאשר מדיניות פאסיבית שמגיבה להקמת ועדות בינלאומיות בהצהרות לוחמניות.
ההצהרה שישראל לא תשתף פעולה עם הוועדה מטעם מועצת זכויות האדם מובנת, אולם משחקת לידי הנרטיב המקודם על-ידי הפלסטינים, לפיו ישראל היא מדינה פורעת חוק, שאינה מוכנה לבדוק את פעולותיה על-פי הסטנדרטים הבינלאומיים באופן ענייני.
על ממשלת ישראל לנקוט יוזמה כבר היום ולהצהיר כי היא מוכנה לשתף פעולה עם מנגנון בדיקה בינלאומי, בכפוף ל-4 תנאים הגיוניים:
ראשית, שהמנדט של הוועדה יימנע מלקבוע קביעות מוקדמות לגבי התשתית העובדתית או המשפטית של האירועים.
שנית, שהוועדה תתבסס על ממצאי החקירות הלאומיות שיימסרו לה - ממצאי החקירה הישראלית של האירועים וממצאי חקירה פלסטינית מקבילה, ככל שתתקיים. חברי הוועדה יוכלו לדרוש הבהרות על הממצאים או השלמה של הבדיקה, אולם חיילים ואזרחים ישראלים לא ייחקרו ישירות על-ידי הוועדה.
שלישית, שהרכב הוועדה יהיה מוסכם גם על ישראל, וייכלל בה נציג ישראל. כך ישראל תעמוד על כך שבוועדה יהיו חברים אישים שאינם עוינים את ישראל, שלא הביעו דעה מוקדמת על האירועים, ושהרקע המקצועי והאישי שלהם מגוון, כך שהוועדה תכלול גם מומחים עם רקע צבאי.
לבסוף, על ישראל לדרוש שלוועדת הבדיקה יוקצה זמן סביר לבירור יסודי של האירועים.
האם תנאים אלה יתקבלו? ממש לא בטוח. עם זאת, מה יש לנו להפסיד? דחיית דרישות ישראליות ענייניות הייתה מחדדת את חוסר ההגינות של מועצת זכויות האדם ומחזקת את הלגיטימיות של הסירוב הישראלי לשתף פעולה עם הבדיקה. לעומת זאת, היענות לדרישות הישראליות הייתה יוצרת הזדמנות להציג תמונה מורכבת יותר של המציאות באירועים אלה בזירה הבינלאומית, תמונה שעשויה להשפיע גם על ניתוח משפטי ריאליסטי יותר של המותר והאסור באירועים דומים בעתיד.
כל זאת, מבלי לוותר על זכותה וחובתה הראשונית של ישראל לבדוק את האירועים בעצמה ועל זכותם של ישראלים להיחקר ולתת דין וחשבון בפני מוסדות ישראליים. מובן, שקיים סיכון שגם בדיקה כזו תימתח ביקורת על היבטים מסוימים של הפעילות הישראלית. ביקורת עניינית אינה צריכה להיתפס כאיום.
התנהלות חכמה של מדינת ישראל בזירה המשפטית הבינלאומית מחייבת להימנע מראיית עולם פשטנית ותגובות אוטומטיות.
■ הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל והתובע הצבאי הראשי.