שלט של העיירה פאלו אלטו-מזרח / צילום: רויטרס
לידידי אלברט יש פאב קטן ליד נמל חיפה. קצת בליינים, קצת מלחים, בסך הכול פרנסה סבירה. יום אחד הגיעה לנמל נושאת המטוסים האמריקאית "הרחבה כמותית", לשיפוצים. אלפי מלחים שכיסיהם תפוחים בדולרים החלו פוקדים את הפאב הקטן של אלברט. וכך, כל ערב היה אלברט נאלץ לדחות חלק מהמלחים ולשלוח אותם לדרכם מאוכזבים וכעוסים.
אלברט, איש עסקים ממולח, הגיב לביקושים הבלתי צפויים והעלה את המחירים, אך זה עדיין לא הועיל. לפיכך החליט להרחיב את הפאב בעזרת הלוואה שקיבל מדודו. שכנו, בעל המסעדה הרומנית הרעועה, לא יכול היה לסרב להצעתו, והפאב הכפיל את שטחו.
כמוהו עשו עסקים נוספים בסביבה. מכון העיסוי דחף החוצה את חנות הסדקית שפועלת במקום מזמן המנדט, ומסעדת המבורגרים השתלטה על משרדם של עמילי המכס.
הפריחה המהירה הביאה עימה צורך דחוף בעובדים רבים, ואלברט נאלץ להכפיל את שכר עובדיו. העובדים רצו לגור בסמוך למקום עבודתם, וכך הביאו לפריחה מהירה בשכונת המגורים המנומנמת הצמודה לנמל.
עם הביקוש המהיר והגדל לשכירות בשכונה שכר הדירה הכפיל את עצמו, והסטודנטים, תושביה הקודמים של השכונה הזולה זה שנים, נאלצו לנדוד ולמצוא להם מקום אחר. עמם נדדו העסקים ששירתו את קהל הסטודנטים.
עם הפריחה באזור הנמל המוזנח הפך אלברט לגיבור מקומי. העיתונים מלאו כתבות מעריצות, וילדים בכל רחבי העיר חלמו להיות אלברט כשיהיו גדולים.
זה, בקליפת אגוז, הסיפור של עמק הסיליקון בעשור האחרון וגם של עולם הטכנולוגיה בישראל הסמוך על שולחנו. שניהם מצויים כעת בשיאה של בועה 2.0, ממש כמו בשנת 1999 (בועה 1.0), אך על סטרואידים.
כמו הפאב של אלברט, בבסיס יושב עסק אמיתי, סולידי ונחוץ, אך גאות הדולרים משבשת את התפתחותו.
מי יכול לקבוע שווי?
מגזר הטכנולוגיה הוא אחד הנהנים העיקריים מהמדיניות המוניטרית המרחיבה. תעשיית ההייטק מציעה פוטנציאל גבוה למעוניינים בהחזר המגובה בחלומות, בגיליונות אקסל ובשווי שוק הנברא בעיקר ממוחם הקודח של בנקאים וספקולנטים.
מי יכול באמת לקבוע מה באמת שווה אפליקציה שמאפשרת לאנשים לשלוח מסרים של 280 תווים לאנשים שהם לא מכירים או מה תזרים המזומנים הרב שנתי הצפוי מסרטון ווידאו שמוחק את עצמו, וכמה באמת שווה רכב חשמלי הזקוק לסובסידיות של מיליארדים רבים של דולרים מכסף ציבורי, להגנת המחוקק ול-12 שנים עד שנדע אם בכלל יש לו היתכנות כלכלית, או חברת שיתוף נסיעות שמפסידה יותר ממיליארד דולר ברבעון (!) ושווה בדיוק 62 מיליארד דולר, או חברה לשיתוף ואיחסון קבצים, שכמוה יש עוד לפחות חמש גדולות, ש-11 שנים לאחר הקמתה עדיין מפסידה יותר מ-100 מיליון דולר בשנה, אך "שווה" 12 מיליארד דולר?
איך אפשר להעריך שווי?
