האם המדינה מתחשבת בחיפה?

הבשורה שהמדינה שוקלת להזיז מהקריות את בז"ן מעודדת, אך עדיין רחוקה ממימוש

בתי הזיקוק בחיפה / צילום: תמר מצפי
בתי הזיקוק בחיפה / צילום: תמר מצפי

את "בנוף הבתים הישנים, אשר היו צילי בימי ילדות" (כשירו של שלמה ארצי) כיסו עננים של עשן שהיתמרו מעלה-מעלה, משתי ארובות שסמלו בעבר את צמיחתה וחוזקתה של התעשייה וכלכלת ישראל, גם בפריפריה. מי היה מאמין שיעברו השנים ונשלם עליהן בעלות שאין לה מחיר, חיי אדם. כילדה, בוודאי שלא האמנתי, או שלא רציתי להאמין. אך במרוצות השנים המספרים הלכו וגדלו, במיוחד ברחוב אחד בקרית-חיים, רחוב דגניה, בניינים חשוכי מרפא, תרתי משמע. העולם התקדם ואותם שכחו מאחור.

בנייני רכבות, כשבכל בניין 15-25 חולי סרטן שנפטרו, אבל מי סופר?. אחי ואחותי חלו במחלה הארורה, אמי נפטרה מסרטן, בעלי חלה בסרטן, אחיו, בן 30, נפטר מסרטן, והרשימה עוד ארוכה. אבל כל עוד מדובר בעוד אזרח מהשורה, לא משנה כמה ארוכה הרשימה, זה לא מספיק; אף שנוף הבתים כבר מתפורר, שתי הארובות של בז"ן ניצבות איתנות בחסות ממשלת ישראל.

החודש התעורר סיפורי האישי ושל עוד מיליון תושבי נפת חיפה (אבל מי סופר), לתחייה, כאשר כתב החדשות חיים ריבלין בישר ש"המדינה בוחנת אפשרות לפנות את מתחם בתי-הזיקוק". אחרי שנים של חלומות בהקיץ, כאשר אני נלחמת בשיניים, בשביל הרגע הזה, יחד עם עוד מאות תושבים ופעילי סביבה, לא יכולתי שלא להתרגש למשמע הבשורה, גם אם הייתי מחליפה את סימן-השאלה שעמד בכותרת שפתחה את המהדורה "בתי-הזיקוק ייסגרו?", בסימן-קריאה.

אחרי יותר מעשור של מאבק ציבורי, ומאבק תמידי בסרטן שלא נגמר ותוקף את סביבתי שוב ושוב. המדינה שכרה את שירותיה של חברת הייעוץ העולמית מקינזי, כדי לבחון את עתידם של בתי-הזיקוק והמפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה. במילים אחרות, המדינה מודה שטעתה. טעתה, כי גנזה מחקר אפידמיולוגי שנועד לבחון את הקשר בין הזיהום במפרץ לבין תחלואה בסרטן ובמחלות קשות.

זהו מחקר שהמדינה נדרשה לו בטרם יאושרו תוכניות הרחבה לתעשייה המזהמת במפרץ, שבמסגרתו נמצאו ממצאים בעייתיים סביב בתי-הזיקוק. כותרות העיתונים ומהדורות החדשות פתחו עם הידיעה הקשה, כי "התינוקות במוקדי הזיהום בחיפה נולדים עם ראש קטן יותר וכי התחלואה בסרטן באזורי הקריות גבוהה עד פי 5 מהממוצע הארצי, כשמדובר בסרטן ריאות ובלימפומה. אפשר היה לראות "אזורים חמים" - בסרטן, באסטמה, במשקל לידה נמוך, בראשים הקטנים, כפי שהובאו בוועדת הפנים והגנת הסביבה, בפברואר 2016.

המדינה טעתה כשהעלימה נתונים סטטיסטיים הקושרים בין הפרופיל הבריאותי של תושבי ישראל למקום מגוריהם, כשבנתונים רשמיים של משרד הבריאות, משנת 2009, נחשף כי נשים באזור חיפה והקריות חולות ב-40% יותר מבמקומות אחרים. המדינה טעתה בכך שלא פינתה את המתחם המזהם והמסכן עד היום.

עוד יותר - במקום לומר "כשלנו", "טעינו", עדיין עומדת היום על הפרק תוכנית הרחבה לבתי-הזיקוק, ואף הקמת מפעל פטרוכימי חדש בשם "קרקעות הצפון".

אבל הטעות הגדולה ביותר של המדינה הייתה בכך שלאורך שנים היא פסלה אותי ושכמותי - אזרחים מהשורה, פעילים סביבתיים, לצד אנשי מדע וחוקרים - שלא הפסיקו לזעוק על המחדל הבריאותי. חבל שרק עכשיו היא מתחילה בבחינה אפשרית של פינוי המפעלים ממקומם.

לכן, למרות השמחה שבדבר "פינוי המפעלים", מדובר בינתיים בדיבורים, ואני לא ממהרת לשמוח. עלינו, האזרחים, לנקוט משנה זהירות עד שההכרזות על היתכנות יהפכו להחלטה גורפת, שמשמעותה - הדחפורים והמשאיות שתושבי חיפה יפגשו במתחם בז"ן בפעם הבאה, יהיו של פינוי - סוף הדרך; ולא של הרחבה. עד שזה לא יקרה, נבין שבאותו האופן שבו אין למדינה אינדיקציה על מספר המתים מסרטן ברחוב דגניה, בקריות ובמפרץ חיפה, גם אותנו לא סופרים.

■ הכותבת היא תושבת חיפה, ממובילות המאבק בתעשייה המזהמת.