לפני חודשיים צלצל אליי חבר. "אל תשאל מה קרה", הוא אמר. "גנבו לי את ה-LG G2. אין לי מושג מה לעשות. לא מבין בזה. תגיד לי מה לקנות ואני קונה". בתום סקר שוק מעמיק בחרתי לו את שיאומי Mi A1, שמחירו הרשמי 1,300 שקל אבל עולה כמה מאות שקלים פחות ביבוא מקביל. ומה עם דגם חדש של LG? פעם, בתחילת דרכה של סדרת הדגל G, הם בהחלט היו בחירה טובה. אלא שהמצב הזה השתנה.
כבר כמה שנים שהחברה הקוריאנית לא השיקה, לפחות בעיניי, מכשיר מספיק אטרקטיבי כדי שייכלל בין הפיינליסטים של סקר שוק לסמארטפון חדש. LG G2 היה מכשיר נהדר עם חיי סוללה מעולים, שנתן עבודה. כשנגנב לי הדגם הבא - LG G3 - לפני כשנה וחצי לא הצטערתי, וכשהחלפתי אותו בשיאומי רדמי נוט 4 רק הודיתי לגנב. G4 בכלל התפרסם בגלל תקלה. קונספט ההתאמה האישית של G5 לא תפס, ו-G6 נחשב למכשיר סולידי, אך לא מעבר לכך.
מה החבר שלי עשה, אתם שואלים? הוא קנה סמסונג במחיר גבוה בהרבה מהשיאומי שהמלצתי לו עליו - 2,000 שקל, ועוד תמורת דגם הלא-פרימיום A8. "למה קנית בסוף סמסונג?", שאלתי, נעלב. "המוכר אמר שסמסונג זה עולם אחר", ענה. לשני המכשירים, אגב, מפרט כמעט זהה.
אני מספר את זה כי עולה בדעתי שהמחיר הוא חלק מהטקטיקה של LG בהשקת מכשיר הדגל החדש שלה בישראל, הנערכת בימים אלה. מחירו הרשמי של LG G7 ThinQ עומד על 3,000 שקל. קרוב מאוד לתג המחיר של סמסונג גלקסי + S9, הדגם המוגדל של המתחרה הדומיננטית (שהמסך המוגדל שלו, בגודל 6.2 אינץ', הופך אותו למקביל למסך ה-6.1 אינץ' של LG, ולא הדגם הרגיל).
לא מדובר באפליית מחירים כלפי ישראל: גם בחו"ל מדובר בסמארטפון יקר יחסית. תג המחיר הזה נקבע אף על פי שדגם החדש של LG אין ממש קילר פיצ'ר אמיתי, משהו שיבדל אותו מהמתחרים ויהפוך אותו לדגם שלא מפספסים. נראה שהמחשבה היא ש-LG הוא מותג חזק מספיק, ומה שלא יעשה המפרט הטכני ישלימו יחסי הציבור, הפרסום וגם המחיר, שישייכו בתודעה את G7 ThinQ לליגה של הגדולים.
הטוויסט: פנייה לאוהבי המוזיקה
זה לא ש-G7 ThinQ הוא מכשיר רע, או חלילה מבייש את הפירמה. על פי ההתרשמות הלא-ארוכה שלנו, המפרט הטכני, וקונצנזוס הביקורות בעיתונות הסלולר העולמית - הוא עושה היטב כל מה שסמארטפון צריך לעשות, גם בהשוואה למתחרות המובילות.
אלא שצריך לשים את זה על השולחן: בשנה האחרונה סמארטפונים הפכו לקומודיטי, עוד מוצר צריכה, לא מהפכני ולא קסום. כמו שאנחנו לא מתלהבים מלפטופים חדשים, גם קשה יותר ויותר להדביק את סף הגירוי הסלולרי שלנו. מכשיר זול או בינוני, כזה שעולה 700-1,500 שקל, נותן תמורה מספיק טובה לרוב האנשים, שלא לדבר על כך שאפשר לשדרג אותו בתדירות גבוהה בלי לקרוע את הכיס. אפל והאייפון מצליחים עדיין לשמור על קהל נאמן שמוכן לשלם ביוקר על הדגם החדש ביותר. המתחרות שלה לא נהנות מלקוחות אדוקים כאלה.
יצרניות המכשירים יודעות את זה, ומנסות לפתות אותנו לשים כסף גדול על פיצ'רים מגניבים - שאף אחד לא ממש צריך. כשניגשתי לעמדה של פרטנר בקניון כדי להתאים את כרטיס הסים למכשיר ה-G7 ThinQ שוחחתי עם שני המוכרים, בני העשרים וקצת. "הבהירות במצלמה של S9 טובה. אבל באנימציות (פיצ'ר המציאות המוגברת) משחקים אולי פעם אחת. זה טוב רק לילדים", הם פסקו.
גם את זה היצרניות מבינות. מבחינת חלקן הפתרון הוא לפנות לאוהבי הצילום, או לפחות לאלה שרוצים להרשים באינסטגרם. גלקסי S9 מציע את המצלמה היחידה עם צמצם פיזי, שעוזר לה להכניס יותר אור לחיישן ולהשיג תוצאות טובות בתנאי תאורה קשים. ל- P20 של וואווי יש מצלמה משולשת, ואילו אקספריה של סוני מציעה מצלמת וידאו ב-4 K.