ים הכסף המשבש כל יכולת להעריך שווי הוא המנוע שמאחורי בועת ההייטק 2.0, בדיוק כפי שהיה המנוע מאחורי בועת 1996-2000. חלומות אכן לפעמים מתגשמים, אבל בדרך כלל הם לא, ובמציאות שוק הטכנולוגיה מתאפיין במעט מאוד מנצחים ובהרבה מאוד מפסידים. אבל בינתיים, עד שזה יתברר, כולם - מתווכי כספים לסוגיהם, יזמים, עורכי דין ועוד רבים אחרים, שמחים להשתתף בהגרלת הלוטו הענקית על חשבון החוסכים בקרנות הפנסיה.
דוח שבחן את השקעות קלפרס, קרן הפנסיה הגדולה של עובדי קליפורניה, ביותר ממאה קרנות הון סיכון בין השנים 1995-2015 מצא ש-62% מהקרנות לא הגיעו להחזרים הממוצעים של שוק המניות. רק ארבע משלושים הקרנות שניהלו יותר מ-400 מיליון דולר הניבו תשואה טובה יותר מקרן מדדית של מניות הסמול-קאפ (חברות ציבוריות ששווי השוק שלהן נע בין 250 מיליון ל-2 מיליארד דולר).
בעידוד השלטון והתקשורת כולנו חוגגים מפעם לפעם את מכירתה של חברה זו או אחרת, ומביטים בעיניים כלות בתמונת המחזור של הצעירים בטי שירטים שמחייכים למצלמה. מעטים יודעים כי מתוך 10,000 סטארט-אפים שהוקמו בישראל בין 1999 ל-2004 בקושי 6% עברו סף הצלחה של ממש, וכי גם כיום בשנות הבועה כ-650 סטארט-אפים ישראליים נסגרים מדי שנה, כך על פי נתוני חברת המחקר IVC On line.
בספרו מעורר ההשראה "טועים בגין אקראיות" (Fooled by Randomness), הפרופסור, הסטטיסטיקאי וסוחר הני"ע נאסים טאלב מדגים היטב כיצד אנחנו נוטים לטעות ולראות את המציאות כאילו ענקיות כמו גוגל הן הכלל ולא חברות כמו אלטה ויסטה, מנוע החיפוש מ-1995 שנסגר בפועל ב-2003 לאחר הצלחת גוגל, ומדוע המשקיעים תמיד זוכרים את מה שקרה עם הביטקוין בשנת 2017 יותר מאשר את מה שקרה לו בשנת 2014, כשירד ב-67%. בגין ההטיה הזו הייצור האינסופי של כסף מביא לקניית אינסוף כרטיסי לוטו, מה גם שאין חפיפה בין מממני הכרטיסים לחלוקת הזכיות.
ובינתיים גם התוצאות החברתיות המצטברות מהגידול העצום ברכישת כרטיסי הלוטו מלהיבות פחות ממה שנראה ממבט ראשון. כרטיסי הלוטו יוצרים גאות, אך מספר העובדים הוא די קבוע. הגדלת הביקושים לא מגדילה בהכרח ומיד את כמות העובדים, רק את השכר שלהם.
השכר החציוני לעובד בפייסבוק הוא כ-240,000 דולר לשנה, ולעובד בגוגל הוא כמעט 200,000 דולר. ההכנסה החציונית למשפחה בארה"ב, לעומת זאת, היא כ-55,000 דולר לשנה, ובאזור עמק הסיליקון - 112,000 דולר.
מחירי הנדל"ן זינקו
הגאות בשכר המהנדסים הצעירים הזניקה את מחירי הנדל"ן והשכירות בעמק הסיליקון בשמונה השנים האחרונות, וכמו בנמל של אלברט הנפגעים הראשונים והעיקריים הם האוכלוסיות החלשות ביותר. ובעוד מארק צוקרברג קונה חמישה בתים סביב אחוזתו בפאלו אלטו כדי שפרטיותו תישמר, החברה שלו שמתפרנסת, כמה אירוני, מספסרות בפרטיותם של אחרים, יושבת בעיירה פאלו אלטו-מזרח, שבה שיעור הגֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה (עִילוּת - דחיקה של תושבי המקום החוצה בגין עלייה במחירי השכירות) הוא הגבוה ביותר באזור המפרץ והתושבים ה"ישנים" בה סובלים משיעור גבוה במיוחד של קשיים כלכליים בגין מחירי הדיור.
פרנסי ותושבי עמק הסיליקון אוהבים חברות שמשלמות מסים, אך לא אוהבים קומפלקסים של דיור כדי לשכן בהם את עובדיהם. וכך, על פי סקר של תחנת הרדיו הציבורית NPR, נדחקו בשנים האחרונות מאוכלוסיית אוקלנד, עיר ממזרח לסן פרנסיסקו, כ-16%, בעיקר שחורים, שנאלצו לעבור לעיירות מרוחקות שבהן אין להם שורשים, קהילה או אפילו עבודה.
הנה כי כן עוד אבסורד מתוצרת עמק הסיליקון. המדיניות של חברות ההייטק ושל ההנהגה המקומית, שתיהן אובר-ליברליות, היא הגורם הראשון במעלה לחורבן הקהילות העניות של האזור.
אך אל תטעו, לא רק השחורים העניים והמעמד הבינוני-נמוך, הקורבן הקלאסי של מדיניות ההרחבה, נמנים עם הסובלים.
בדצמבר 2017 פורסם ב-CBS סיפורה של פרופסור לאנגלית, אלן ג'יימס פני, מאוניברסיטת סן חוזה שבלב עמק הסיליקון: "הדיור המתייקר הגיע לשלושה רבעים מהכנסתי", היא סיפרה לכתב, "ולכן כדי להמשיך ללמד, שזה דבר שאני אוהבת לעשות, אני גרה במכונית שלושה לילות בשבוע".
ג'יימס פני לא לבד. מגורים במכונית או באוטו-בית,RV, הפכו לחיזיון נפוץ בעמק הסיליקון. כל מי שמבקר בעמק הסיליקון מוזמן לעשות סיור עצמי לאורך רחוב אלקמינו בפאלו אלטו, שלושה ק"מ מאחוזותיהם של צוקרברג ושל לארי פייג' מגוגל. רכבי הבית החונים בצדי הרחוב אינם של תיירים ונופשים. וזה לא המקום היחיד. ניתן להוסיף לו אזורים בסן פרנסיסקו שנראים כמו פאבלות מהעולם השלישי, עם שורות אוהלים לאורך הרחובות ומתחת לגשרים, ואנשים שישנים בקופסאות קרטון בכניסה לבתים.
איפה אתה, מארק צוקרברג?
אלברט כמובן אינו אשם וגם לא החולמים על תמונת המחזור בטי שירטים. הם מגיבים לסימנים ולתמריצים ששלחו להם מערכת המחירים והכסף שהדפיס הפדרל ריזרב.
ובכל זאת, מתבקשת כאן שאלה פילוסופית משהו: הרי אלברט הוא בסך הכול דג רקק. הוא אמנם הרוויח מבואה של הספינה "הרחבה כמותית", אבל הונו לא מתקרב ל-50 מיליארד הדולר של לארי פייג', 73 מיליארד הדולר של מארק צוקרברג ו-120 מיליארד הדולר של ג'ף בזוס, או להונם של 400 האנשים העשירים באמריקה השווה להונם של 204 מיליון אמריקאים אחרים במצורף. רובם הרוויחו את הונם ביושר, אך עשו זאת במגרש משחקים עקום המוטה בעליל לטובת חלק מהשחקנים, אז אם ריכוז ההון הזה אצל היחידים יצר כה הרבה סבל ומצוקה אצל קבוצות וקהילות שלמות אחרות, האם אין צדק בניסיון ליישר את המציאות הזו?
לו הייתי אלברט-צוקרברג הייתי מוטרד מדרי המכוניות על רחוב אל-קמינו, או מהתיישבות חסרי הבית מתחת לאחד הגשרים של הכביש המהיר 101 שזכתה לשם Googleville. אפשר כמובן לקנות חמישים בתים מסביב לאחוזתך, ולא רק חמישה, ואפשר להסתגר מאחורי גדרות וחברות אבטחה, אבל אפשר גם להיפרד לשלום וברצון מ-90% מההון הזה לטובת הנפגעים ועדיין ממה שיישאר לא יזדקקו בני בניהם של הצוקרברגים למיניהם לעבוד אפילו יום אחד בחייהם.
אחרי הכול, במוקדם או במאוחר הפלבאים יבינו מה התרחש, ואו אז תישמע הקריאה בקלפי, אם לא גרוע מכך. אם השלטון רוצה להפוך את רוב האוכלוסייה שוב לצמיתים, לפחות שייתן להם שוב אצולה משרתת.
■ הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com.