LG, לעומת זאת, בחרה נישה אחרת: אוהבי המוזיקה. הדבר היחיד שקרוב להיות פיצ'ר מנצח ב-G7 הוא ההבטחה לסאונד מעולה כאשר מניחים את המכשיר על השולחן, בזכות שימוש בגוף המכשיר כתיבת תהודה. בדקנו - וזה אכן עובד. עם הנחת המכשיר כאילו נשלח גל של תהודה נוספת וחדה אל חלל האוויר. יפה, אבל לא ממש מצדיק את המחיר: תמורת 1,000-2,000 שקל אפשר להצטייד בזוג אוזניות מעולה שמתחבר לטלפון, או ברמקולים ניידים משובחים.
מצלמה לא מלהיבה, צבעים לא טבעיים
הבטחה נוספת של LG שה-G7 מממש היא בהירות המסך הגבוהה, שאותה ניתן להעצים ידנית לפרק זמן מוגבל בלבד, וזאת מחשש להתחממות יתר של המכשיר וריקון הסוללה. בדקנו אותו בשמש ישירה - והתוצאות אכן מרשימות. זאת פונקציה שעשויה להתגלות כשימושית במיוחד דווקא במקרי חירום, וראוי שיצרניות נוספות יאמצו אותה.
ומה באשר למצלמה, שבה המתחרות מצטיינות? כאן המצב טוב פחות. הצילום במצב בינה מלאכותית, שאמור לזהות את האובייקטים המצולמים, לא עומד בציפיות. ממשק המצלמה, באופן הבסיסי ביותר, לא נותן תחושה ידידותית: האייקונים והכפתורים קטנים, שלא לומר זערוריים. והכי חשוב - לא נרשמה התלהבות מתוצאות הצילום.
גם גוון הצבעים של המסך בעת הצגת תמונות נראה לעתים צעקני ולא טבעי מספיק, קצת בדומה לצעקנות הצבעים של סמסונג, בעיקר בכיוון הוורדרד-אדמדם. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לצד מסכים של סמארטפונים מבית חברות אחרות. עם זאת, צבעי תצוגה הם אחד האספקטים הכי סובייקטיביים שיש, ומומלץ לבדוק את המצלמה והמסך אישית לפני הקנייה.
עניין הצבעים בא לידי ביטוי גם במצב המכשיר המיועד לקריאה, שמאפשר לשנות את חום הצבעים כך שירכך את הבהירות ויאפשר קריאה ממושכת. ב-G7 מצב זה לא שונה בהרבה ממצב ברירת המחדל, ואינו אפקטיבי ממש. במקום צבע רקע רך נראה כי במצב זה התאורה רק מוחלשת מעט, ומתקבל גוון ורדרד יותר.
היי, לאן נעלמה השיחה שלי?
מבחינה פיזית, G7 ThinQ הוא אינו מכשיר מרשים במיוחד, כמעט חסר סטייל. זה היה יכול להיות נסלח: הקצוות המעוגלים במתינות מביאים לכך שהמכשיר נוח לאחיזה. כמו לאייפון X יש לו את המגרעת (Notch) השנויה במחלוקת, אם כי ניתן להסתיר אותה, לפחות חלקית. הבעיה האמיתית נעוצה ברמקול השמע של המכשיר ובמיקומו.
כמו במכשירים רבים אחרים, צורת הרמקול ב-G7 היא של פס מוארך. אלא שהוא כל-כך קצר וקטן, שקצת מוזר לקרוא לו פס. ואם לא די בכך הוא אינו ממוקם במרכז המכשיר, אלא כמה מילימטרים טובים מימין למצלמה. התוצאה: מי שרגיל לבצע תנועה קבועה לשם מיקום האפרכסת ליד האוזן, עלול לגלות שהוא מחפש בכל פעם מחדש את המיקום הנכון כדי לשמוע את בן השיח. בתנאים כאלה כל תנועת יד קטנה עלולה לגרום לאפרכסת לזוז, ולבן השיח שלא להישמע.
אלמנט נוסף שראוי לתשומת לב קשור לממדי המסך - פרופורציה של 19.5:9, לעומת 18.5:9 בגלקסי S9. משמעות הדבר היא מסך מאורך וצר יותר, שבשילוב ממשק משתמש צפוף יותר יוצר תחושה של עומס בעיניים. קחו לדוגמה את ג'ימייל: בהשוואה למכשיר בגודל 5.5 אינץ' ביחס 16:9, ב- LG נכנסות עוד שתי שורות מייל, בפונט קטן יותר. התחושה שמתקבלת היא של עומס המכור לנו יותר ממחוזות ה-PC. גם כאן מדובר בעניין סובייקטיבי, שאולי פשוט דורש התרגלות, אך יש לקחת אותו בחשבון.
למרות מגרעותיו, האובייקטיביות והסובייקטיביות, LG G7 ThinQ הוא מכשיר טוב, שהבעיה העיקרית שלו היא העלות. אילו החברה הקוריאנית הייתה משווקת אותו במחיר תחרותי, בתווך שבין מכשירי הפרימיום למכשירי הביניים, הכתבה הזאת אולי הייתה נחתמת בהמלצת קנייה. כעת נותר לראות אם בתקופה הקרובה המחיר יצנח באופן כזה שיהפוך את ה-G7 לכדאי.